Make your own free website on Tripod.com

 

הסנהדרין

סנהדרין גדולה, היה הגוף ששימש בית המשפט העליון של העם ובו 71 חכמים. חברי הסנהדרין הגדולה ישבו בהיכל הגזית בבית המקדש ושם שפטו את העם, חוקקו חוקים ולימדו הלכות. לפי יוסף בן מתתיהו, הוקמה הסנהדרין בשנת 57 לפני הספירה וכיהנה בירושלים עד החורבן. אז עברה ליבנה ומשם לגליל.

במקביל, בכל עיר כיהנה סנהדרין קטנה בהרכב של עד 23 חכמים אשר בסמכותם היה לשפוט עבירות חמורות ביותר. עבור רוב מקרי הפשיעה האחרים, נקבע הרכב סנהדרין של שלושה חכמים. הסנהדרין הקטנה שירתה את העיר כבית משפט מקומי.

בימי הורדוס (30 לפני הספירה) נתמנה הילל המכונה "הילל הבבלי" כנשיא הסנהדרין. הילל שהתבלט בקרב חבריו בלמדנותו ובתבונתו התחבב על בני דורו גם בזכות ענוונותו סבלנותו ואהבתו לשלום. בהבדל ממנו, היה סגנו שמאי (האב בית דין) תלמיד חכם מחמיר כלפי עצמו ואחרים וקצר רוח מאוד.

הילל שימש בנשיאות 40 שנה וכהונה זאת עברה ליוצאי חלציו גם אחרי חורבן הבית. צאצאי בית הילל ישבו על כס הנשיאות, בכמה הפסקות עד שנת 425 שבה בטלה המשרה, בפקודת הקיסר תאודוסיוס השני. המסורת מספרת שלהילל הזקן היו שמונים תלמידים בהם ר' יוחנן בן זכאי שעליו אמר הילל כי הוא "אב לחכמה ואב לדורות". כשפרץ המרד ברומאים היה ר' יוחנן, שנמנה עם ראשי הסנהדרין, איש זקן. הוא התנגד למלחמה מתוך פקפוק בסיכוייה של יהודה לזכות במאבק עם המעצמה הרומאית. משנוכח לדעת כי אין עוד תקווה למנוע את חורבן ירושלים, ראה יעוד לעצמו להציל לפחות את ערכיה הרוחניים של היהדות. הוא הצליח לצאת את העיר הנצורה עם מספר תלמידים, ולפי האגדה נפגש עם אספסיאנוס וניבא לו כי יהיה קיסר. כשנתקיימה הנבואה והוא נשאל ע"י אספסיאנוס מה מבוקשו, ביקש את "יבנה וחכמיה". ביבנה כינס רבי יוחנן את חכמי הדור שנותרו בחיים, חידש בה את הסנהדרין, ועמד בראשה עד סוף ימיו. לאחר מותו עלה על כס הנשיאות רבן גמליאל דיבנה, דור חמישי לבית הילל. שני האישים הגדולים הללו, רבן יוחנן בן זכאי ורבן גמליאל דיבנה, הצילו את היהדות מכיליון על ידי הנחת היסוד הרוחני לחיי ישראל בעתיד, בעוד שרבים אחרים ראו בחורבן הממלכה את קצו של העם.

ביבנה ישבו הסנהדרין עד מלחמת בר-כוכבא, שבה חרבה העיר וחכמיה נתפזרו לכל עבר. בינתיים ניתקנו תקנות חשובות, שהיו צורך השעה. נראה הדבר כי באותה תקופה נתקדשו ע"י הסנהדרין הספרים המהווים את המקרא. הספרים שלא נכללו במסגרת כתבי הקודש, נקראו מאז ספרים חיצוניים, מפני שלא הוכרה סמכותם הדתית, או ספרים גנוזים, מאחר ונאסר העיסוק בהם. משום כך גם לא נשמר הנוסח המקורי של אותם ספרים והם שרדו רק בתרגומם לשפות אחרות.

לאחר חורבן הבית הוכר הנשיא על ידי השלטון הרומאי כנציגו הרשמי של העם היהודי.

כל חברי הסנהדרין היו עכשיו פרושים, ורובם חייבו יחסי שלום עם השלטון הרומי, כדי לאפשר לפצעי המלחמה להגליד.  שונה מהם היה רבי עקיבא שהכיר במשיחיותו של בר-כוכבא ועודד את תלמידיו להצטרף לשורות הלוחמים בפיקודו. לאחר דיכוי המרד ברומאים, נתפס רבי עקיבא ונידון למיתה בעינויים קשים. חכמים אחרים כמו שמעון בר יוחאי, הצליחו להימלט ולמצוא מקלט לעצמם עד ששקטה הארץ.

בעקבות כישלונה של מלחמת בר-כוכבא, באה התפקחות כללית בקרב העם, והחכמים ראו חובה להזהירו בפני ניסיונות חדשים של דחיקת הקץ. שרידי החכמים התכסו שוב בשנת 140 בעיר אושה שבגליל התחתון וחידשו את הסנהדרין, בראשותו של רבן שמעון בן גמליאל. אחת התוצאות של מלחמת בר-כוכבא היתה העתקת מרכז הכובד של היישוב היהודי בארץ ישראל מיהודה שבדרום אל הגליל שבצפון. הסנהדרין קבעה כאן את מושבה תחילה באושה לאחר מכן בציפורי ולבסוף בטבריה.

בעקבות דיוניהם של החכמים במרוצת הדורות ופסקי ההלכה שפסקו בתחומים שונים, הצטברה בצד התורה שבכתב, מערכת שלמה של דינים והלכות שנמסרו בע"פ. בערך בשנת 200 לספירה ניגש גדול הנשיאים רבי יהודה הנשיא, אף הוא מבית הילל, לכינוסה של אותה מסורת הלכתית והעלאתה על הכתב. חיבורו המשנה, הוא סיכום וגולת הכותרת למפעלם של דורות של תלמידי חכמים שקדמו לו והמכונים תנאים. המשנה התקבלה לא רק ע"י היישוב בישראל אלא גם ע"י חכמי בבל ושימשה ספר יסוד לדיונים בישיבות אשר בשלבה השני הולידה את הגמרא.