Make your own free website on Tripod.com

 

4-4הענישה כאמצעי ולא כמטרה

מוסכמה חברתית היא כי יש להעניש כל עבריין. התורה גורסת על עונשים מקבילים בחומרתם לחומרת העבירה. יותר מזה, הנביאים מזהירים כי אם החברה לא תעניש בעצמה את העבריינים- אזי השם יעניש בסופו של דבר את החברה כולה, צדיקים כרשעים. בזמנים קדומים העונש הטיפוסי היה קנס כספי (או לחילופין עבדות) ועונשים גופניים. וכיום- העונש תמיד הוא כליאה ו/או קנס. האם בתי הכלא הם תוצאה של התקדמות חברתית ומוסרית? מסופקני. מה המטרה של הכליאה? האם זה מתקן הנועד לשפר את דרכו ולתת לו עוד צ'אנס בחיים? אולי הרחקת העבריין מהחברה? אולי לשמש לו מקום מפלט מהחברה הדורסנית? מעט מאוד מדינות מתקדמות בעולם אכן מתאימות לתשובות 3-2. מרבית המדינות ומדינת ישראל בתוכם מנצלת את בתי האסורין להרחקה של עבריינים מהחברה במסווה של ענישה צודקת. אן אני בא לחלוק ובגדול על שיטה זאת וטוען ששיטה זאת הפוגעת בזכויות היסוד של האדם. לפחות על ערך זכויות היסוד יש הסכמה בחוגים חברתיים רבים. האם לבית הכלא יש זכות קיום? אם אצליח לשכנע כי במרבית המקרים אין יתרון להרחקת העבריין מהחברה, אזי נגיע למסקנה כי כל מוסד בית האסורים הוא מוטעה ויש צורך לבטלו ולמצוא לו אלטרנטיבה מתאימה. לא ארחיב בשאלת הצידוק המוסרי בכליאתם של אנשים אחרים, אולם אתייחס יותר לעניין טובת החברה. נכון, צריך צדק וצריך להעניש עבריינים, אולם נכון להיום, כליאה לא הוכחה כמשרתת את החברה, ויותר מזה: בתי הסוהר מהווים חממה לפשע ונותנים לגיטימציה לעבריינות בכלל ולפושעים בפרט.

 

התפיסה כי הפשיעה הנה מציאות חברתית בלתי נמנעת מביאה אותנו גם לאדישות לכל הנוגע לחייהם וגורלם של הפושעים עד כדי אימוץ הפתרון על פיו מורחקים הפושעים מן החברה ובזאת נסגר העניין. זאת בדיוק הבעיה עליה אני רוצה להתריע. בריין הוא חלק מאתנו ואם הוא פושע הרי זה נובע מכישלון החברה עצמה. ולכן על החברה לקחת אחריות ולנסות להתמודד עם הכישלון בכל האמצעים העומדים לרשותה. יותר מזה, גם העבריין אינו פטור מאחריות וריצוי כל תקופת המאסר אינה מכפרת על מעשיו. יש סיבות כבדות לשקול מחדש את עקרון הכליאה כעונש. מצד אחד האסיר מבלה ב"בתי הבראה" על חשבון החברה, ואינו תורם במאומה לחברה בה הוא פגע, כאשר הוא ממשיך להיות נטל על כתפי האזרחים המהוגנים ומשלמי המסים. מצד שני המדינה יוצאת בזול מכישלונה במערכת החינוך ואת קרבן הכישלון זורקת לבתי הסוהר במקום לעשות תשובה ולהתייחס אליו כבן אדם בר תשובה. העבריין בהיכנסו לכלא מאבד כל צלם אנוש ויורד למדרגת חיית טרף תרתי משמע, וכך מתייחסת אליו המערכת. אין לו זכויות של יציר אנוש, שוללים ממנו צרכים בסיסיים ומדכאים את רוחו ומחשבתו. מציבים אותו בתנאים משפילים כאשר הלחץ החברתי עליו גדול, ואם אינו מסוגל להתערות במערכת- אזי עונשו האמיתי הנו כפל כפליים ממה שנגזר עליו: גם לבלות עם פושעים אלימים וחולי מין בכלא, וגם לסבול מאות קין לאחר השחרור. ומי הם אותם כלואים? במקרים רבים אלה הם קורבנות החברה הזקוקים לרחמי החברה. אלא אותם היצורים שאיבדו צלם אנוש באשמת החברה. אלא ילדים ממשפחה הרוסה שהגורל התאכזר להם ולא זכו להורים משלהם, ולא זכו לילדות משלהם. אלה בנים שחוו הזנחה פושעת והתעללות מינית בילדותם והמערכת לא איתרה זאת בזמן, או ראתה ולא עשתה מספיק כדי למנוע תופעות כאלו. והמערכת הזאת זה אנחנו- האנשים ברחוב, החברים והקרובים, והממסד. והמערכת הזאת במקום לתמוך באותם יצורים מתנערת מהם וזורקת אותם לביבים. זאת הצביעות בהתגלמותה.

 

המוסר הכפול הזה אינו הסיבה הראשונה כדי לשלול את מוסד בתי האסורים. אמנם הבאתי למעלה הבנות והסברים המצדיקים ראיה באור אחר את העבריינות, אולם למרות זאת, או יותר נכון בגלל זה- האדם עדיין נושא באחריות למעשיו למרות הכל. מוסדות וטיפולם פסיכיאטרים לא פותרות אדם מאחריות למעשיו, אולי נותנות הסבר למידת אחריותו. זאת טעות נפוצה כיום בחברה- לפתור כל בעיה של תפקוד לקוי בזריקה למוסדות פסיכיאטרים ופתרו את כל הבעיות. אמנם אני מתכנן טיפול שורש במה שמכונה "נוער שוליים" ומוקדי עבריינות ע"י פעילות בונה וזאת בעזרת מתנדבות השירות הלאומי ועזרה חמה יותר מצד הקהילה והמערכת המקצועית, אולם  עדיין כל עבריין ייתן את הדין על מעשיו, בכסף או בשווה כסף על הנזק שגרם לציבור. בנוסף הוא "יזכה" להשלמה חינוכית. ואני שם זאת במירכאות מפני שהזכות הזאת היא גם חובה.

 

אם נצא מנקודת הנחה שאדם העובר עבירה זאת או אחרת- סובל גם מחסך כל שהוא, אזי על החברה לטפל באופן אישי לאיתור ותיקון החסך הזה ועדיף מאוחר מאשר אף פעם. כאשר רוצים להרחיק אדם כזה מן החברה ולכן גוזרים עליו עונשי מאסר ארוכים, פוגעים בראש ובראשונה באושיות החברה. האם הוא ילמד מהעונש ולא יבצע שוב את העבירה? במרבית המקרים הסיכוי כי יחזור לפשע גדול למרות העונש. אם יש סיכוי להחזיר עבריין בתשובה- יש לעשות הכל למענו. אם למרות הכל הוא מאכזב, חוזר ונכשל, לא מסוגל או לא רוצה- אזי דינו צריך להיות חמור עד פסק דין מוות. אני טוען שכל אחד יכול לחזור ולהשתקם אם רק ירצה והחברה תוכל לעזור לו. לכן אל לנו לשלול את האפשרות הזאת. ישנם כאלו שאינם מבינים את הצורך להשתקם או אינם מסוגלים, כי התרגלו לאורח חיים טפילי כשהכל בא להם בקלות והאחרים צריכים לספק את צורכיהם. או אנשים המכורים לסמים קשים ואינם מסוגלים להתמודד עם המטלות הפשוטות ביותר פשוט כי כוח הרצון שלהם נפגע. אלו גם אלו צריכים לקחת אחריות על מעשיהם ועלינו לעזור להם לעזור לעצמם ככל יכולתנו. ואם ישנו אדם כזה שהמערכת כן נתנה לו צ'אנס ועשתה את כל שביכולתה לתמוך בו- והוא לא מסוגל להשתקם- אזי נותרו שתי אפשרויות: האחת לאשפז אותו לגמילה מסמים, או, אם לא זאת הבעיה, להחמיר בענישתו עד לעונש מוות. 

 

אני טוען שכאשר עבריין קיבל את האפשרות לעשות תשובה וקיבל את התמיכה המתאימה מהחברה, אסור לתת לו להיכשל ומגיע לו אפילו ניסיון נוסף. אולם נקודת המפתח במשנתי היא כי לא יינתן לאדם יותר משני אפשרויות לחרטה ומחילה על עבירות דומות. לאחר מכן יחשב כעבריין מועד ויוענש בחומרה עם אפשרות לדין מוות גם אם ביצע רק פריצות לדירות למשל. בצורה כזאת אנשים שיהיה להם סיכוי לשיקום אכן יקבלו את השיקום ואכן ישתפו פעולה עם השיקום ולא יחזרו על מעשי הפשע. ויש לשים לב! כאשר אני מדבר על מחילה זה תלוי במקרה: למשל מעשי אלימות, פריצות למכוניות ומקומות מגורים, אלו הם מקרים בדרגת חומרה בינונית. אולם אין מחילה על מקרי אונס (הדין על אונס יהיה מוות), רצח בכוונה רעה, הסתה או כל פגיעה חמורה או אחריות לפגיעה חמורה לחיי אנשים. השורה התחתונה: אין להרחיק את העבריין מן החברה וכן אין להתנקם בו ע"י שילוחו אל מאורות האימה כי זה בסופו של דבר יתנקם גם בנו- האזרחים המהוגנים לכאורה.

 

הפתרון הוא בשילובם של העבריינים מחדש בחברה ותיקון דרכיהם. יש להימנע ממקרים של הזנחה והתעלמות מאלה אשר לא שפר להם גורלם ונולדו למשפחה שאינה מתפקדת או לא נולדו למשפחה מלכתחילה. אם החברה רוצה להרחיק גורמים מסוכנים, האם הדרך היא חיסול נפשי של האדם? האם אז ידיה נקיות? לעומת זאת אם צריך להפעיל עונש מוות אזי אל לנו להסס ביישומו. עונש מוות הוא לגיטימי כי אדם שבמעשיו אינו מכיר בזכות החברה לחיות בשלום, איבד את זכותו הוא לשמור על זכויות האנוש שלו.

 

אם בתי האסורים הנם בית ספר גבוה לאומנות הפשיעה והסמים, מצד אחד, ומקור לעוול חברתי, מצד שני- חובה עלינו להיום כנים עם עצמנו ולבטל צורת ענישה זאת. יתירה מזאת: ישנם הרבה מקרים שהחוק הנוכחי מחמיר עם עבירות ללא מתן שיקול דעת לשופט ולא נותן משקל למסורת או לרקע חברתי. למה כוונתי: קורבן להתעללות מתמשכת במשפחה ע"י אביו מגיב ברגע הצטברות זעם ורוצח את אביו, או במגזר הערבי, רצח על חילול כבוד המשפחה: הבן רוצח בעקבות לחץ של הסביבה. בשני הדוגמאות נופל התיק בד"כ על הצד שהוא גם קרבן, ברור כי לכולנו חלק ואחריות במקרים כאלו, ועליהם להיחשב כמקרי הריגה ולא רצח. החוק הישראלי לא מכיר בכך ועל אותם רוצחים-קורבנות מוטל מאסר עולם.

 

גם אם מספר העבריינים יהיה זעום בזמן הגאולה בהשוואה למצב היום, אין זה פוטר אותנו מלדרוש רוויזיה כללית במערכת הענישה והכליאה וכן להתייחס להשלכותיה על מערכת החינוך. אם נקבל את הנחת היסוד שלי כי העבריינים רובם ככולם לא קיבלו את החינוך המושלם או לא נולדו למשפחה האידיאלית, אזי יש מה לתקן. יותר מזה: אף ילדיהם (דור שני) יהיו אלה שישלמו את מחיר המחדל. אזי הפתרון המתבקש הוא כמובן חינוך והרבה תשומת לב. חסכים יש גם לאלו שנוהגים לרמות את מס ההכנסה או לגנוב מן הציבור. למעשה כל עבריין לפי תפיסה זאת סובל מבעיה נפשית כזאת או אחרת. כולם קורבנות, ולכולם יש חסך כלשהו. ניתן אף לנחש במידה רבה של ביטחון כי כולם חוו מחסך בילדותם. לא כל אחד שורד טראומה מימי ילדותו ללא נזק, לא כל אחד מתגבר על תסכוליו ובעיותיו באופן עצמאי. אם נכיר בבעיה זאת כבר עשינו צעד אחד קדימה. ולכן גם בפרקים אחרים אני מדגיש את החשיבות במתן תשומת לב הדוקה לחינוך הצעירים בכלל ושל השוליים החברתיים בפרט, וזאת בעזרתם של מתנדבי ומתנדבות השירות הלאומי ובהדרכת גורמים מקצועיים.

 

במקביל לסגירת בתי אסורים יפתחו מוסדות לחינוך מתקן. אלו יוקמו בשילוב עם מקומות עבודה וחלקם יוקמו באזור כפרי על מנת לשלב עבודה חקלאית (אולפנה בכפר) מאחר ולגישתי זה חלק אינטגרלי מהתיקון. מוסדות אלו יהיו פתוחים לגמרי כאשר לחלקם תהיה אפשרות לשהיית יום בלבד ובערב לינה בבית. קנסות אם יוטלו- ישולמו בחלקם תמורת ימי עבודה, ואפילו בעלי הממון ישלמו חלק מהקנס בימי עבודה והכל לפי קביעת ביהמ"ש. למעשה לא רק העבריינים שנתפסו זקוקים לתיקון ולתשובה אלא רבים נוספים ולזאת צריך לתת את הדעת גם כן במסגרת הרפורמה בחינוך: תכנית חינוכית מסודרת שתאפשר לכולם לשמוע הרצאות בנושאי מוסר וכד'. בעקרון, מוסדות כגון האולפנה בכפר יהיו מיועדות לאותם עבריינים שהורשעו ועונשם יהיה במטרה לאפשר להם לתקן את דרכם בלימוד ובעבודה חקלאית. הם יוכלו לצאת ולהיכנס למתקן ללא מגבלות בזמנם הפנוי אולם יחויבו להיות נוכחים בשיעורים במקום. הרפורמה אינה צמודה למערכת הענישה ומטרתה להביא לשיקום אותם אלו שאפשר לעזור להם וזאת יעשה רק במסגרת אזרחית. הכוונה היא להימנע מהדבקת סטיגמה ואות על עבריין בר שיקום. אולם אוי לו לעבריין שינצל את סלחנות החברה ויבגוד באמון שנתנו לו.

 

בשיקולי העונש יש לקחת בחשבון מספר גורמים כגון סוג וחומרת העבירה בפוטנציה (גם אם לא התבצעה בפועל) גובה הקנס הכספי וכן המסלול השיקומי המתאים לעבריין. תקופת השהייה במתקן תהייה בד"כ עד שנתיים, במקרים יוצאים מן הכלל ניתן יהיה להחזיר את העבריין לתקופה נוספת במתקן עד לשיקום העבריין. במקרים בהם העבריין אינו מוכן (או אינו מסוגל) לתקן את דרכיו ואינו מוכן לקבל את הכללים הנהוגים באותם מוסדות המיועדות לשיקומו, המשך הטיפול בו יהיה על פי קריטריונים קשוחים יותר. כאמור- מטרת פרק זה היא לשכנע בנחיצות הצעדים לשיקום העבריינים והחזרת הממד האנושי לכל אדם באשר הוא, וזאת במקביל למלחמת החרמה בפשיעה.

 

שיטות העונשין יקבעו בהתאם לתפיסה חדשה שתכליתה לשלב את העונש בשיקום מלא. פתרון כזה מחייב ניתוק העבריין מסביבתו הישנה והצבתו בסביבה חברתית טובה ומועילה יותר אשר בה ישרתו מתנדבים ואנשי מקצוע אשר יוכלו להעניק את תשומת הלב התומכת לה זקוקים הכלואים. ניסיון לנתח את הגורמים שהביאו להתדרדרותו של העבריין אל שולי החברה יובילו למסקנה כי הדרך להוציאו ממעגל הפשע מחייבת השקעה בכל הכיוונים החברתיים החל מטיפול יסודי במשפחות מצוקה והדרכת ההורים הפוטנציאלים להורות טובה, המשך במעקב אחר נוער בעייתי הנפלט ממערכת החינוך, וכלה בשיקום העבריינים עצמם. אחד הצעדים הנדרשים למיגור הפשיעה כיום הוא המלחמה בסמים (ובנגע העישון בכלל). בעיה זאת (ואני תקווה כי לא נכיר בעיה כזאת בימי הגאולה) מפילה רבים וטובים אל עברי פי הפחת והשעבוד לסמים מהווה מקור עיקרי לנגע עבירות הרכוש הקטנות והמטרידות. כמובן שצמצום נגע העישון יתרום בנוסף לכך גם לשיפור משמעותי באיכות החיים שלנו.

 

ענישה משקמת שתתבצע באתרי שיקום מיוחדים, תשלב עבודה עם חינוך. לעבודה מטרות רבות כמו מימון השהיה במחנה, הכרת ערך העבודה, הפניית המרץ האנושי למען עבודה תועלתית וכן מימון קנסות שנקבעו כעונש. מטרות החלק החינוכי של השיקום הם מוסר, מוטיבציה לתרום למען החברה, העמקת הרקע היהודי, שיפור רמת ההשכלה ושיפור היכולת התקשורתית עם הסביבה. ההשקעה העצומה (בכוח אדם מקצועי) שתידרש כדי להחזיק את המערכת המשקמת תחזיר את עצמה מהר מאוד מהיבטים רבים, בהם הורדת נזקי הפשיעה, הורדת עלות אחזקת העציר, אפשרויות השיקום המרובות והתרומה לתל"ג. העבודה תתבצע בעיקר בחוות חקלאיות. המחנות יהיו פתוחים לחלוטין וכל כלוא יקבל אמון מלא אולם אם הוא מועל באמון הוא עלול להיענש בצמצום זכויותיו, כמו כן ניתן גם להפעיל עליו כל סנקציה אחרת שיטיל עליו בית המשפט.

 

העונש על עבירות בינוניות (שאינן מחייבות עונש מוות) יהיה כאמור "מאסר" פתוח באתרי שיקום לתקופות של שנה עד ארבע שנים, לרוב זה יהיה תקופה של שנתיים שזה משך הזמן הנדרש להכשרה ולימודים. אם יוטלו קנסות גבוהים יותר ממה שניתן לקבל בעבודה, הם ישולמו לאחר השחרור בתשלומים. אי עמידה בתשלומי קנס יגרור אחריו סידור עבודה מוכתב מטעם המדינה. זמן המאסר/ההכשרה יהיה לרוב כשנתיים אולם ניתן יהיה להאריך או לקצר באישור בית המשפט. סירוב הכלוא להשתתף בפעילות החינוכית או המשקמת תביא להחמרה בעונש. עבריין שאינו משתף פעולה עם השיקום אולם יוכח כי הסיבה היא בעיות נפשיות קשות, יועבר העבריין למסגרת מתאימה שם יטופל עד לריפוי מלא.  

 

על עבירות חמורות במיוחד שיוזכרו להלן, יוטל עונש מוות. זה יוטל כנאמר קודם כאשר יוכח שאנשים פעלו לשלילת זכויות האנוש באופן אידיאולוגי מאחרים, ובזאת איבדו צלם אנוש ובטלה זכותם לחיות. העבירות החמורות, עליהם לא ניתן ואין לאף אחד זכות מוסרית למחול, הן: אונס, הפצת סמים מסוכנים (או כל פעולה דומה המביאה לסיכון הציבור), רצח בנסיבות מחמירות (שאין לה צידוק) ועבירות על רקע אנטישמי.

 

כל עבירה על רקע שנאה לעם היהודי, קלה כבחמורה, גם ללא פגיעה גופנית, דינה יהיה מוות. זאת לא רק מפני כבוד היהודי אלא בעיקר בגלל המשמעות הרעיונית בשאיפה לפגוע ביהודי המבטאת סובלימציה של השנאה לאלוקות ושלטון הצדק העליון והמוחלט, קדושת החיים וקדושת האדם. יש לשלול את הגישה האתיאיסטית לפיה אין בעל בית בעולם ולכן כל דאלים גבר. שלילה זאת תבוא לידי ביטוי בעונשים החמורים על עבירות על רקע אידיאולוגי. החוק לעשיית דין בנאצים הוא למעשה דוגמא לחוק מסוג זה אותו יזמה מדינת ישראל. המלחמה שלנו באנטישמיות היא מלחמה כנגד השוללים את הזכות הכללית של האדם להתקיים בעולם בשוויון ובשלום, ערך זה הוא כה חשוב עד כי מותר לחרוג מהכללים המערביים כדי ללחום מלחמת חרמה נגדה. עבירות על רקע אנטישמי כוללות: הסתה נגד היהודים, פגיעה (או ניסיון לפגוע) גופנית ביהודים, חילול קברים יהודיים וגרימת נזק לרכוש רק מהסיבה שהוא שייך ליהודי.

 

עבירה מסוג אחר היא חילול שבת להכעיס ובפרהסיה. זאת אינה עבירת דת כפי שיש הנוטים לחשוב, אלא עבירת שנאה הגורמת לפגיעה פיזית במדינה ובתושביה, וכך צריך להתייחס אליה מאחר והיא קשורה להמשך קיומנו הלאומי. חילול השבת במזיד מביאה מורך בקרב הציבור, פוגעות באחדות ובקונצנזוס, וכמובן מביאות על כל הציבור עונש דמים כפי שאני גם מרחיב בפרק על השבת. התורה צוותה על עונש סקילה. אני מאמין שחינוך מתקן ימנע את הצורך בהפעלת עונשים אלו.

 

וההקשר לרצח, יש להיזהר במיוחד מרצח עוברים וילודים, מה שנקרא אצלנו הפלות. עבירה שהמדינה מתייחסת אליה בשוויון נפש כאילו מדובר בדגי ים. על פי ההלכה אחרי 40 יום, העובר הוא יצור חי ופגיעה בו היא הריגה. פגיעה בתינוק חסר ישע, חמורה היא מאוד אולם כך גם הריגת תינוק בבטן אמו מסיבות סוציאליות. הפתרון להפלות צריך להיעשות בדרך חינוכית בשילוב עם טיפול חברתי. 

 

Next