|
5. מעמד הגויים ומעמד הגרים בישראל נושא
הגר נידון בהרחבה במקורותינו, "כי לי
הארץ כי גרים ותושבים אתם עימדי" (ויקרא
כ"ה כ"ג). במונח גר עם השלכה לתושבי
הארץ הלא יהודים, אנו מכוונים כלפי גר
תושב ולא גר צדק שהוא חלק מעם ישראל. גר
תושב הנו הנכרי תושב הארץ שקיבל עליו שבע
מצוות בני נח מתוך הכרה ואמונה בנבואת
משה. על פי הרמב"ם, לגר תושב, מובטח מקום
בעולם הבא והנו חלק מחסידי אומות העולם (הל'
מלאכים פ"ח). נוכרי שאינו גר תושב אסורה
ישיבתו בארץ מאחר והוא בחזקת אויב שהתורה
מצווה להשמידו פן יהיה למוקש (דברים י"ב
י"ז). לעניין ההצטרפות של גרי צדק לעם
היהודי יש דעות לכאן ולכאן. מצד אחד נאמר
ע"י רבי חלבו "קשים גרים לישראל
כספחת" (קידושין ע' ע"ב) שהתבסס על
הפסוק "ונלווה הגר עליהם ונספחו על בית
יעקב" (ישעיה י"ד א'), ומצד שני ר'
אליעזר אומר (פסחים פ"ז) "לא הגלה הקב"ה
את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו
עליהם גרים". ר' אברהם גר (תוספות,
קידושין) רואה דווקא
פן לשבחם של הגרים במאמרו של ר' חלבו "לפי
שהגרים בקיאין במצוות ומדקדקים בהם, קשים
הם לישראל כספחת". בשונה מר' חלבו, הוא
מפרש גם את ישעיה כך שהצטרפותם של הגויים
לישראל בזמן הגאולה היא ביטוי לרחמי ה' על
ישראל. הנביא ישעיה מתאר את העולים לארץ
ישראל כולם, כולל הגרים, כברכה ומקור
גאווה לישראל. ומכאן שהצטרפות גויים
לישראל היא מאפיין מובהק של עידן הגאולה. ואכן
נושא זה רלוונטי במיוחד כיום כאשר חלק
גדול של העולים שהגיעו מרוסיה אינם
יהודים על פי ההלכה, אולם למרביתם יש זיקה
לישראל ורצון להצטרף לעם היהודי. לא רק
העולים מרוסיה, גם משאר התפוצות מגיעים
יהודים שחלקם (עד 50%) באו ממשפחות מעורבות.
ויש את האתיופים שיצטרכו (מי שעוד לא עבר)
לעבור גיור מחמת הספק. ואחרון חביב, לאחר
הגאולה יעברו גם ערבים רבים גיור כדי
להצטרף לעם ישראל. בכל
המקרים הנ"ל, מומלץ להתייחס אל
המגוירים כקבוצה. לבצע שיעורים והדרכה
בקבוצה וגיור בקבוצה כפי שנעשה עבור
האתיופים.
התורה
אינה שוללת הימצאותם של בני עמים אחרים
בארץ ישראל ובלבד שיקבלו על עצמם לפחות
את הריבונות הישראלית, ולפי גישה נוספת
המובאת בהמשך, גם את שבעת מצוות בני נח.
מול שאלת מעמדם של הגויים בארץ ישראל
עומדת זכותו של עם ישראל המבוססת על זיקה
דתית והיסטורית על ארץ ישראל כאשר הזיקה
הדתית היא היסוד לתורת ישראל, בלעדיה לא
ניתן לקיים חלק
נרחב מן המצוות אשר צווה בסיני. התורה
מצווה אותנו לכבוש ולהתנחל בארץ
ולהורישה מפני אויבינו, וכמובן שזכותנו
על הארץ עדיפה כשם ששלטונו של הקב"ה על
העולם תקף ללא סייג. זכות זאת אינה תלויה
כלל במידת אמונתם או חוסר אמונתם של
היהודים בקב"ה. כאשר עמים טוענים
לבעלות על הארץ – בניגוד לצדק העולמי - הם
מתמרדים בקב"ה ולכן מסכנים את קיומם
בעולם. מותר לגויים לדרוש חזקה על כל
מקום בעולם- פרט לארץ ישראל, שהיא שייכת
לקב"ה והוא מנחילה לעם ישראל. כשעם
ישראל נכנס לראשונה לארץ הוא הציב אבנים
עם דברי התורה שכל הנכנס לארץ רואה אותם
ויודע למי ניתנה הארץ כנאמר: "והקמת
לך אבנים גדלות ושדת אתם בשיד וכתבת
עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך למען
אשר תבא אל הארץ אשר ה' אלוהייך נתן לך"
(דברים כ"ז ב').
כל זמן
שעם ישראל גלה מארצו בגלל חטאיו, הייתה
הארץ שוממה
ולא מיושבת. השלטון בה עבר מאימפריה אחת
לשניה והעניין בארץ לא היה רב. הישמעאלים
ששלטו בארץ בזמן גלותנו, הפכו אותה לשממה.
בהקשר לכך כותב הזוהר: "ועתידים בניו (בני
ישמעאל) לשלוט בארץ הקדושה כאשר תהיה
ריקה מישראל זמן ממושך והם יעכבו את
ישראל מלשוב לארצם עד שתסתיים אותה זכות (זכות
המילה-ישמעאל) כאשר ה' יפקוד את עמו" (זוהר
פר' וארא). בתקופת השממה רק עם אחד שמר
אמונים לארצו במשך כל שנות גלותו והוא עם
ישראל. בלעדי הנאמנות לארץ- הקשורה
במישרין לאמונה בקב"ה, היה העם אובד
ומתבולל בגויים. זה מחזק את אמונתנו כי
בגאולה ינחל עם ישראל את הארץ המובטחת.
התורה מלמדת ומצווה כי הקב"ה מסר את
ארץ ישראל לעם ישראל כנדוניה נצחית. גם
כאשר העם נמצא זמנית בגלות, נשמרת
הנדוניה ( ארץ ישראל) בידי הקב"ה לימים
טובים יותר. איני מתכחש לתפקיד שנתן השם
לגויים לשמש כלי בהענשת עם ישראל, מצב
שעדיין לא חל בו שינוי ואנו עדיין חייבי
עונשין. אבל מי שם את הגויים במקומו של
הקב"ה להחליט מה מעמד ישראל לעתיד לבוא?
גם אצלנו הדבר אסור, מסירת חלקי ארץ
לאויבינו על חשבון עתיד בנינו הנו מעשה
בטל וחסר אחריות הנובע בעיקר מפחד וחוסר
אמונה. הקשר בין עם ישראל, תורת ישראל
וארץ ישראל הנו חתונה נצחית המתחדשת מדי
בוקר בהנחת התפילין ע"י הברכה "וארשתיך
לי לעולם..". לא ארחיב כאן על מחויבותו
של העם היהודי לארץ ישראל ולריבון העולם,
אולם עלינו לסמוך על הקב"ה שהוא שומר
מצידו על נאמנות מוחלטת לעם ישראל בלי
קשר לבוגדנות שאנו מראים כלפי השם. זכותו
של עם ישראל על ארץ ישראל היא ללא עוררין
והיא עומדת לעולמי עד ואין לחלוק אותה עם
אחרים. מצוות יישוב הארץ לא רשות היא אלא
חובה, ולא רק חובה אלא כורח אלוקי וכל
ניסיון להתחמק ממנו יוביל לאסון כולל לעם
היהודי.
מן
הסתם עולה השאלה מה יהיה עתיד גורלם
ומעמדם של הגויים שירצו להמשיך ולגור
בארץ גם בזמן הגאולה, אלו שיקבלו את
ריבונות הקב"ה על הארץ. מן המקורות אנו
למדים כי לאכלוסיה המקומית ישנן שלושה
אפשרויות: השלמה, עזיבה או מלחמה. במסכת
שביעית (ו' א') בירושלמי מובא: "שלושה
כתבים שלח יהושע עד שלא נכנסו לארץ:
הראשון שלח להם: מי שרוצה לברוח יברח.
וחזר ושלח: מי שרוצה להשלים- ישלים. וחזר
ושלח: מי שרוצה לעשות מלחמה- יעשה".
האפשרות השלישית, המלחמה, הנה טוטלית
ומחויבים אנו לסיימה אך ורק בניצחון
מושלם.
בזמן
הגאולה תינתן לתושבים הבחירה להישאר
ולהצטרף למחנה העם היהודי או לעזוב. אם לא
ישכילו להצטרף אלינו, ייטיבו אם יסתלקו
מהארץ. כיום משרתים ערביי הארץ את
הגרועים שבאויבי עמנו ורואים עצמם
כאדוני הארץ. להבדיל, כשהיהודים היו תחת
שלטון זר, (למשל גירוש ספרד 1492) הם תמיד
נשארו נאמנים ומעורבים חברתית אולם
למרות זאת נדרשו לעזוב או להמיר את דתם.
אם הערבים היו נאמנים כמותם למדינה
ומכבדים את מיטיביהם- כל הבעיה הלאומית
לא הייתה עולה כלל וכלל. למרבה הצער,
כתוצאה מהעימות הלאומי, עם ישראל יעבור
ימים קשים וחלק גדול מהעם יאבד במלחמה.
אבל המחיר הגבוה לעם יגרום שסוף סוף
יבינו מי הוא האויב ומי הוא האוהב. גורלו
של האויב צריך להיות ברור: "ארדפה
אויבי ואשמידם ולא אשוב עד כלותם" (שמואל
ב כ"ב). כיום אין אנו יודעים כיצד לנהוג
באוכלוסייה אזרחית עוינת ואויבת והבלבול
הא רב ועצום. חתרנות נגד המדינה הייתה
צריכה להיענות בתקיפות מרובה כלפי החתרן
וכלפי עמו. בוודאי שבזמן הגאולה היחס אל
האויב יהיה תקיף והשאלה המצפונית בפגיעה
בהם לא תעלה כלל כי נהיה במצב של מלחמה על
חיינו. לא קשה להוכיח כי הערבים הנם שונאי
ישראל גרועים יותר מהאירופאים הנאצים,
למרות שכוחם מוגבל כיום. התורה מצווה "הקם
להרגך השכם והרגהו" מצד אחד, ורדיפת
השלום מצד שני. שלום? השלום יבא עלינו
כאשר נתחזק בתורה ואז נהיה גם חזקים
ברוחנו ובצבאנו כנאמר: "ונתתי שלום
בארץ ושכבתם ואין מחריד...ורדפתם את
אויביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו
ו-ז). בתקופת ההתנחלות של יהושוע, רק ערים
ששכנו מחוץ לתחום השבטים והיו מוכנים
לקבל את עליונות וריבונות אלוקי ישראל
ועמו, יכלו להמשיך ולהתגורר בארץ במעמד
מיוחד. אולם כאשר לא פעלנו לפי הנחיות אלו-
והשארנו ערי אויב בתוך התחום, נחלנו
תבוסות מאותם ערים שנשארו במעמדן הקודם
בתחום הארץ. לגבי
הגויים המשתייכים לחלק הראשון שהתמסר
לעם ישראל, רבים מהם אף הצטרפו פיזית לעם
היהודי. גיור המוני של האוכלוסייה הנכבשת
היה גם בתקופת החשמונאים והורדוס. מצב
דומה יכול להתרחש גם בזמן הגאולה. בשלב
ראשון כל מתאזרח לא יהודי (גר תושב) יזכה
למלוא הזכויות והחובות בהם השירות
הלאומי והשירות הצבאי כפי שמקובל כלפי כל
אזרח אחר. בשלב שני אני מניח שרבים ירצו
להצטרף ולקחת חלק בגורל העם היהודי. אולם
אסור להתעלם מבעיה מהותית הקיימת עם הדת
המוסלמית: מעבר לעובדה שספק באם מאמיני
האיסלם שומרים שבע מצוות בני נח כנדרש,
הדת עצמה מחייבת מלחמת קודש בכופרים
והיהודים בראשם, והיא לא תנוח ולא תשקוט
עד שכל העולם יקבל על עצמו את האיסלם.
להרשות חופש דת למאמינים שמטרתם היא
חתירה תחת הקיום היהודי ללא כחל ושרק,
סותרת את הרצון הטוב שיש לנו לסובלנות
כלפי דתות אחרות. לכן קשה להאמין כי אפשר
שמוסלמי מאמין יוכל למלא אחר התנאים
המזכים אותו למעמד גר תושב, אלא אם כן
יתכחש לעיקרי אמונתו. ולכן אני טוען
שבגלל עובדה זאת סביר לקבוע כי אותם
מוסלמים שיקבלו את התנאים המזכים למעמד
גר תושב, הם למעשה כפסע ממצב של המרת הדת
וקבלת הדת היהודית. לתהליך ההצטרפות
הפוטנציאלי לעם ישראל יהיו שלושה שלבים:
להמיר את דתם ולקבל עצמם את מצוות בני נח
ומעמד גר תושב, להמשיך במגמה ולקיים חלק
ממצוות היהדות, ובשלב השלישי מילוי אחר
כל מצוות היהדות בדרך להפוך לגרי צדק.
בגלל אותה סתירה בין קבלת מעמד גר תושב
לבין האמונה באיסלאם- לא תותר פעילות
מוסלמית ציבורית. המשמעות היא שלא יותר
להפעיל מסגדים ולא פעילות מוסלמית בבתי
הספר. ביטוי מעשי ורשמי של הנאמנות אותו
נדרש הגר תושב להוכיח יבוטא גם בחתימה על
הצהרת נאמנות למדינת ישראל ולעם היהודי,
בנוסח: "מתחייב אני לשמור נאמנות לעם
ישראל וחוקיו ומכיר אני בריבונות
הבלעדית של עם ישראל על ארץ ישראל כפי
המצוין בתורת ישראל וכן מתחייב אני לפעול
ברוח הצהרת נאמנות זאת" המסרבים ישפטו
על עבירת תמיכה באויב וייענשו. בהקשר
לפעילות שלנו מול הערבים, לכאורה יש לנו
צידוק מוסרי וכן צידוק של מלחמה לחיים או
למוות שאמורים היו לאפשר חופש פעולה
בנושא, אולם זה לא קיים. למרבה הצער עם
ישראל איבד שליש מעמו בשואה הנוראה. אולם
מעבר לזה- את הפגיעות הקשות ביותר שעם
ישראל שילם אשר נובעות מטראומת השואה אף
אחד לא מונה: בראש ובראשונה נפגעה
יכולתנו להתגונן באופן יעיל מול אויבינו
האכזריים. תגובות שנחשבות אקט לגיטימי
אצל עמים אחרים, מקבלות אצלנו דגל שחור.
עם ישראל עובר מחדש את החוויה שעורכים לו
דה לגיטימציה. קורבן הנאציזם הופך בין
יום באמצעות הסתה אגרסיבית לתוקפן העולה
באכזריותו על הנאצים. ואילו האמת היא כל
כך הפוכה. אנו נאלצים להתגונן מול
אוכלוסייה אזרחית נאצית עם שני ידיים
קשורות מאחור. כאשר אותם "אזרחים"
פגיעתם קשה יותר מנחש!
העמדת
זכותם של הערבים במעמד זהה לזכותם של
היהודים על הארץ מעוררת שאלות רבות שכולן
נובעות מן הירידה בצדקת אמונתנו. בעיה
השכיכה יותר במגזר המכונה המגזר החילוני.
אולם אם נבדוק את ההסטוריה הלא רחוקה של
תולדות ההתיישבות הציונית בארץ ישראל
נבחין כי לכל המגזרים היה חלק בהתיישבות
כאשר את ההובלה נטלו דווקא החלוצים
החילונים שבעטו במוסרות הדת. החלוצים
שהתנחלו בעלייה הראשונה והשניה היו
ברובם סוציאליסטים שראו לעצמם שליחות
בבניית חברה חדשה וצודקת יותר תוך שילוב
ברעיון הציוני. הם נלחמו בכל כוחותיהם
בכדי להיאחז בקרקע, ולמרות מעשי הרצח
נגדם והתנאים הכלכליים והבריאותיים
הקשים הם הפריחו את השממות וייבשו את
הביצות. הערבים לעומת זאת שהגיעו לארץ
בגלי העלייה המקבילים לעליות היהודיות,
באו בעקבות הפרוספריטי שהביאו המתיישבים
היהודיים, ולא ממניעים דתיים לאומיים (גלי
הבדווים, המצרים, החורנים, ועד "מהגרים"
שבאו בעידוד השלטונות הבריטיים בשנות
העשרים והשלושים). האמת היא שעד שהגיעו
החלוצים היהודים, הופקרה הארץ במשך שלטון
המוסלמים וננטשה ע"י יושביה. ידוע למשל
כי כלכלת המקומיים שהתבססה גם על מרעה
בלתי מבוקר (העז השחורה) האיצה את הפיכת
הארץ לשממה. הערבים המקומיים מעולם לא
הוכיחו נאמנות יוצאת דופן לאדמת הארץ
במיוחד בולטת העזיבה ההמונית במלחמת
השחרור בעקבות נסיגת צבאות ערב הפולשים.
בזמנים אלו "אהבת הארץ" שלהם ניכרת
בעובדת נכונותם להעלות באש בשיטתיות כל
חורש ויער המצוי בסביבתם הטבעית. עם
אמיתי ואחראי היה מגנה בכל תוקף וונדליזם
מסוג זה. חינוך להרס הטבע הנו אנטי תיזה
לאמונה בבורא העולם.
ערבים
ישבו בארץ מאות שנים, גם יהודים ישבו בארץ
במשך כל הזמן הזה. הגירה ערבית היתה בהתאם
להגירה היהודית. אולם עכשיו נפל דבר: לאחר
אלפיים שנות עזובה בא"י תחת שלטונם של
מלכויות רבות וזרות, ברור לכל כי הארץ
חוזרת לבעלות יהודית אמיתית. זאת תקופת
קדם הגאולה. הגאולה ויחד עמה גם ההכרה
הבין לאומית בזיקת עם ישראל לארץ ישראל
בוא תבוא, בין במועדה ובין שלא במועדה.
הגאולה תיעזר בגויי העולם, הם יהיו
שותפים לגאולה במובנים רבים ולכן עלינו
גם לראות את גויי העולם בפרספקטיבה
הנכונה- לא כאויבים אלא כאובדים ועלינו
כמובן לעזור להם. היהדות הנה סובלנית
כלפי דתות ועמים אחרים והסיבה היא
השליחות למען האמונה באל האוניברסלי.
בארץ יושבים גויים שונים, בהם כאלו
המטיפים להשמדת עם ישראל בארץ ישראל. רק
המחשבה לאפשרות כזאת יכולה להביא אסון
כבד על החושב זאת, וכנ"ל אלו שמעודדים
מחשבה מסוג כזה כולל גם יהודים. זאת אנו
למדים מן ההיסטוריה העשירה שלנו כאשר כל
הגויים שניסו להכריתנו ירדו מגדולתם או
נעלמו מדפי ההיסטוריה, לכן שלא יהיו
מופתעים. אם הגויים החיים בארץ רוצים
בכנות להמשיך לחיות כאן בשלום עליהם לתקן
את דרכיהם באופן רדיקלי עד כדי כך שייקחו
חלק פעיל בתהליך שיבת עם ישראל לארצו
ובבניין הארץ. גם זכויותיהם כאזרחי הארץ
ישמרו כפי שציינתי בהקדמה לגבי גר תושב.
לסיכום
אחזור על העיקר. בעיית הנכרים תיפתר
במספר דרכים: הסכמה עם החוק והשלטון
היהודי וכן קבלת שבע מצוות בני נח או
הצטרפות ממשית לעם ישראל. בלי מילוי
תנאים אלו יש להתייחס את הנכרים כאל אויב
במלחמה. בהקשר
לנושא הגיורים, כל האנשים שחשים שיש להם
חלק בחיי עם ישראל והחיים אתנו כיהודים,
יתאפשר להם למסד קשר זה בצורה חוקית
ורשמית כדי להיות חלק מהעם. זאת הדרך
הטובה ביותר לפתרון הבעיה האנושית
והלאומית הכאובה הזאת.
המשמעות
הלאומית של ה"שלום"
בסיס
המחלוקת באזורנו בין היהודים לערבים,
היא קודם כל דתית. כאשר הצד השני הוא
אויב אידיאולוגי, אין לדרך הפשרה שום
יתרון בתהליך השלום. הערבים מאמינים כי
ברגע שהשם בחר במוחמד כנביאו הוא ביטל
בזאת את זכות הקיום הדתית של עם ישראל וכל
הפריבילגיות התארים והתפקידים עברו
באופן אוטומטי למוסלמים. עצמאות יהודית
בארץ ישראל מהווה סתירה ליסוד האמונה
המוסלמית, ומבחינתם דבר זה לא יסולח.
יהודים תמיד היו במעמד של יהודי חסות
בארצות המוסלמיות, והשאיפה להחזיר מצב זה
לקדמותו תקפה יותר מתמיד. אמת, הזמן אינו
לטובתנו והשעון הדמוגרפי מתקתק, אולם כל
הסכמי השלום שבעולם לא יעצרו את פצצת
הזמן הזאת.
מיצוי
תהליך ה"שלום" (שלום במירכאות
כפולות כמובן) בכל מחיר עלול להביא בסופו
של דבר את מימוש זכות השיבה ו"מדינת כל
אזרחיה" ומכאן גם לניוונה של מדינת
ישראל מבחינה לאומית, ובאותה חבילה גם
להיעלמות הישראליות החילונית- למרבה
האירוניה. לתרבות החילונית שורשים
לאומיים רדודים, ומבחינה אידיאולוגית,
ישיבתם בארץ מותנית בדבר (כאן נולדו וכאן
פרנסתם). אם וכאשר חיי השלווה בת"א
ישתנו מקצה לקצה, ויהיו לתושבים אלו
ההזדמנות לעזוב, לא אתפלא אם רבים מהם
יעשו זאת, כפי שגם ראינו במקרים פחות קשים
כמו בתקופת מלחמת המפרץ. מסקנתי היא כי
אותם אנשי ה "חילוניזם הנאור" לא
יהיו מוכנים להישאר בארץ אם ה"שלום"
שלהם ייכשל, והם לא יסכינו לשלם באופן
אישי את מחיר הטעות התפיסתית העלולה לסכן
את כל העם. את המחיר האמיתי ישלמו אלו
הנמצאים בחזית ובספר וממשיכים למרות זאת
להאמין בציונות. יש להטמיע את העובדות
האמיתיות: קיימת הסכמה כללית בקרב הערבים
שאין תהליך שלום ללא יישובם מחדש של ה"פליטים"
הערבים ביפו לוד רמלה וחיפה, וכך השלום
אצלם הוא טקטיקה ולא מטרה. גם אם אנו
בטוחים בצדקתנו, לא נוכל לשכנע את הערבים
בכך. פתרונות יש הרבה, אולם גם אם הערבים
יוותרו על כל דרישותיהם הטריטוריאליות
ויסכימו על פתרון בין אזורי של חילופי
אוכלוסיות תוך חלוקה מחודשת של המזה"ת,
הם לא יהיו מסוגלים לקבל את התנועה
הציונית כעובדה קיימת כי המניעים שלהם
אידיאולוגים דתיים שאינם מאפשרים להם
הכרה בעליונות דת אחרת פרט לאסלם. הדרך
הנוכחית של הסכמים מאולצים מבטיחה רק
מלחמה. העימות הישראלי ערבי או יותר נכון
העימות היהודי-מוסלמי הנו בלתי נמנע
וניזון מחומר נפץ אידיאולוגי ונפץ
דמוגרפי שחזק כמו פצצת אטום. הפצצה
תתפוצץ כאשר התנאים יבשילו וכאשר דרישת
ההגדרה העצמית של ערביי ישראל משני עברי
הקו הירוק תביא את ישראל לדרך ללא מוצא,
כל האידיאות הנשגבות של שלום - יהיו לאבק.
המציאות האמיתית של כל דאלים גבר תביא
לשינוי ערכים טוטלי. אז כבר גם התמימים
ביותר לא יוכלו להתעלם מן המציאות
האמיתית. משבר קשה מביא להכרה עצמית
מחודשת, זה בהחלט קשור לתהליך הגאולה
ושבירת לב האבן שלנו. 6.
השירות הצבאי והשירות הלאומי "הרוצה
בשלום – ייכון למלחמה", השלום והעוצמה
כרוכים זה בזה, כפי שאכן אנו מבקשים
בתפילתנו "ה' עוז לעמו ייתן ה' יברך את
עמו בשלום" (תהילים כ"ט י"א). בזאת
אנו מתכוונים לקשור את עבודת ה' עם הברכה
לחיי שלום ושלווה, רק כאשר יברך אותנו הקב"ה
בעוז ובביטחון- ישרור השלום על הארץ. על
פי תפיסה זאת אין כוחנו נמדד במספר
הטנקים אלא בזכות העוצמה הרוחנית בשילוב
עם החוסן הצבאי. עיקר הפוטנציאל הגלום
בכוחנו הצבאי מקורו בכוח התושייה הידוע
של עם ישראל. במקום הסתמכות רק על הביטחון
יש לסמוך על כוחו ורצונו של הקב"ה מצד
אחד ועל אמיתות צידקתנו ומוסריותנו מצד
שני. באופן לוגי, החזקת צבא ענק יבוא גם על
חשבון כלכלת המדינה ואיכות חיינו, דבר
שמן הסתם גם עלול לפגוע בביטחון המדינה.
משיקולים אלו יש לנתב את המשק לכיוון של
השקעה בחברה ובתשתית במקום בטיפוח
המפלצת הצבאית שלדעתי מיותרת אם משתמשים
בכוחנו בתבונה. חוסנה הכלכלי של המדינה
הוא הגורם הביטחוני החשוב יותר כמובן
בשילוב הרפורמה בצבא כפי שמובא בהמשך.
לכן לדעתי כל החלטה ביטחונית תצטרך להביא
בחשבון גם את המחיר הכלכלי הקשור לאותה
החלטה. וזאת בניגוד למצב כיום בו אין
למערכת הצבאית מספיק מוטיבציה לצמצום
ההוצאות הביטחוניות.
מסר זה הנו חשוב לא רק לממסד הצבאי
אלא לכל הממסד הציבורי, והשורה התחתונה:
על משרתי הציבור לעשות דין וחשבון לעצמם
ולציבור על כל החלטותיהם שלא יצא כי
מזלזלים הם בכסף הציבורי. יש לתת משקל גם
להיבט הכלכלי, והנשיא יהיה אחראי לשמירת
היבט זה ויהיה אחראי לוודא כי בעלי
התפקידים אכן פועלים בהתאם לטוהר המידות
ובשיקול דעת. הקטנת סדר הכוחות הצבאי הנו
צעד הכרחי לחיסכון בהוצאות הביטחון,
וניתן לעשות
זאת גם מבלי לפגוע בכוח ההרתעה שלנו וזאת
ע"י הארגון מחדש של הצבא יחד עם הקפדה
אחראית יותר על שמירת עליונותנו הצבאית
במזה"ת. צמצום סדר הכוחות הצבאי (הסדיר)
יאפשר גם צמצום משמעותי ביותר בכוחות
העזר שאינם לוחמים וצמצום מקביל בהוצאות
לביטחון בלי לפגוע בביטחון כאשר ינקטו
שאר הצעדים הקשורים בתכנית. מטבע הדברים,
הקטנת הצבא תאפשר שיפור מקביל ברמת
החיילות של החייל והמפקד ע"י יצירת
יותר אפשרויות לאימונים אינטנסיבי של
הכוחות. במסגרת הרפורמה הצבאית ישונו כל
תפיסות הביטחון כפי שהן מקובלות כיום על
הממסד הביטחוני כדי להתאימן לתפיסת
הביטחון הנשענת על כוחות קטנים וזריזים
בעלי יכולת פעולה ארוכת טווח בגיבוי
מסיבי של יחידות מילואים. זה מחייב שמירה
על אזורים מפורזים משני עברי הגבול כאשר
כל פעילות צבאית חריגה של האויב תאפשר
לצבא כ 24 שעות לכוננות וגיוס מילואים. יחד
עם זאת, אין להסס בהקדמת מתקפת נגד בכל
מקרה בו נוצר איום קיומי על ביטחוננו.
אני
רואה חשיבות ערכית ראשונה במעלה לשירות
הצבאי אולם לא רואה הצדקה בגיוס חובה
לצבא. מצד שני יש לאפשר לכל אזרח להתנדב
לצבא ללא הבדל בלאומיות וללא קשר למצבו
הבריאותי, ולכן ההתנדבות לצבא תישאר זכות
לכולם (וזאת להבדיל מחובת השירות הלאומי).
אדם שאינו מעוניין לשרת מכל סיבה שהיא,
פחד, חוסר מוטיבציה או כל סיבה אחרת,
ישוחרר ללא שאלות מחובת גיוס (אולם ישרת
שירות לאומי נוסף במקום השירות הצבאי).
כמובן שהמדינה תעניק למתנדבים לצבא
תמורה הולמת בהתאם לקריטריונים שיקבעו.
לגבי שאלת שירות הנשים בצבא: נשים יוכלו
אם ירצו לשרת בשירות הביטחון במסגרת
אזרחית מתאימה ובשכר מלא כקריירה
מקצועית לכל דבר ולא כחיילות רגילות.
החיילת תוצב בעיקר בכוחות העזר ולא
בתפקיד קרבי מסיבות ברורות, כאשר גם
שירותן בכוחות העזר יהיה אפשרי רק אם
יתקיימו התנאים הבסיסיים לשירות בנות
באותו מקום, בהם הסעות מאורגנות ו/או
מגורים נפרדים.
כדי
להשיג את מקסימום היכולת למרות הגיוס
המצומצם יותר, יש לערוך מחדש את סדר
הכוחות לפי הצרכים האמיתיים. השירות בצבא
יהיה מבוסס בעיקר על שירות קבע וקצת על
מילואים. חיילים סדירים יתעסקו רק
באימונים ולא במנהלה וביטחון שוטף. אנשי
הקבע יבצעו את הפעילות הצבאית השוטפת-
ביטחון שוטף, כוננות וכד', ואילו בתפקידי
אחזקה ומנהלה ישרתו בעלי מקצוע שיהיו
אזרחים או משרתי קבע (לא אנשי סדיר). כך
יתפנו חיילי הסדיר לעיסוק בלעדי
באימונים ותרגולים. חיילי סדיר לא ישמשו
בתפקידי בט"ש מאחר ואלו גם דורשים
ניסיון רב והתמדה. בזמן מלכות הגאולה כל
הצבא יעבור תכנון ובניה מחדש, בין
השינויים תהיה גם חלוקת המשימות, סדר
הכוחות והלוגיסטיקה של הציוד וכלי הנשק.
הצבא יעבוד עם חיילים מקצועיים בביטחון
השוטף ויפעיל חיילי מילואים רק במצבי
חירום. חיילי המילואים יזומנו לאימונים
מדי שנה לתקופה של עד שבועיים, ובשום אופן
לא יעסקו בביטחון שוטף ולא בתפקידי אחזקה
או שיטור. צמצום חיל הסדיר תוך התבססות על
יחידות מילואים, מחייב גם מערך גיוס מהיר
של כ- 8-24 שעות בעת מצב כוננות. תנאי זה הנו
אפשרי במידה ויתייחסו ברצינות מתאימה
לאימון מערך אימוני חיילי המילואים.
הרפורמה
בצבא מחייבת שינוי רדיקלי בכל הנושאים
שנחשבו פרות קדושות. הצבא יקוצץ בסדרי
גודל בעיקר על חשבון החלק המנהלתי,
הביטחון השוטף יתבצע ע"י אנשי מקצוע,
היחידות יהיו יחידות ייעודיות ברמת
תחכום טכנולוגית גבוהה, כך למשל שמירת קו
הגבול באופן יעיל תחל עם תכנון הקו
שיעבור בקווים גיאוגרפיים ברורים
ומבודדים מישוב, כאשר שימוש באמצעים
אלקטרוניים יחליף חלק גדול ממוצבי
התצפית ואילו סיורים אוויריים יחליפו
סיורים רכובים, יינתן קדימות לנושא
הניידות של היחידות (יותר מסוקי סער) וכן
ישופר המיגון האישי, ישתדלו להקטין את
חלקן של המשימות הדורשות סיכון אישי לא
חיוני כגון לחימה בשטח בנוי או לחימה
בתנאים נחותים בגלל לוח זמנים פוליטי,
במקום זאת בשטח בנוי יופעלו יותר אמצעים
טכנולוגיים והנדסיים להתגבר על המכשולים
ואני מקווה כי גם לא נזכה לראות יותר
הכנסת שיקולים פוליטיים באופן המלחמה.
השירות הצבאי יקוצר לשנה אחת (נטו) בלבד
המיועדת לאימונים יסודיים ברמת הפרט
הצוות והפלוגה עד להבאת הלוחם לדרגת
מיומנות צבאית גבוהה. לדעתי על כל חייל גם
שאינו קרבי לעבור אימוני כושר, קרבות מגע
וקליעה, וזאת בנוסף לאימוני חיילות
בסיסיים. חיילים הממשיכים לתפקידי פיקוד
וקצונה יחתמו לשירות קבע (לפחות חמש שנים),
דבר זה הכרחי כדי לעמוד בדרישות
המקצועיות הגבוהות הנדרשות מהם. התקופות
הנוספות מיועדות להשלמה חיילית
ולאימונים כמפורט לעיל.
התכנית
אותה אני מציע משולבת ביחד עם השירות
הלאומי שלהבדיל מן השירות הצבאי, הוא
חובה על הכל. שירות לאומי חובה אינו המצאה
שלי ובמדינות דמוקרטיות שבהן אין גיוס
חובה כמו בגרמניה, נהוג לחייב אזרחים
בשירות לאומי (במקום השירות צבאי). כך
הרעיון גם במאמר זה- אין לנו גיוס חובה
לצבא ולעומת זאת יהיה השירות הלאומי חובה
לכולם, בהבדל אחד: גם מי שמשרת בצבא יהיה
חייב בשירות לאומי אולם בכל מקרה המשרתים
בצבא יתוגמלו כלכלית ביד רחבה.
עוד
לפני הצבא, ישרתו בוגרי התיכונים שנה אחת
שירות לאומי. במסגרת השירות הלאומי
המתנדבים ימלאו תפקידים בהתאם ליכולתם
וכושרם הבריאותי. סוגי המשימות אותם יבצע
השירות הלאומי הנם בעיקר השלמת
פרוייקטים לאומיים כגון בתחום הבניה
הסלילה והחקלאות (בנים), כאשר בעלי יכולת
מוגבלת ימלאו תפקידים בבריאות ובחינוך.
כנ"ל גם הבנות תשרתנה בעיקר במערכת
החינוך והבריאות. סרבנים שיסרבו להתנדב
לשירות הלאומי, ייענשו במאסר וקנסות.
כמובן שמתנדבי השירות הלאומי יפוצו על
מאמציהם למען הציבור בדומה למקובל
למתנדבי הצבא, ויקבלו זכויות בכסף ושווה
ערך לכסף כגון נקודות זכות לדיור מהמדינה.
אם נשקול את הטוב שבשירות הלאומי לעומת
השלילה, נראה שהכף נוטה בבירור למען חיוב
השירות הלאומי וזאת מטעם השיקולים הבאים:
א. פיתוח המחויבות החברתית של הצעירים
למען החברה. ב. מעשה של הצעירים למען עצמם.
ג. חינוך לעבודה ולמשמעת בעבודה. ד.
הקניית ידע בסיסי בעבודות חיוניות בבית.
ה. על המדינה לעשות הכל כדי לא להישען על
כוח עבודה זר וזול אלא על ערכי העבודה
העברית. לעומת זאת השוללים את השירות
הלאומי אינם מרגישים את הצורך במחויבות
אישית למדינה, יותר חשוב להם לשמור על
חופש מוחלט מבלי שאף אחד יגיד להם איך
לנהל את חייהם. זה אולי נכון בכל מה שנמצא
בדלת אמותיו אולם לא מה שקשור לחברה בה
הוא חי. לשיקולים אגוצנטריים אין מקום
בחברה. אנו חיים בתוך חברה גם מבלי שנרצה
ומטבע הדברים עלינו לכפוף את רצוננו
לטובת החברה אחרת הכל יתפרק והמחיר יהיה
מאוד גבוה. תרומה לחברה היא ערך שכל אדם
צריך לסגל לעצמו וזאת במיוחד במדינת
הגאולה. האזרח במדינה ירוויח אישית הרבה
יותר ע"י קיום השירות הלאומי ויחסוך
הוצאות רבות הצפויות לו אלמלא השירות
הלאומי כמו מחירי דיור גבוהים, מסים
גבוהים והוצאות בריאות גבוהות כל שנה.
וזאת מבלי להזכיר את התרומה לאחדות,
חינוך ומוראל תושבי המדינה.
לאחר
השירות הלאומי, יתגייסו המעונינים לשרת
בצבא (או אם ירצו, יתנדבו לשנת שירות
לאומי נוספת במקום צבא). השירות יהיה
תמציתי בעיקר רענון והשלמה חיילית. לאחר
מכן יחויבו בשירות מילואים לשבועיים
בשנה עליו יקבלו המשרתים שכר שנתי עבור
ימי המילואים והשתתפות במערכת הכוננות.
שבועיים אלו ייועדו לאימוני רענון בלבד
ושמירה על כושר צבאי. גובה השכר יהיה
כמשכורת חודש בשנה לפי שכר שיקבע ע"י
ועדת השכר יחד עם שכר נוסף עבור שירות
פעיל.
סגל
הפיקוד יהיה במידת האפשר בשירות קבע וחלק
ממטלותיו יהיה ביצוע אימוני הרענון של
חיילי המילואים ופיקוד ביחידות המילואים.
סידור זה נותן צידוק ותמורה יעילה
להחזקתם בשירות קבע של סגל המפקדים, ורמת
ההכנה הצבאית והכוננות תגבר. במקום צבא
גדול יש להשקיע את המשאבים בהכנת גרעין
איכותי של חיילים המאומנים לפעולות
מתוחכמות ובביצוע ללא רבב, וכן להכנת
יחידות המילואים. בגלל ההכשרה הארוכה
הנדרשת מיחידות העילית, הן תהיינה כולן
בקבע ובכוננות מיידית. חיילי המילואים
לעומתם, ישרתו בעיקר בתפקידים כגון שריון
וכד'.
משמר
הגבול יהפוך לסיירת העילית של המשטרה אשר
יופקד על הפעולות המיוחדות, זאת יחד עם
הצבתם כנהוג בשערי הכניסה למדינה. ביטחון
שוטף בגבולות יהיה בתחום הצבא. יופקד על
שמירת גבולות המדינה בלבד. |