מדינת היהודים- פרק ב'

מאת - ד"ר חיים חרמון ירושלים

מהדורה חמישית:                תשע"ד

תוכן עניינים:

חלק א':  זכותנו על הארץ -

חלק ב': מבנה הממשל ומערכת המשפט -

חלק ג': מדיניות ביטחון וחברה-

חלק ד': המדיניות הכלכלית –

הקדמה

בגמרא (סנהדרין צח, א) מובאת אמרתו של רבי יוחנן: "אין בן דוד בא, אלא בדור שכולו זכאי, או כולו חייב". רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה נגאלין", זהו דור שכולו זכאי. רבי יהושע אומר: "הקב"ה מעמיד להם מלך שגזירותיו קשות כהמן, וישראל עושים תשובה", זהו דור שכולו חייב. ומכאן למדים שאם אכן דורנו חייב, אזי הקב"ה יאלץ אותנו לעשות תשובה ולהיגאל.

הרמב"ם מלמד כי אדם צריך להיות כה חדור בציפייה לגאולה, עד שכל-כולו מרגיש עד כמה חסרה לו הגאולה. השילוב של דור שכולו חייב יחד עם סימני הגאולה הברורים, נותנים פתח תקווה שנזכה לראות בקרוב את הגאולה, והגאולה תגיע, בסופו של דבר, לא רק הגאולה הפרטית של העם היהודי כי אם גאולת העולם כולו. אז האדם יכיר בעובדת בריאת העולם ע"י הקב"ה דבר שיבוא לידי ביטוי גם בקבלת מרות הקב"ה.

הגאולה לעולם לא יכולה לבוא ללא עם ישראל. כאשר עם ישראל חוטא לד' הוא מחטיא גם את כל העולם  ולכן חטאו כפול ומכופל (וגם העונש...). אין לעם היהודי את הפריווילגיה לאבד עצמו לדעת. לא בהתבוללות ולא באבדן פיזי. אבל גם לא נוכל להתעלם מהעובדה כי המטען הגנטי ההיסטורי של עם ישראל שזור בחוטי הגאולה. בלעדי חזון הגאולה אין טעם לקיומו של העם היהודי. מטרת הקיום של העם היהודי היא עבודת השם וגאולת האדם, שניהם מובילים לאותו מקום. מי שפוגע בקיום היהודי, פוגע למעשה במציאות האלוקית ובקיום האנושות בעולם בכלל. על העם היהודי לדעת כי יש להגיע לגאולה באופן עצמוני בלי שנזדקק שיכפו זאת עלינו, וזאת כדי שבסופו של דבר יוכל להגשים את משימתו בגאולת האדם. האמצעי להשגת הגאולה הוא ראשית שלטון של עם ישראל על ארץ ישראל ושנית שלטון ה' על עם ישראל. מכאן שארץ ישראל היא רק אמצעי ובהחלט לא מטרה. לאחר השגת שני שלבים אלו, ההמשך הטבעי הוא הקמת יישות מדינית יהודית שתכונן על הריסות זו שקדמה לה. אבל כדי להגיע לתודעה שצריך להקים מדינה יהודית, כל אלו הרואים עצמם בני העם היהודי, יהיו לעם אחד עם לב אחד מאוחדים באמונה בבורא העולם. כאמור, אין לי כל אשליה, כאילו יש בנאמר כאן בכדי להביא לתיקון מה שנקרא "מדינת ישראל". אמנם לאותה מדינה תפקיד קריטי בתקומת עם ישראל בארצו אולם זמנה מוקצב והיא תשמש בסיס להקמת המדינה היהודית. הקמת המדינה הישראלית עם כל הביקורת שיש לנו על השתרכות דרכה, היא צעד היסטורי בגאולת העם והעולם, שבאה כהמשך לשואה. משום כך אין אני רואה שום תועלת בהעלאת ביקורת על דרכה של המדינה הישראלית בדפים אלו, ורק אתמקד במדינה היהודית (פרק ב'). אגב, מומלץ בהחלט להתייחס לרעיונות שהועלו בידי רבים וטובים בנושא המדינה היהודית האידאלית, [הרב מ. כהנא, נ. אופן, ש. בן חמו, מ. קרפל] וכן גם מאמרים [דעת] וספרי הגות רציניים המציעים כיצד ניתן ליישם את החוק היהודי גם במדינת ישראל [הרב יצחק הרצוג, פרופ' נחום רקובר, פרופ' אליאב שוחטמן, הרב נפתלי בר אילן], כולם מתברכים כמובן בנקודת מבט הלכתית מקיפה ומדויקת בנושא ומשלימים חלק מהרעיונות המובאים כאן. אולם עבודה זאת נבדלת בכך שהיא מתמקדת במדינה היהודית שתקום בעתיד הקרוב על בסיס ערכי הצדק והתורה שניתנה למשה ולעם ישראל בסיני.

יש לציין כי התחלתי בכתיבת החיבור מייד לאחר סיום שירותי הצבאי (אב התשל"ו) ואת הפרסום הראשון ברשת עשיתי ביום ג' אלול התשס"ב, אז התכנס מה שמכונה "פורום ג' המצוות למינוי המלך". אבל בשונה מהפורום, החיבור מציע דווקא את שיטת הנהגת הנשיאות והסנהדרין, על פני הנהגת מלך. גם לשיטת הנשיאותית יש מקורות במסורת היהודית. במסכת סנהדרין (על פי הרב ע. שטיינזלץ במבוא למסכת סנהדרין), מתוארת מערכת שלטונית עם נשיא או מלך, ושם קיימים זה לצד זה בתי הדין של הסנהדרין שסמכותם מוקנית מהתורה, ובתי הדין של המדינה העוסקים בכל ענייני סדרי המדינה שסמכותם נובעת מחוקי השלטון. בכל הנוגע לשלטון בשר ודם בו עוסקת המסכת- ברור שהמלך (הנקרא גם נשיא), אינו בא דווקא מבית דוד ותפקידו אינו עובר בירושה. על הנשיא מוטלת החובה להתייעץ עם סנהדרין גדולה, במיוחד לגבי החלטות מדיניות הנוגעות לכלל האומה כמו הכרזת מלחמה. כמו כן ברור מהמסכת כי הרשות המבצעת במקביל לכפיפותה לחוקי התורה, היא עצמאית לחלוטין. ביד המלך/הנשיא היתה סמכות שיפוטית, והוא עמד בראש מערכת בתי דין ששפטו על פי "דיני המלוכה"- הפקודות והתקנות של השלטון.

לסיכום, גם עיתוי הפרסום וגם שאלת החשיפה של החיבור אינם דברים פשוטים. מצד אחד יש חשש שפרסום מוקדם מדי עלול להיות בוסרי ובכך לגרום להחלשת יכולתו להעברת המסר, ואילו דחייה בפרסום עלולה לגרום לו להיות לא רלוונטי. כך או כך, מה שחשוב זה לעשות כל שצריך לקידום הגאולה. אני מאמין שהחיבור ימצא אוזניים קשובות בעת שהשם יחפוץ בכך, ואני מאמין שנזכה לראות הנהגה אמונית וסנהדרין, שיוכלו להצעיד את ישראל ההולכים בדרכו של הקב"ה לקראת הקמת מדינה יהודית שתגשים את עקרונות הגאולה. אני מקווה כי יש בחיבור זה תרומה כל שהיא למען מטרה זאת.

חלק א':  זכותנו על הארץ

תקציר,

ד' ימלוך לעולם ועד

בימים אלו כאשר הגאולה קרובה יותר מתמיד, טוב נעשה אם נתייחס אל הגאולה כדבר אמיתי הדורש מאיתנו שינוי מעשי באופן ראייתנו את התהליך על מנת שנוכל גם ליישמו על עצמנו. ראשית, חשוב לנו לברר לעצמנו מהי בעצם הגאולה. כלפי חוץ הגאולה היא שחרור לאומי, שחרור חברתי. פנימה יותר - משמעותה הכרה במלכות ד'. אבל הגרעין ויסוד הגאולה היא באמת גאולה תודעתית. גאולה תודעתית משמעותה שחרור מכבלי הדעות הקדומות וההונאה העצמית תוך ביטול הצורך הפנימי שלנו לשקר – כדי להסתיר את אפסיותנו. ברור כי כל עוד אנו משועבדים לטיפשות ולדעות קדומות, לא נוכל להתעלות מעל רביצתנו במי המדמנה ולחשוב באופן טהור על הגאולה כמפתח לאושר שמימי הנופל על העולם במשטר הצדק האלוקי.

יש לזכור כי אנו בני אדם שנבראו בצלם ד', ועלינו להתחיל להתנהג בהתאם. עלינו לא רק לשאוף לאמת אלא גם להאמין באמת שסופה להביא לידי שלום (השלמה עם השם) עולמי.

למען הגאולה, ומשתמע מכאן שגם למען העולם, יש לעשות הכל מה שאפשר! אחת המשמעויות הנובעות מגישה זאת היא שהגאולה תבוא כאשר אנחנו נרצה אותה. הקב"ה לא מסדר לאנשים את תכנית החיים באופן פרטני, גם אם זה אכן קורה במציאות ללא מודעותנו, אבל הקב"ה נותן לנו את הכלים להשתתף איתו בבריאה, בהתפתחות התרבותית של האנושות, בקידום המדעי והפילוסופי. הכלים הללו הן קודם כל התבונה- יכולת ההתבוננות של היצור האנושי והיכולת ללמוד. הכלים הם טוב ליבו של היצור האנושי שמודע לצורך הקיומי של החיים בחברה והעזרה ההדדית. הכלים הם התורה והמצוות שנתן לעם ישראל. הכלים הם עם ישראל שמשימתו להיות ראש חץ בהפיכת האנושות לאנושית יותר. הכלים הם ארץ ישראל שבה יוכל העם היהודי (הישראלי- במובן הפילוסופי של המילה) להתחזק מבחינה לאומית על מנת שיוכל להמשיך בהפצת מוסר השם בקרב עמי עולם. מכאן ברורה עמדתי שהמדינה היא כלי ולא מטרה וכך יש להתייחס אליה. במדינה זאת את סדרי הממשל אנחנו קובעים בהתאם לשיטה שלדעתנו משרתת את הציבור ואת המטרה הלאומית בצורה הטובה ביותר, כמובן באופן ההולם את תורת השם ואת מוסר השם. כשהשם דורש מאיתנו להתנהג בצלם, הוא מטיל עלינו לקבוע את הדרך החברתית המתאימה ביותר כדי לשרת את המסר הזה. וכאן אני קופץ על העגלה ואומר שאת זה, את תכנית העבודה, צריך לעשות עכשיו ולא להמתין לזמנים נוחים יותר, כי אין כאלו. נכון, זה לא פשוט כלל וכלל והיו רבים שכבר עסקו בנושא מהראשונים ועד האחרונים, מחובבי ציון עד שוללי ציון. אבל הפעם זה שונה. הפעם אנחנו מדברים על הגאולה שמתרחשת ממש מול עיננו כאשר באותו זמן אנו חווים קוטביות תהומית הנפערת בין הקבוצות השונות בקרב היהודים. וגם בין היהודים ובין אלו שאינם יהודים על פי הכרתם. צריך לחשוב איך אנו רוצים לראות את המדינה, את כל סוגיות שיטת הממשל עד הפרטים הקטנים, אפילו על האיזונים בין הזרמים השונים ביהדות (אם יישארו כאלו), וזאת על מנת להמנע ממוקשים שיצוצו מאוחר יותר. אני בטח לא הראשון שמדבר על גאולה כדרך חיים אותה חייבים ליישם הלכה למעשה. היו רבים שדברו על כך אבל בחיבור זה נעשה ניסיון גם להגיד איך לבצע זאת נכון כדי שזה באמת יעבוד. הצעה זאת מנסה להישאר כמה שיותר צמוד לדרכה של תורה תוך יצירת התובנה כי אין ולא יכולה להיות סתירה בין התורה ובין הקריאה לחברה צודקת.

תנאי ראשון ליישום השיטה הגאולתית הוא מן הסתם שלטון יהודי על ארץ ישראל. ומובן שאת השליטה יש להשיג בכיבוש, קודם פנימי ולאחר מכן חיצוני, שמשמעותו שנשלוט קודם על עצמנו, על יצרנו, על האמת והמוסר, ורק אז נוכל גם להשיג את כיבוש הארץ. גם אם הזכות על הארץ קיימת לעולמי עד, עלינו לדעת כי כדי לממשה צריך לקיים את מחויבותנו לעבודת השם. בכל מקרה, ישיבתנו בארץ אינה המטרה אלא אמצעי. המטרה היא עבודת השם וקידוש השם המתממשת על ידי הפצת האמת האלוקית לכל עמי עולם. גם אם נרצה, לא נוכל לברוח ממחויבותנו לברית עם הקב"ה. אם העם יפר את חלקו בברית, הקב"ה לא ינקה אותנו מזה.

השיטה המוצעת בחיבור מושתתת על מארג רעיונות שמאתגרות את שיטות הממשל הדמוקרטיות המוכרות לנו כיום, כאשר התברר כי רובן ככולן נכשלו בכל מה שקשור לצדק ומוסר והצמיחו פוליטיקאים תאבי שררה שהשחיתו את הציבור. יתירה מזאת: גם אם שיטות הממשל הנוכחיות בעולם המערבי הן לכאורה דמוקרטיות, למעשה הן לא ממש כך. אמנם בזמן הבחירות יוצאים הפוליטיקאים במילים יפות כדי לרצות את הציבור אבל יום למחרת הכל נשכח עד לבחירות הבאות. כך השיטה עובדת וזה לא באמת דמוקרטיה. הציבור עצמו בער וחסר דעת, מוזן מתעמולה מכל הכיוונים והסתה מהתקשורת, גם הוא לא מסוגל לבחור באמת מי הנציגים שישרתו את סדר היום שלו בצורה הטובה ביותר וגם אינם ברמה אינטלקטואלית כזאת שתאפשר להם בכלל להתעמק על איזה שהוא סדר יום חברתי. עכשיו הגענו לרגע האמת. לא נוכל יותר להתחמק מטיפול יסודי בנושא שיטת הממשל הנכונה מצד אחד והגשמת הגאולה מצד שני. אם לא רוצים שהגאולה עליה חלמנו כל כך הרבה זמן – תמשיך להיות בגדר חלום רחוק, יש להתייחס אליה כאל חלום מיידי.

יש לי רעיונות, אשר לדעתי הן נכונות מכל ההיבטים, וגם מבחינה יהודית. אני לא הראשון שמדבר על שיטה נשיאותית במקום שיטה מלוכנית. אני בהחלט מודע לקיומן של דעות אחרות לפיהן יש להחזיר את המלוכה (באופן מעשי או סמלי) ובית דוד ימלוך לעולמי עד וכד'. אבל לשיטתי, כדי למנוע סיאוב, הדרך היחידה היא השיטה המוצעת כאן וגם אם היא אינה דמוקרטית במובן הרחב של המילה, היא בהחלט מיישמת מיקרו דמוקרטיה במערכת כדי להביא לבחירת הטובים ביותר, והיא גם המפתח להצלחה. הפתרון זה הקמת גוף בוחר לנשיאות וגם לסנהדרין וגם לגוף הבוחר עצמו- מועצת הזקנים. אני דורש שלציבור יהיו זכויות אזרח וחופש ביטוי אמתיים ויש להודות כי זה לא דבר טריוויאלי בחברה האורתודוקסית, אבל זאת הדרישה שלי כי זה הצדק. אולם במקביל אני דורש גם הקפדה קיצונית על החוק (חוקי המדינה), כי לשיטתי, כדי להלחם בפשע הגדול, צריך להתחיל קודם עם הפשע הקטן.

בראש המדינה היהודית יעמוד הנשיא שיבחר ע"י הסנהדרין ויכהן בתפקידו ללא הגבלת גיל (עד גיל 70 או כל עוד יאפשר לו כוחו). אולם בניגוד למלוכה, הנשיא יהיה נתון לביקורת הסנהדרין שבסמכותה להעבירו מתפקידו אם לדעתה הוא פועל בניגוד לדרך התורה. שיטה זאת, יש לציין, קרובה יותר לשיטת אברבנל (א. טננבוים) ואם נזכה לנביא, שאז כל ישראל ראויים למלכות, גם קרובה לשיטת הרמב"ם (ליקוטי שיחות) (י. בלידשטיין).

הסנהדרין של 71 הינו גוף המוכר לנו מהמסורת הקדומה, אולם כשתקום מחדש היא תיצור לעצמה את התוכן בה תעסוק וזאת בהתאם לצרכי החקיקה והבקרה. תחומי הפעילות בהלכה ויעוץ לנשיא יוגדרו ע"י נשיא הסנהדרין ובתנאי שאינם מתנגשים בסמכות הנשיא. נשיא הסנהדרין ישמש למעשה ממלא המקום לנשיא המדינה. הסנהדרין יבחרו לתקופה של 10 שנים ע"י מועצת החכמים. מועצת החכמים הנה גוף המורכב מ12 אנשים המורמים מעם, שעיקר תפקידו למנות את חברי הסנהדרין, ומינוי חבריו יהיה באחריות הנשיא. למעשה, באופן טכני, הנשיא יוכל לקבוע את צביון המדינה בהתאם לאופיים של החכמים הנבחרים על ידו למועצה, וזאת בהמלצת יועציו. מן הסתם, בכדי להגיע לשיתוף פעולה מיטבי עם כל הקבוצות הוא יצטרך להתנהל בחכמה בכל הקשור למינוי חברי המועצה.

שינוי נוסף יהיה ביטול חובת השירות בצבא, ולאלו שירצו להתגייס, מעבר לשנה הראשונה הם יקבלו שכר מלא וזאת במטרה להפוך את הצבא למקצועי לכל דבר. במקביל, אלו שאינם מתגייסים, יחוייבו בשירות לאומי לתקופה של שנה אחת. לא יהיו פטורים, פרט לנשים נשואות (או שזאת בכוונתן לעשות בקרוב ) ובעלי מוגבלויות.

החיבור מציע גם שינוי רדיקלי במערכת המשפט והענישה. השימוש במתקני כליאה יצומצם מאוד ובמקומם תוקם מערכת תיקון חינוכית. עבריינים שיש סיכוי לשקמם ישהו לתקופות של עד שנתיים במתקן חינוכי חקלאי חצי פתוח בהם ישלבו תורה ועבודה כשהמטרה להוציא את האדם מהאווירה השלילית אולם מבלי שיהוו נטל כלכלי על המערכת. לעומת זאת עבריינים החוזרים לפשע ייענשו בעונש קשה או גירוש, עונשים קשים יוטלו גם על עבירות כמו אונס או הסתה.

יחד עם שינוי התפיסה לגבי הענישה והצורך בחינוך מתקן, תשונה גם שיטת המשפט באופן מהותי- קודם כל משפטים לא ידחו. ובהפרזה: אם חצי מהעם עבריינים, החצי השני יהיו במערכת החינוך/המשפט בכדי לתת לכך מענה מידי. בסיס השיטה יהיה וועדות החקירה השיפוטיות. אלו יעסקו בעבירות מרמה, הפרת אמונים ושאר העבירות שאינן אלימות, ובהן ישרתו חוקרים ברמה גבוהה המתאימים לשיפוט. וועדות החקירה תהיינה ייעודיות ויינתנו להן מרחב פעולה וסמכויות חקירה נרחבות. בסמכותם יהיה לבצע את החקירה, לתבוע את העבריין ולשפוט אותו בעת ובעונה אחת ללא עיכובים פרוצדורליים. כמובן שתהיה גם משטרה רגילה שתפקידה המסורתי יישאר ללא שינוי, כמו שמירת הסדר הציבורי וכן טיפול בעבירות אלימות: מניעה, מעצר, חקירה והעמדה לדין. ועדות החקירה יאיישו גם את הרכב בית הדין המהיר בערכאה נמוכה. עבירות חמורות או ערעורים ידונו בבית משפט מחוזי, וזאת על פי הסטנדרטים אותם אנו מכירים כיום בהן יתאפשר ייצוג ע"י עורך דין.

דגשים מיוחדים יופנו לנושאי כלכלה, חברה, איכות הסביבה ובריאות. למשל בתחום המיסים: המס הכולל על עבודה ורווחי הון (כולל 5% ביטוח לאומי) יהיה עד 35% (פרט לחריגים) ומס ערך מוסף ירד ל 10%. חברות יצרניות יהיו פטורות ממס חברות במרבית המקרים. אין מניעה לשלב את דיני המעשרות על פי ההלכה במערכת המס באמצעות זיכוי מס לאלו שישלמו על פי ערך יחסי שיקבע.

תיקון עוול נוסף יהיה גם בביטוח ביטוח החובה לרכב שיוטמע במחיר הדלק (מכאן גם הרכב החסכוני ישלם פחות ביטוח). המדינה תהיה מעורבת מאוד בייזום ובהשקעות בתחום החקלאות והתעשייה. השמירה על איכות הסביבה תהיה לנר למראשותינו. המדינה תעשה מאמץ מיוחד לעודד שימוש במקורות אנרגיה חלופיים, תמנע תחבורה מזהמת ותשקיע כל שנדרש למחקר ופיתוח כלי רכב לא מזהמים.

כל האמור למעלה יהיה אפשרי קודם כל אם יישמרו עקרונות הצדק והמנהל התקין. השיטה הגאולית דורשת יושרה אצל אנשי השלטון, הכלכלה והדת, והכי חשוב, האיש ברחוב. בלי זה לא נגיע לגאולה אמיתית שמשמעותה שנפש האדם תשתחרר מכבלי השעבוד לשקר ותפתח לקלוט חכמות ותובנות שבמצב רגיל הוא מוגבל ע"י חסמים ועכבות (דעות קדומות) המונעות ממנו להתקדם לרמה אנושית גבוהה ברמה הפרקטית.  מכאן חשוב שנושאי המשרות יהיו אנשי אמת, בעלי הרבה רצון טוב ומספיק יכולת אינטלקטואלית ואמונית בכדי לעמוד באתגרים של שירות הוגן לציבור. בשביל זה שווה להשקיע את כל המשאבים הנדרשים על מנת ליצור שירות ציבורי נאמן ויעיל. אין לי כל ספק כי התמורה למדינה תהיה גבוהה עשרות מונים בהשוואה להשקעה הנדרשת בשיפור היכולת האישית. התמורה תהיה גם יצירת חברת מופת בארץ ישראל שתהיה אור לגויים ותקדש שם שמיים ברבים. זה חלום שאני מאמין כי יתגשם בוודאות. אז נוכל להגשים את ייעודנו בהפצת האור האלוקי- בעזרה לעמים אחרים בעולם, בחינוך לאהבה, בהפצת טכנולוגיה ובהחזרת האמון באדם. אגב, כמו שאני מדבר גבוהה גבוהה בצורך להיות טוב, ולעזור, כך אני מאוד קיצוני גם בצד השני- במלחמה נגד מה שמכונה "הרוע", ובכל שונאי השם שמטרתם להגביר סבל בעולם.

1-1. מבוא

מאמר זה מיועד להביא את בשורת הגאולה לכל ישראל באשר הם. אני מאמין, וכל הסימנים תומכים בכך, כי הגאולה בפתח. וכדי להכניסה אלינו-חשוב להפוך אותה מעניין ערטילאי לעניין חי ונושם. ערמות ספרים נכתבו על ימי הגאולה. אלפי מאמרים וספרי קודש נכתבו בנושאים הקרובים לגאולה, המלוכה ושאר ענייני אחרית הימים ע"י חז"ל. הרמב"ם פורס משנה סדורה בנושא המלוכה (הלכות מלכים ועוד). גם הרב יהודה זולדן פרסם לאחרונה ספר מקיף (מלכות יהודה וישראל) ובו אוסף מאמרים רב. הר הפרסומים מעיד על חשיבות הנושא. מאמר  זה בא לכסות את המעטפת הביצועית כמו שיטת המנגנון הביורוקרטי שכיום אין מי שיראה טעם להתעמק בהם אבל את חשיבותם הקריטית לתחילת הגאולה מי ישער. החשש הוא שנתעורר בוקר אחד לשיטה שלטונית אם לא מסואבת אז לא יעילה, שתהפוך לעובדה בלי שניתן יהיה להחזירה אחורה. מעבר לדיני שלטון ומלוכה (שדורשים גם הם המשך דיון), נדרשת מחשבה רבה לגבי אופן היישום של נושאים ארציים בהם: כלכלה, חינוך, בריאות, משפט, ואיכות הסביבה אשר חייבים גם הם לעלות על במת הדיון הציבורי. אסור להשאיר את האחריות לנושאים אלו ביד הגורל, או יותר נכון- ביד פקידי ממשל חסרי ידע וחסרי מוטיבציה כפי שהדבר נעשה כיום באופן הציני ביותר.

שאלת המפתח עליה נענה לפני שנתחיל להציע פתרונות, היא מה זה הגאולה. מה אנו רוצים לראות. למה אנו מצפים. ובכלל, איזה ילד יצא מהריון זה (ההריון- תהליך קדם הגאולה של שיבת ציון ותחיית עם ישראל בארצו). כנאמר בהקדמה, במישור האישי משמעות הגאולה זה שחרור. שחרור ממעצורי הנפש, משעבוד חיצוני, מסטיגמות ודעות קדומות אשר יאפשרו את הפתיחות לדברי ה'. במישור הלאומי משמעותה קיבוץ כל נדחינו אל ארץ ישראל, אימוץ תורת ישראל (וכן, אני טוען כי שחרור מקבעון ואימוץ היהדות הולכים ביחד), קיום שלטון של צדק וייסוד עם שיהיה אור לגויים (וכן, גם שלטון צדק הולך ביחד עם היהדות). בקיצור: אוטופיה. נשיג את כל הדברים הטובים ונממש את כל החלומות הכי דמיוניים שחלמנו. אנו למדים מהרמב"ן (בהקדמה לספר שמות) כי אין הגאולה מסתיימת בקיבוץ הגלויות ולא בשלטון עצמי, אמנם אלו שלבים חשובים במהלך הגאולה אולם רק עם בניית בית המקדש נוכל לברך על המוגמר.

ידועה המצווה מהתורה: "והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם" (במדבר לג נב), מלמד שמעבר לחובת הישיבה בארץ, יש להוריש את יושביה הקודמים, וזאת כדי להגיע לשלמות והרמוניה עם דרישות ה' במדינת הגאולה ובמטרה להנחיל את האלוקות בעולם. אסור להפסיק לדבר על הגאולה והדרכים להשגתה: ממבשרי הגאולה, המשורר הלאומי אורי צבי גרינברג (אצ"ג) מקונן בשירו: "הן פושע אני אם יום אבל אחד אני חי...ואינני זועק זעקה גדולה ומרה" (בין דמים לדמים, תר"ץ). השתיקה היא חלק מן הפשע, יש להזהיר ולידע את כולם כי הנה יום ד' קרב. בזעקתנו עדיין ניתן להציל את עם ישראל ולהביאו לגאולתו היום ועכשיו. אצ"ג בשירו "אמת אחת ולא שתיים" מאיר את עיננו לעובדות אותן אנו מסרבים לראות: "רבותיכם למדו: יש אמת אחת לאומות: דם תחת דם – ולא היא אמת-יהודים. ואנוכי אומר: אמת אחת ולא שתיים, כשמש אחת וכשם שאין שתי ירושלים. כתובה בתורת הכיבוש של משה ויהושע..." והמסר כאן ברור וגלוי.

חשיבות תקופה זאת לעמנו היא מעבר לכל דבר בו התנסינו בהיסטוריה של עם ישראל והעולם כולו, אסור לנו להתפשר ברגעי האמת ואסור לנו מלחשוש מלפרסם את המסר החד משמעי אותה מצווה תורתנו הקדושה. החל במצוות כיבוש הארץ וכלה באהבת האדם (אהבת האל). מסיבה זאת החשיבות המרובה לפרסום מאמר זה. אין להבין מכך שיש לכפות את הגאולה עכשיו ומיד. זה לא עובד כך, קודם יש לעשות תשובה, גם אם התשובה תהיה בכפיה (טראומת האסון וגילוי הנס), אבל לפחות שתהיה תשובה מהלב. אולם כן יש לחזק את האמונה ולהכין את העם למהפכה רעיונית שסופה הגאולה ותשובה שלמה של העם. כאן אני חייב לציין כי הגאולה תבוא בכל תנאי ומצב, נשאר רק שאלת המחיר. המחיר תלוי במידה רבה בעם ונכונותו לגאולה. עברנו אלפיים שנות גלות, עברנו את השואה ונעבור גם את המכשול האחרון שהוא הפקפוק וחוסר האמונה. ננצח כאשר לב האבן של העם יוחלף בלב חדש. אז נחזור להיות עם התורה ונכיר בזכות הקיום של העם היהודי. רק אחרי שאנו נכיר בעצמנו יש לצפות כי גם הגויים יכירו בזכות קיומנו. ייתכן כי תכונת הרפיסות הלאומית המאפיינת את רובנו היא יותר עניין תורשתי מאשר כישלון חינוכי, כאשר אנו שואפים בתת מודע להצטייר כבעלי מוסר אוניברסליים אף יותר מהאלוקים עצמו.

"באין חזון יפרע עם". עובדת איבוד השורשים הדתיים מחלישה גם את האמונה בצדקת הדרך. אנשים נהיו יותר מבולבלים, לא יודעים כיצד להגיב מול הטרור והפחד, נבוכים מול האשמה כאילו היהודים הקימו את המדינה על חשבון עם אחר. כתוצאה, חלק מהציבור באמת נחלש ופתר את הקונפליקט בירידה מהארץ או בהסכמה להקמת מדינת אוייב לצד מדינת ישראל או הכרה במדינת כל אזרחיה, וכל זה מבלי להתחשב בסיכון העצום לבטחון היישוב מצעד כזה. מרבית הציבור המנותק (מהתורה), אימץ מין גישה פרגמטית של הפרדה, שמשמעותה שוביניזם מתוחכם הבאה לידי ביטוי בשנאת זרים והתנשאות, מין פסאודו לאומנות (הלאומנות החדשה). הם גם מצדיקים את עצם ישיבתם כאן בעובדה כי נולדו כאן. שימוש בטיעון זה מאלצם להסכים גם לנרטיב הערבי ישראלי שלפיו הערבים המקומיים נושלו ע"י הציונים וזכאים לתיקון ולפיצוי.  מכאן ההסבר לרוח התבוסתנית של ישראלים ממוצא יהודי שאינם בטוחים עוד בצדקת ישיבתם בארץ, ומביאה לפוסט ציונות שסופה בגידה מעשית או נטישת הארץ. הציונות החילונית המקבלת את קיום ההתיישבות בארץ כעובדה קיימת, פטרה עצמה מאחריות לגורל המקומיים ע"י המצאת "ההיפרדות" שזה התנתקות פיזית מאזורים בהם יושבים "הילידים". במילים לא מכובסות מדובר בעצם על לאומנות חדשה, במובן של הקמת גדרות, התרכזות במדינת תל אביב תוך כדי ניפוח מחירי נדל"ן באופן מלאכותי ובצורה זאת להרחיק בדיעבד כל אפשרות שהחלשים (מזרחים, מוסלמים, חרדים) יצליחו לשבת בקרבתם ולא יטרידו את מנוחתם. וכל זאת הם עושים באצטלה צדקנית "לשמור על הצביון הדמוקרטי של המדינה" או במילים אחרות לעשות הכל שלא נראה שכנים שאינם מהמליה החברתי שלהם בסביבתם.

ניתוק מהתורה ומהמורשת ההיסטורית מותיר ליושבי הארץ היהודים רק את הקליפה הלאומנית. אני ואפסי עוד. ללא התורה, כיצד נוכל להסביר את הזיקה על הארץ? הרי לא רק העם היהודי גר בעבר בישראל. אם זכותנו אינה דתית, וגם אינה זכות אבות, אז מה שנותר זה רק הכח. המשמעות היא בעצם לאומנות לשמה הדוגלת בעקרון של זכות הכוח ולא כוח הזכות. המשמעות של ההתנתקות מהשורשים מורידה את העם היהודי למדרגתם של הצלבנים, ואם נאמץ אותה, יהיה גם גורלנו דומה. אולם בניגוד לדרכה של הציונות המנותקת- זכותנו על הארץ מעבר להיותה מוסרית, היא קודם כל תורנית ועדיפה על פני זכויות העמים האחרים היושבים בארץ. אין בכך לרמוז כי לאחרים אין מקום בארץ, אלא שעליהם להכיר ולכבד את העם היהודי.

דינה של המדינה הישראלית נגזר עוד מראשיתה, כאשר לא ידעה לבטא את רצונה להיות מדינה יהודית כפי שהתכוונה במגילת העצמאות, ולבסוף יצאה תחת ידי מנסחי המגילה מדינת כל אזרחיה, לפי הפרשנות המקובלת. הכרזת העצמאות מנגנת אמנם על הקשר ההיסטורי של העם היהודי והצורך למציאת פתרון ליהודים שרידי השואה. אולם על פי מנסחי המגילה, העם היהודי למדינה מתבססת על החלטת האומות המאוחדות ולא על התורה. יותר מזה, המגילה מצהירה על שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה. צחוק הגורל הוא שהמדינה נוצרה כדי לפתור את בעיית הפליטים היהודיים אולם סופה לפתור דווקא את בעיית הפליטים המוסלמים שבתש"ח נכשלו בהשמדתנו.

וכפי שהוזכר למעלה, זכותנו על הארץ לא נובעת מהקשר ההיסטורי, לא מגלי העלייה השונים, לא מהתנחלויות יישובי חומה ומגדל, לא מהכרזת בלפור ולא מהחלטת החלוקה של האו"ם אלא רק  בזכות הברית שכרת ד' עם אברהם אבינו. קשר היסטורי והכרת האומות יכולים להצדיק הקמת מדינות אחרות, לא אנחנו. לנו יש זכות וחובה אלוקית.

דרכו של השם היא להראות לברואיו מראש את אשר הוא מבצע בהמשך. אני רואה, היהדות רואה, וחשוב כי גם כלל הציבור יראה כי הולכים אנו לקבל מלכות שמיים בקרוב, מאורעות גדולים עומדים לקרות, וכוונתי בזאת לתהליך גאולת ישראל (והעולם). ואם סומים אנו מראות את תמונת הגאולה, עלינו לסמוך על הכתוב בתורתנו שתיארה פעמים רבות את התהליך המתרחש בעת הנוכחית.

חובה עלי להתריע: שום תהליך אינו מגיע על מגש של כסף ויש להתאמץ על מנת להגשימו גם אם בא הדבר מאת ד'. אם לא נהיה מוכנים לבואה של הגאולה, ונדחה אותה בשתי ידינו, נשלם כולנו את המחיר על כך, הרי הגאולה תבוא כך או כך. כנראה מן השמיים נצטרך ללכת בדרך הקשה.

יש להדגיש כי הרעיון העומד בבסיס הגאולה הוא האמונה בקיום הצדק המוחלט וקבלת תורת ישראל. אין שתי אמיתות כמו שאין שני תורות. אמת אחת ותורה אחת לנו. אם כי במאמר מוסגר אוסיף כי זה אינו סותר קיום מסורות שונות בעזרתן נוכל להשיג וליישם את אותה אמת אלוקית.

יתכן והציבור שעדיין רואה עצמו כחלק מהעם היהודי, לא ימהר לעשות תשובה. זה לא צריך לעכב את הגאולה! על פי חז"ל אין הגאולה תלויה בתשובה (סנהדרין צ"ז ע"ב) אולם למעשה, יחד עם תחילת הגאולה נצפה גם בתנועה ספונטנית של הציבור לעשיית תשובה, כנאמר: "ושבת עד ה' אלוהיך ושמעת בקולו... ושב ה' אלוהיך את שבותך" (דברים ל' א'). הרב צבי יהודה קוק מלמד כי "כשישראל משעבדים את ליבם לאביהם שבשמים – ישנה גאולה שלמה". ברוח זאת בא החיבור ומציע את הדרך ליישום חוקת התורה בימי הגאולה: קבלת עול מלכות שמיים לפני הגאולה ותשובה שלמה לאחר הגאולה.

מהבנת הרקע לתהליך תחיית עם ישראל בארצו, הציבור, בעצם כל העולם, יתחילו לראות את התמונה הגדולה של מהות הגאולה כחלק מן הבריאה האלוקית, וכך גם יבינו את תפקיד העם היהודי כחלק מתהליך הגאולה האוניברסלי. לכל האנושות תפקיד בבריאה אחרת השם לא היה בורא אותם.

בסופו של דבר המטרה הכללית היא להביא את העולם להכרה במלכות שמיים, ולהביא להרמוניה בחיים עלי אדמות. לדעתי, הגשמת הגאולה צריכה להיות על פי הקווים אותם אני מתאר בחיבור. ובמיוחד לאלו החוששים מהגאולה ומהחלת החוק העברי אני רוצה לומר: אסור לפחד כי המטרה נעלה היא מאוד. הנביא ישעיהו (מ"ד ח') קורא לעם "אל תפחדו ואל תראו הלא מאז השמעתיך והגדתי ואתם עדי היש אלוה מבלעדי ואין צור בלתי ידעתי".

ניתן להניח שאם הציבור יקרא בעיון את החיבור ויהיה פתוח לבחון בכנות רעיונות שונים מאלו שגדל לאורם, גם הוא יגיע לתובנה כי זאת (הפתיחות, הכנות ויכולת ההכלה) הדרך היחידה לפתור את כל הבעיות ואת כל הקונפליקטים הלאומיים בעולמנו. ערכים כמו כבוד האדם וחופש המידע מוטמעים היטב במאמר זה, וכן גם הניסיון להתמודד בשאלות רלוונטיות כגון היחסים בין שומרי תורה וכאלו ששומרים פחות, בין יהודים ובין לא יהודים. הפרסום המוקדם של המאמר, יאפשר גם לי לקבל דעות וגישות שלאחריהן יוסכם על הדרך והמטרה המאחדת את הכלל: תיקון עולם לבניית עולם טוב יותר, בדרכה של התורה. אני מאמין באמונה שלמה כי הגאולה תביא לתיקון העולם ברוח תורתנו הקדושה ככתוב: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב ג).

שלושה מוסדות מרכיבים את הממשל במדינת היהודים (ציור 1): הנשיא, המועצה והסנהדרין, אשר ביניהם קשרי גומלין מיוחדים המביאים לשלטון נשיאותי אבל לא לשלטון יחיד. הסנהדרין ממונה ע"י מועצת החכמים ולהם סמכויות ושיניים של ממש מאחר והסנהדרין הוא שבוחר (או מפטר) את הנשיא ומפקח על מעשיו. את המעגל משלים הנשיא אשר ממנה את חברי המועצה רק על פי המלצות וועדה מיוחדת. בכך יש לנו כאן מנגנוני בקרה כפולים שיפחיתו את הסיכון בלקיחת סמכויות יתר ע"י מי מהגורמים ובכך יסכנו את ההרמוניה במערכת העדינה הזאת.

אני לא יודע מי משלושת הגופים יהיה הראשון לקום, הכל תלוי בנסיבות. יתכן ויהיה מנהיג שיוביל את מלחמת הגאולה, ועם סיומה יוכר כנשיא שיפעל למינוי מועצת הגדולים והסנהדרין, אבל ישנה אפשרות אחרת שהמנהיג שיוביל את מלחמת הגאולה יפעל באופן זמני עד לבחירת הסנהדרין שהיא תבחר את הנשיא. מן הסתם המסלול הראשוני מותנה במהלך הגאולה, למשל: האם זה יהיה תהליך איטי ומושכל, שבו הכל יתנהל לפי הספר? או האם יהיה זה תהליך מהיר וטראומטי שיובל ע"י מנהיג שצמח מהעם או אפילו ע"י הקב"ה עצמו? אין בינתיים תשובות וזה גם לא חשוב לצורך הדיון. הנשיא שיעמוד בראש המדינה יהיה אמנם בדרגת מלך עם כל הסמכויות, פרט כמובן לעובדה שאין התפקיד עובר בירושה. תהיה זאת המשימה של הסנהדרין לבחור את המנהיג המתאים ביותר (לדעתם) להיות נשיא.

ואכן הרמב"ם מחייב חידוש הסנהדרין עוד לפני הגאולה ומתיר את סמיכת הסנהדרין אם כל או רוב חכמי הדור יסכימו למהלך. אני כמובן בטוח כי כל העם יבין את חשיבות הגאולה (כי אחרת אין זאת גאולה), וגדולי הדור יתנו את הסכמתם לסנהדרין. את חברי הסנהדרין יבחרו מועצת גדולי ישראל בו יהיו חברים 12 מגדולי ישראל שיומלצו לנשיא ע"י ועדה מיוחדת. המועצה תהיה גם מוסמכת לבטל מינוי לסנהדרין אם יהיה צורך. שיטה זאת בה יש הפרדת רשויות בין הגופים הבוחרים והשלטוניים היא רעיון אמיץ וחדשני הבא לנטרל תופעות של שחיתות ורדיפת פופוליזם על ידי מתן יותר כח לגופים המבקרים. בשיטה זאת השפעת הנשיא על הגוף הבוחר היא עקיפה ובדרגה נמוכה.

להבדיל מכל שיטה מלוכנית שאנו מכירים מן העבר, השיטה המוצעת כאן היא הוגנת, דמוקרטית במידה מסויימת והרבה יותר מייצגת את טובת המדינה וגם את טובת הציבור בהשוואה לכל "דמוקרטיה" של היום. זאת השיטה היחידה לדעתי שתעבוד ותיתן סיכוי למשטר הוגן ומתחשב בציבור מצד אחד ותואמת את ההלכה מצד שני. על פני השטח לא מדובר על מהפכה או סטייה מדרך ההלכה, אלא אימוץ הקווים הכללים של שלטון הסנהדרין. אבל מתחת לפני השטח מדובר במהפכה של ממש הבאה ליצור מערכת שלטונית משולבת אשר האיזונים המיוחדים בין גופי הממשל כמו נשיא הסנהדרין ונשיא המדינה, שומרים על שלטון נקי ומוסרי.

האבסורד הוא שבמשטר המכונה "דמוקרטי", הציבור בוחר לכאורה את מנהיגיו אולם באותו מהלך גם מנטרל אותם בגלל רצונם של המנהיגים לרצות את דעת הקהל. האבסורד הגיע לשיאו לאחרונה כאשר הממשל רקד על פי חלילם של יועצי תקשורת וסוקרי דעת קהל שהצליחו להביא לשינוי ב 180 מעלות באג'נדה של ראש ממשלה, תוך ניצול חולשתו והתדרדרות מעמדו (שנת 2005, ההחלטה על ביצוע המהלך המכונה "התנתקות"). באופן כללי די התאכזבנו מתפקוד הפוליטיקאים שנבחרו למוסדות ולא הצטיינו במיוחד, פרט ללשונם המשתלחת, דבר שהוציא לפוליטיקה שם רע מאוד והרחיקה משם את האנשים הטובים. כל שיטת הקרייריזם הפוליטי בא בסופו של דבר על גבם של הציבור שהוא היחיד שמשלם על טעויותיהם.

לא קשה להוכיח כי שיטת הממשל הפסאודו דמוקרטית- נזקה רב על תועלתה. יש כאן משחק בכאילו דמוקרטיה- פעמיים: גם אנשים מצביעים עבור מועמדים ששוכחים אחרי הבחירות כל מה שהבטיחו, וגם מלכתחילה הציבור אין לו מושג מה קורה באמת במדינה ומה צריך לעשות. כשציבור בער מצביע עבור פוליטיקאים נכלוליים, התוצאות יהיו גרועות לכולם.

ואת זה אני רוצה לתקן בשיטה המוצעת של משטר נשיאותי-כדי לתקן את העושים מה שרוצים אבל שוב, זה נכון רק בהשוואה למשטר המשולב- נשיאותי /סנהדריני במדינת הגאולה. כיום זה אינו אפשרי כי אין אמונה ואין אמת ואין יושרה. אם נצליח להקים חברה אמונית שתהיה גם אינטליגנטית וגם ישרה הדבר יהיה אפשרי! ברגע שישנה הסכמה שלטובת כולנו אסור לשקר ואין יוצאים מן הכלל, ואם יש ספק באיזה שהוא נושא יש לברר ואסור לשתוק! רק אז תתאפשר בניית קהילה כהצעתי על בסיס תורת ישראל.

ישנה חשיבות מיוחדת לפרסום השיטה המוצעת כאן כדי להראות לכל הציבור שיש אלטרנטיבה לשלטון סדום ועמורה. המוטו של הדרך החדשה כבר נכתב בתהילים: "נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו" (תהילים לד). זאת הדרך שתוביל את המאבק לשינוי פני החברה, המדינה, והעולם כולו, ליצירת חברה חדשה שהאמת נר למראשותיה. ויש עוד כמה דברים חשובים לביצוע הקשורים לחברה הדוגלת בשוויון אמיתי וחופש רעיוני: כלכלה חופשית, צמצום הביורוקרטיה, עיתונות חופשית, כבוד האדם, שירות לאומי ומנהל תקין. כמובן שינתן גם כבוד ומשקל לנושאים חברתיים כפי שהדרך היהודית יודעת, כולל רפורמות במערכת החוק והמשפט ומתן יחס אוהד לסביבה בה אנו חיים. זו לא סיסמת בחירות, זאת הגדרת המטרה והאידיאל. הציבור רק יתברך אם יונהג על ידי מנהיגות אמיתית העומדת במבחן התורה, הצדק והחכמה. לשם כך יש להגן על הציבור בפני כל כשלי המנהיגות האפשריים, וזאת באמצעות מוסדות ביקורת וגופים שיפוטיים ייחודיים. בחיבור זה גם מודגשת החשיבות שתינתן למערכת משפט יעילה מאוד אבל גם רגישה למצוקות העומדים לדין וזאת על פי עקרונות הצדק האלמנטריים. הכל נעשה בכוונה להפוך את הגאולה מעוד מילה ערטילאית למושג המבטא איכות חיים מכל הבחינות: עולם מושלם. שהיא למעשה תכלית הבריאה ורעיון הגאולה.

2-1. רקע

גרעין הגאולה נבט זה מכבר, אולם נראה כי העם היהודי עדיין לא גיבש לעצמו השקפת עולם מעשית ויהודית לגבי המדינה היהודית. בשונה מתקופת המלכים או החשמונאים, המדינה צריכה לתת מענה גם לנושאים כלכליים, תעשיה מתקדמת, זיהום אויר ופשיעה מתוחכמת, מה שלא היה פעם, ולכן מערכת השלטון נדרשת להרבה יותר. היהדות אינה דת הקופאת על שמריה, ההפך הוא הנכון- למדנו כי היהדות התאימה את עצמה לחיי התקופה וזאת מבלי לפגוע בכללי ההלכה שנקבעו עד כה. אבל צריך מנהיגות אמיצה, מצד אחד, ומוסכמת, מצד שני, שתוכל לקחת אחריות על החלטות, מנהיגות המורכבת מסנהדרין מלוכדת ומנהיג מקובל. לכן יש כאן דרישה לדיון רציני בנושא התאמת שלטון המדינה להלכה היהודית. אין זה מצב בריא לדחות את ליבון נושא הגאולה והמדינה לעתיד ולצפות שהכל יפול עלינו מן השמיים. כי אם לא נדון היום בצורה שקולה, ניאלץ לקחת החלטות פזיזות במצבי לחץ בעתיד. המודעות המעשית לנושא המדינה היהודית (פרק ב') החלה אצלי לאחר לימוד מקיף של ההיסטוריה של עם ישראל בזמן בית שני ובזמן החדש, וכן לימוד נושאים בהלכה והמוסר של היהדות, ואז יצאו תחת ידי פרקים הנוגעים למבנה החברה והשלטון האוטופי לתקופת הגאולה.

ויתור על ההתמודדות עם השאלות העולות כאן, יעלה לנו במחיר גבוה מאוחר יותר. יש כאן תשובות לבעיות הנוצרות כאשר לא מפעילים נכון את הממשל. השיטה המוצגת כאן יכולה אולי לתת מזור גם לחוליי הממשל הנוכחי, אבל בעצם היא מיועדת עבור הממשל האוטופי של הגאולה וזאת מהסיבה שנדרשים כאן שינוי מרחיקי לכת במבנה החברתי ובפילוסופית חיינו, קודם להטמעה מוצלחת של החוקים היהודיים. זאת מהסיבה שרק אנשים עם תכונות אופי "תמימות" יוכלו לקבל ולעכל את הפתרונות המוצעים כאן, ולהצליח. כיום החברה בנויה על התובנה לפיה "כל דאלים גבר" שבה כדי להתקדם עליך לדרוך על גוויות. אם נהפוך לחברה שבה רק אנשי האמת והחכמה יזכו להערכה ולקידום, אם יושג שינוי כזה משמעותי, זה מה שיאפשר להגשים את הרעיון היהודי הלכה למעשה. לכן כל הפתרונות וההצעות המובאות כאן ימתינו מן הסתם לימי הגאולה. אבל בינתיים יש לפעול למען אחדות העם היהודי סביב התורה וביסוס האמונה, ולפחות להעלות לדיון רציני את השאלות האמיצות כדי להכין עצמנו לגאולה. חשוב שכל אחד יבין לקראת מה העם צועד, וידע להגדיר את מטרותיו ודרכי פעולתו. לכשנתאחד תחת תורת ישראל, כל הצעדים להגשמת הגאולה יהיו ברורים יותר ויאפשרו פתיחת הדרך לגאולה השלמה ואז נביא לעולם את האמונה באל האחד ונשכין צדק ושלום עולמיים: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

אין צורך להכביר בסקירות היסטוריות בכדי לשכנע כי דרוש שינוי. רבים וגדולים ממני כבר עסקו בזאת בצורה מאוד מפורטת ומקיפה. לכן אציג בקטע אחד או שניים מעט מהנושאים הרלוונטיים לענייננו, בעיקר בנושא הציונות. הציונות על פי גישתי, היא בעיקרון תנועה חילונית שבאה לתת אלטרנטיבה מוצלחת יותר לדרך היהודית. ואכן, הציונות ההיולית הזאת היא שהגשימה את הגאולה היהודית בשלב בראשון (השלב הראשון= הקמת המדינה היהודית תוך הפיכת הגלות לגורם משני מבחינת חשיבותו בעולם היהודי), אבל הצלחה זאת באה על חשבון הדרך היהודית כאשר היא נאלצה לוותר על שמירת המצוות בכדי להתגשם, בהמשך נרחיב קצת בנושא. אמנם יש להודות כי הציונות החילונית היתה צעד נכון לזמנו, אבל אז כשההגשמה הראשונית הושגה, לא נותר בה הכח להמשיך לשלב השני כי יחד עם מותם של המצוות, מתה גם האמונה בצדקת הדרך, וכמעט ולא נותר היום משהו ממשי מאותה ציונות חילונית. עובדה זאת באה לידי ביטוי בסימפטומים של עייפות, חולשה ורפיון לאומי שהפכו להיות גורם דומיננטי בחיי המדינה.

לדעת רבים יש ספק גדול לגבי יכולת עמידתה של המדינה לאורך זמן.  דיבורים על שואה שניה כבר לא טאבו. המלחמות והייאוש תורמים למחשבות זרות כמו הסכמה להתבוללות עם תושבים גויים מקומיים מתוך כוונה נסתרת להתקבל כחלק מהם. יש כאלו הנוטים לאמץ את האמונה בשלום בתור תחליף לדת, לדעתם אך טבעי הוא כי כמו כל אדם בן תרבות, גם המוסלמים לא יוכלו להתעלם מיתרונות השלום, גם אם זה יקח קצת זמן. ולשם תימרוץ השלום גם בצד השני, שווה לדעתם לשלם כל מחיר נדרש (אגב, טיעון הפיקוח נפש אינו נחלת החילונים, היו גם מספר מנהיגים חרדיים שהשתמשו בטיעון בשביל להצדיק מסירה של חבלי ארץ לאוייב).

אנשי השלום לעולם אינם מתייאשים, התקווה  לשלום מחזיקה אותם לכאורה אופטימיים תמיד, גם אם תקוותם קצת משתבשת לנוכח חסרונו של מחנה שלום מקביל בצד המוסלמי. האמונה הפנאטית בשלום גורמת נזק להתנהלותה התקינה של המדינה, אולם קשה יותר היא המכה שמנחיתים על המדינה אנשי הזרם המרכזי בממסד, המחזיקים עצמם כליברלים. אלו תומכים בהנחלת דמוקרטיה צרופה עד כדי מדינת כל אזרחיה וביטול הצביון היהודי של המדינה. הם אולי במיעוט יחסי במדינה, אולם השפעתם רבה כי הם שולטים באופן מוחלט בתקשורת, בממסד ובמערכת המשפט וכך מצליחים לתמרן את דרכה של החברה בישראל לכיוון התואם את האג'נדה החברתית שלהם.

אם הם ישיגו את מבוקשם למדינת כל אזרחיה, אזי זה יהיה הסוף לחלום הציוני. הרוב הדומם שותק, לא מתמרד נגד העיוות, רואים בערכי הדמוקרטיה ערך עליון שאסור להרהר אחריהם. עבור אחרים המדינה היא לא יותר מאשר מקום פרנסה ומגורים. כדי להבין כיצד הגענו למצב זה יש לחזור לנושא החינוך וקביעת סדרי הקדימויות בחברה. הכשל החינוכי בבניית התובנה הלאומית החל עוד בראשית דרכה של הציונות, כאשר המייסדים אמנם באו עם הרבה כוונות טובות כדי להגשים אידיאות חברתיות סדורות כחלק מתנועת התחייה הלאומית, הציונות. אולם החלום על חברה סוציאליסטית בריאה ושוויונית, על עובדי אדמה ללא ניצול, נמוג עם הזמן כאשר דור ההמשך נותק מערכי אבותיהם, לא רק זה אלא גם היהדות נעלמה לה מאין דורש.

העלייה השנייה, הסוציאליסטית, גם אם השפיעה מאוד על צביון המדינה שבדרך, לא הייתה בולטת עד כדי כך מבחינת מיקומה בהיסטוריה הציונית. צריך לעשות צדק היסטורי ולהזכיר את עליות החסידים והמתנגדים בשנים 1777 ו 1808 בהתאמה. מאוחר יותר, היו גם שומרי מצוות ורבנים ידועים שקראו לעליה לארץ. הרב קלישר קרא לשיבת ציון וחידוש עבודת הקרבנות: "בואו ונתחזקה בעד עמנו ובעד ארצנו ונייסד חברת ארץ נושבת אשר יתחברו בה רעים אהובים", (שיבת ציון, תרכ"ב). אולם יש להודות כי השפעתו על החרדים הייתה קטנה: תומכיו הואשמו ע"י האורתודוקסיה בניסיונות לדחיקת הקץ. עליה לארץ הייתה כרוכה בפגיעה מסוימת בצו ההלכה והתנתקות מהקהילה.

רבנים ידועים הוציאו קונטרס המגנה את הציונים העוברים על שלושת השבועות, שלא ימרדו באומות ולא יעלו בחומה (השבועה השלישית דורשת מהגויים שלא ישעבדו את ישראל יותר מדי). את הפרשנות המחמירה לשבועות נתן רבי יצחק די ליאון (ויקישיבה) שהיה אחד מהראשונים. הוא פירש את השבועה שלא יעלו בחומה, "שלא נמרוד באומות ללכת לכבוש את הארץ בחזקה", ומכך הסיק שאין מצווה ליישב את הארץ עד הגאולה, וזאת בגלל החשש שמתוך קשיי הגלות יעפילו לעלות לארץ ללא היכולת המעשית לבנותה ויביאו לחורבן ולמשבר ולא להתחלת הגאולה. אולם לדעת שאר גדולי הראשונים והאחרונים, מצוות ישוב הארץ קבועה וקיימת בכל הזמנים, כפי שכתב הרמב"ן, וכפי שנפסק בשולחן ערוך (אה"ע עה, ג-ה),(הרב מרדכי גרינברג, הרב אליעזר מלמד).

קשרי הגומלין בין הדת ליישוב הארץ הן סיפור מורכב מאוד בפני עצמו ונתון להבדלים הדקים הקיימים בין קהילות ובין רבנים שונים. כך שספק אם יהיה זה נכון להשתמש במונח "הציונות הדתית" לגבי אותם שומרי תורה ומצוות שקראו לעלייה ויישוב הארץ. עוד הרבה זמן לפני שחלמו על מדינה יהודית, הם עשו למען חקלאות עברית וחלמו על צבא יהודי. מבחינה זאת, שומר המצוות ה"ציוני" הראשון לפי ההגדרות המקובלות, היה דווקא החרדי רבי עקיבא יוסף שלזינגר, שעלה לארץ ישראל מהונגריה בשנת 1870 הקים את כולל ההתיישבות, ופעל להקמת יישוב חקלאי בחברון ואח"כ בפתח תקווה. הציונים שומרי המצוות נאלצו להתמודד מצד אחד מול החרדים שראו בעין צרה את הפעולות ליישוב הארץ לפני בא הגאולה, ומצד שני היו המתבוללים ששאפו להשתחרר מכבלי הדת כאשר הציונים מביניהם אף ראו בציונות ובלאומיות את התחליף לדת ובכך חתרו שהעם היהודי יהיה לעם ככל העמים. בסופו של דבר, מי שקבע את צביון המדינה שבדרך היתה העלייה החלוצית, הלא דתית. עלייה זאת, במיוחד העלייה השנייה והשלישית, התאפיינה בחלוצים אידיאליסטיים שיחד עם הניתוק מביתם ומולדתם, התנתקו גם מהמורשת היהודית תוך העדפת המהפכה הסוציאליסטית על פני מסורת בית אבא.

מצד שני, גם היישוב הישן תרם לדומיננטיות החילונית בהתיישבות בארץ ישראל כאשר הסתגר בתוך עצמו, ניתק מגע, קידש את החלוקה ודרס כל פורץ גדר שהביע את רצונו להתנתק מהחלוקה ולבנות את הארץ כדוגמת הרב שלזינגר. מסיבה זאת הם צמצמו במודע את השפעתם על אופי היישוב בארץ ישראל. יוצא דופן היה הרב קוק. על פי הרב קוק, לתנועה הציונית ולהקמת מדינת ישראל ישנה משמעות קוסמית. את התהליך של שיבת ציון תפס הרב קוק כתהליך שנועד להביא גאולה לעולם כולו; הוא האמין שעד מהרה גם עתידה להתחולל מהפכה עמוקה בדת היהודית ושבארץ עתידה להיווצר תורה חדשה – 'תורת ארץ ישראל' שתהיה מחוברת לאדם ולנשמתו. (אהוד פירר).

הרב קוק פעל לקרב את כל חלקי היישוב ובניגוד לרבני היישוב הישן, לא נרתע מפעילות גם בקרב החילונים. וכמו שחשש הרב קוק, עם השנים בני העלייה הציונית איבדו את הזהות היהודית כתוצאה משימת הדגש על ערכים פרגמאטיים כמו העבודה וההשכלה תוך הזנחת החינוך היהודי. אולם בניגוד לבורות של הדור הנוכחי, אנשי העלייה לפחות זכרו גרסת ינקות מתלמודם בגולה. לכן אין פלא שחלק מהוגי הדעות יצרו פילוסופיה יהודית ייחודית המשולבת עם אידיאות סוציאליסטיות מהפכניות. כאמור, בגלל המרד בדת והנתק בחינוך, מהיהדות לא נותר דבר, וגם גורלו של הלהט הסוציאליסטי לא היה טוב יותר אצל דור הנכדים, עובדה שציערה רבים מהותיקים. נחזור לימי החלוצים הראשונים: שאלת הזהות היהודית לאומית העסיקה לא מעט את הוגי הדעות הראשונים של התנועות הציוניות: א.ד. גורדון ראה את החלוציות כנובעת מהיהדות אותה אימץ בדרכו הייחודית, החברה החדשה שעליה חלם הייתה אמורה להיות קודם כל חברה יהודית, השואבת את השראתה מן המסורת היהודית, וכך כתב: "החיים יאמרו יהדות מהי". וכן: "אין לגאול את הארץ בלי תחיית העם ואין תחיית העם בלי גאולת הארץ (...) העבודה העברית היא יסוד התחייה הלאומית כשם שהיא יסוד לגאולת הארץ הלאומית" (מתוך מכתבו ט"ז סיון, תרע"ב). ברל כצנלסון כתב: "תנועת פועלי ארץ ישראל היא תנועה משיחית, היא דוחקת את הקץ היא רואה את הציונות כחלק מהגאולה האנושית והיא רואה את הסוציאליזם כפגום אם לא תהיה גאולה לעם היהודי" [ערכים גנוזים, 125].

היו שניסו לתקן את חולשת הציונות בתחום היהודי והרוחני. הרב י.ל. הכהן מימון (פישמן) פעל רבות כדי לקדם את ייסוד המדינה היהודית על יסודות הדת ועל פי נביאי ישראל, תוך הישענות על הפסוק "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאם ה', ואני זאת בריתי אותם אמר ה', רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך אמר ה מעתה ועד עולם", (ישעיהו נט כ-כא). הגישה של הרב מימון ביטאה היטב את שאיפת הציונות הדתית להקמת מדינה המבוססת על ההלכה. לפי גישה זאת של הרב מימון ואחרים, לא ניתן להפריד בין הדת והמדינה, בין מצוות שבין אדם לחברו ובין חיי המדינה, הכל היה לאגודה אחת שפרטיה קשורים זה בזה. זאת ניתן ללמוד גם מהכתוב בתורה: "אם בחוקותי תלכו... ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד…וחרב לא תעבור בארצכם ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב" ואז ממשיכה: "ונתתי משכני בתוככם… והייתי לכם לאלוהים ואתם תהיו לי לעם" (ויקרא כו). מכאן אנו רואים כי הדת והמדינה שתיהן יונקות מאותו מקור- מתורת ה'. וכך גם כתב הוגה הדעות פרופ' ש.ה. ברגמן: "..אין עלינו להתבייש, ולהודות, ההיסטוריה הישראלית אינה היסטוריה חילונית, אלא מטפיזית דתית, והציונות היא תוצאה ומסקנה מתוך היסטוריה זו... את העובדה הראשונית של קיומנו ודרכנו בהיסטוריה ושל שובנו לארצנו לא תבין בכלים של המדעים, אף החדישים ביותר, של מחקר פסיכי ופיזי, כי היא עובדה מטאפיזית-דתית". קדושת הארץ היא מעיקרי היהדות, ולנוכח זאת נוצר יותר מפעם אחת קונפליקט בין ההלכה ובין אילוצים שהוכתבו על ידי המצב הפוליטי. הרב קוק התבקש לצרף חתימתו ב 1930 על הצעת פשרה לפיה היהודים יכירו בבעלות המוסלמים על הכותל ובתמורה יכירו המוסלמים בזכות הגישה של היהודים לכותל. בגלל המצב הביטחוני המתוח, הנהגת הישוב הייתה מוכנה להצעה זאת לפי שיש כאן עניין פיקוח נפש, אולם הרב קוק לא הסכים לחתום על הויתור ותשובתו הייתה "אין אני יכול לוותר על מה שנתן הקב"ה לעם ישראל" והוסיף: "חלילה לנו! עם ישראל לא ייפה את כוחנו לוותר בשמו על הכותל המערבי! אין לנו שום זכות לכך. אם חס ושלום נוותר על הכותל, גם הקב"ה לא ירצה להחזירו לנו". כך אכן צריכה להיות התייחסותנו לארץ ישראל.

ציור 2. גבולות ארץ ישראל (גלויה בהוצאת תנועת "סולם" תשט"ו)

לעיתים נדהמים אנו מתופעת הניכור העצמי עד כדי חוסר נאמנות למדינה ובמקרים קיצוניים גם סימפטיה לאויב. ניתן להבין זאת ברצון להיות צודק, יפה נפש, לנהוג ללא משוא פנים, אפילו באופן מוגזם, ולדרוש צדק אבסולוטי. אבל לפעמים מרוב רצון להיראות הוגנים, יש ואנו סוטים עד כדי התנכרות עצמית. בתת מודע זה אולי נובע ממלחמה חיובית נגד הנטייה הטבעית ההפוכה, אבל לא אצל היהודים הגלותיים, אצלם אין נטייה טבעית הפוכה ואין מלחמה פנימית. את מעשיהם הם עושים בשקר, וסותמים את פיותיהם של החושבים אחרת. אפשר להבין אותם כי התמימים המעטים שנפתחים ומוכנים לשמוע, וגם להתווכח בהגינות, יסיימו לרוב בהחלפת צד. הנדיבות שאותם יפי הנפש מגלים היא תמיד על חשבון האחרים, או המדינה כולה. אולם בניגוד לפן הציבורי, באופן אישי הם די קשוחים ועומדים על שלהם. אחד מההיבטים לתופעה זאת, זה הימצאות שיקולים לאומיים רק במקום שני בעוד ששיקולי תדמית וכדאיניקיות קצרת טווח נמצאים בראש. הגיע המצב עד כדי שיש החולקים על מה שהיה מובן תמיד שהציונות ומדינת ישראל חד הם. תופעה זאת מוצאת היום את ביטויה אפיל בבית המשפט העליון. התובנה לפיה מטרת הציונות היא הקמת מדינה יהודית מתבררת היום כטעות קולוסאלית. טעות זאת הובילה גם לטעות הקונצפטואלית החמורה יותר כאילו על ישראל לחתור להשיג שלום עם אויביה. ובכן, מאחר והציונות היא ענף אחד ממכלול היהדות – אסור שמטרותיה יהיו שונות ממטרות היהדות. לכן הציונות היא אמצעי ולא מטרה, כחלק מגאולת עם ישראל. אולם המטרה בגדול היא עבודת ה'. לכן כל ההמולה כיום סביב השלום וקבלתנו למשפחת העמים יסודה בשקר ועיוות של המציאות. לכאורה אנו מוצאים ביהדות את מצוות רדיפת השלום, אולם זה שלום אחר, זה שלום בין הבריות, אנו מצווים לאהוב את השני, אולם בוודאי שלא להתמסר לאוייב או למסור לו את אדמתנו. זה לא שלום, למרבה האבסורד זה בדיוק העונש המובטח בתורה ליהודים על חילול המצוות.

הברית עם השם היא ערובה להמשך קיום הלאום היהודי אבל יש בה התניה שאף אנו נשמור את הברית. כל יום נוסף בו שורד העם היהודי, מוכיח פעם נוספת את מציאות האלוקים, ולכן העם היהודי קיים. זאת המטרה האמיתית - לעבוד את ה' ולפארו בעולם, וכל השאר הן האמצעים. אני מקווה כי הקוראים יוכלו להבין בהגיונם האלמנטרי, כי גם אם יהיה נס ונשיג "שלום" עם האוייב, לא נגיע את המנוחה והנחלה. מבחינה הגיונית- הרי גלוי ומוצהר בפי האוייב כי מטרתם להשמידנו, ודרכם לכך היא לסחוט מאתנו הסכמי שקר על מנת להפילנו. ובוודאי שמבחינה יהודית יש סתירה יסודית בין שלום כפוי ושמירת אמונים  לקב"ה. הקב"ה הוא היחיד המברך בשלום ואם לא נלך בדרך שהראה לנו ה' לא יכול להיות שלום בהגדרה. אם כי יתכן ולא די שמרבית העם יכירו ויעבדו את הקב"ה בכדי להבטיח הנהגה הנאמנה לדרכה של תורה ללא פשרות. הגשמת הגאולה תהיה אפשרית כאשר העם כולו יתאחד עם מנהיגיו בדרך השם. בהקשר לכך, אם נקדים לעשות קיצור דרך לגאולה ללא הסכמת ה' (בסימן או בנס) אנו מסכנים את הגשמת הגאולה. ושוב, הצורך בפשרה הוא באמת חיוני בעניינים שבין אדם לחברו, אולם אף פעם לא בעניינים שבמהות התורה. היסטורית, כשהעם היהודי התפשר בכל הנוגע לשמירת התורה- התוצאות היו הרות אסון לעם.

על אהבת האדם, דרך ארץ, ויראת השם- עומדת התורה. האמת חייבת להיאמר: מי שבאמת אוהב את הקב"ה, יאהב גם את האדם שנברא בצלמו ובדמותו, או לפחות ילמד לכבד ולהעריך כל אדם. דרך השנאה סותרת את האמונה בקב"ה (כאן אני חייב לציין כי לשיטתי, אין דבר כזה "רוע", אלא טיפשות ומוגבלות אינטלקטואלית). נושא אהבת האדם, הנו חוט השני העובר בכל מסורות ישראל ונובע מהמצוות והחינוך, וככל שנאמין יותר, כך תתחזק בליבותינו מידת האהבה. הרמב"ם מתייחס אף הוא לנושא: "מצווה על כל אחד לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו" (רמב"ם הלכות דעות פרק ו). האהבה והאור הפנימי משקפות את פנים הנשמה לטוהר נפשותינו ולאהבת ה'. למעשה, מצוות אהבת האדם ואהבת האלוקים- קשורים האחד בשני ומילוי המצווה האחת בשלמותה מביאה מטבע הדברים גם למילוי המצווה השניה. כך עלינו לחנך את בני העם היהודי ובטוחני כי חינוך זה יוכיח את עצמו לעם ולמדינה. אנו, כיהודים, מחויבים במוסר עליון - המוסר האלוקי המהווה את הבסיס האידיאלי לעבודת ה' באהבה, ומשמעותו בחיי היום יום- מלחמה מתמדת בתאוות ליבנו, לא לשנוא ולא לקנא, ובזאת נבדלים אנו מן הבהמה. וכמו שכל אדם פרטי נדרש לכבד את הזולת, כך קו"ח שאנשי ציבור נדרשים לכבד את הזולת, וראוי שכל נציגי הממסד יטפלו בציבור האזרחים בהדרת כבוד ותשומת לב כאילו המדובר במשפחה הקרובה ביותר. ואכן, אם בזכות האווירה החדשה נמגר את הניכור והשנאה, ונשפר את איכות החיים, כך תתחזק גם מידת האמון שבין האנשים ותתעצם נכונותם של האנשים לתרום ולתמוך בחברה. הערבות ההדדית היא מיסודות היהדות, כנאמר: "וכשלו איש באחיו" (ויקרא כו לז). רש"י מפרש "וכשלו איש בעוון אחיו" שמשמעותו "כל ישראל ערבים זה בזה".

מלחמה מתמדת למען שחרור הארץ אינה מחייבת לוותר על ההומניזם היהודי המפורסם. אני לא רואה סתירה בין ערכים כמו שמירת כבוד האדם ובין חובתנו לחזור אל נחלת ארצנו. להפך, תנועת השחרור היהודית מאפשרת לעם היהודי צדק והחזרת כבוד האדם למעמד שווה מול עמים אחרים בעולם. שיבת ציון היא תהליך היסטורי צודק שהעולם המאמין מקבל זאת כרצון השם ואילו העולם הלא מאמין רואה זאת כאיום. האסלאם היא כיום הדת המובילה את המסע נגד העם היהודי באשר הם. האסלאם גם מצהיר על שאיפתו לכפות עצמו על כל העולם. למרבה הצער, גם אם העולם כולו עד למאבק המתמשך בין העם היהודי והאסלאם, אין הוא קולט שזאת מלחמת בני אור בבני חושך העלולה להשפיע באופן ישיר על שאר הארצות התרבותיות.

יש לציין כי לזכותו של עם ישראל עומדת העובדה כי מעולם לא הפסיק לחלום על השיבה לארצו למרות כל הצרות שהיו מנת חלקו בגלות. על חטאינו ההיסטוריים שהביאו לגלותנו – העם שילם על ידי מקדשי שמו שהקריבו נפשם אלפיים שנה ולא נכנעו ובכך שמרו על הגחלת היהודית. הם אשר במותם ציוו לנו את החיים וזיכו אותנו ביכולת לקיים את מצוות שיבת ציון והקמת בית המקדש. כשאנו אומרים שלוש פעמים בכל יום "לירושלים עירך ברחמים תשוב" כוונתנו היא לשחרור האמיתי של ירושלים, בהחזרת העבודה בבית המקדש. זהו חלום הדורות של עם ישראל ותפילה לתחייתה הרוחנית של האומה בארץ ישראל ולהקמת מלכות ישראל על פי תורת ישראל. גם היום יהודים מקריבים נפשם למען עתיד העם היהודי, אבל דווקא היום כשאנו כה קרובים, רעיון הגאולה כבר אינו במרכז הווייתנו. אולי אין כאן בגידה בערכים כי היום אין ערכים, אבל יש פה חוסר נאמנות וחוסר אחריות של הדורות האחרונים כלפי עתידנו. אולי יש כאן מן נפילה רוחנית כתוצאה מהאופוריה לאחר השגת מדינה אחרי אלפי שנות גלות. ספק אם העם בישראל רואה את המציאות האמיתית כפי שהיא, נראה שרבים מעדיפים לבנות מצגות שווא שתתאים לדמיונם ולהשקפתם, ולא תאלץ אותם להתמודד עם המציאות הקשה בה אנו נמצאים. לכאורה מלחמת ששת הימים הייתה שעת רצון נדירה מאת הקב"ה לקרב את גאולת ישראל, לצערנו דחינו בשתי ידיים את חלון ההזדמנויות הנדיר שבאה בעקבות המלחמה, בגלל חוסר מודעות דתית-לאומית ומהחשש מה יאמרו הגויים. אין אף עם אחר בעולם עליו ניתן לומר שניצל בעור שיניו מסכנות ממשיות לקיומו ועדיין עושה הכל כדי לרצות את משנאיו. במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים עשינו כל שאפשר בכדי להתחמק מהכרעה. כל עם אחר בעולם היה מכה את אויביו מכה אחת אפיים, ובמיוחד מחזיר את השליטה על הר הבית, כפי שכולם ציפו שייעשה, אולם לא כך עם ישראל. אנשים שגדלו ללא תורה ומצוות, שופכים היום את המים יחד עם התינוק כשהם פועלים נגד התורה. כל הערכים ההיסטוריים והלאומיים נמוגו כשקם דור חדש שלא הכיר מילה מהסידור.

אבל הכל מכוון מלמעלה, כנראה כל זה נדרש בכדי להשיג את הגאולה, כי דווקא אנשים אלו הנם חצופים ונועזים דיים בכדי ליצור שינויים בתבנית נפש האומה הפורצים כל גדר. ואכן נפלאים הם דרכי ההשגחה העליונה, ואולי מוטב כך. לזה שלא זכינו בהר הבית למרות הכיבוש יש גם הסבר רציונלי: ישנה סתירה פנימית עמוקה בין היותנו עם חסר אמונה הבז לכל דבר שמריח יהדות או אלוקות, ובין דרישת ריבונות על הר הבית ובניית בית המקדש. אם נעשה זאת זה יהיה חילול השם גדול. האם מאנשים אלו אנו מצפים שיקימו ויטהרו את בית המקדש? להקריב את הקורבנות על הר הבית? האם זוהי המנהיגות המשתוקקת לרומם את קרנו של החוק היהודי שקיבל משה מסיני ולפעול על פיו? התשובה היא בבירור שלילית. טוב שימנעו מהעם את זכותו וחובתו בהר הבית ולא יכשילו את הכלל בזילות הקודש. ולמעשה בראיה לטווח ארוך ניתן להבין כי חוסר הנאמנות לערכי אבות ולתורת השם הנם חלק מתהליך הריפוי כי העם צריך לעבור את מסלול "החינוך" אותו מייעד לנו השם. כמובן שבמועד האמיתי וברגע האמת- לא נזדקק לקבל את אישורם של יהודים כאלו או אחרים ולא להסכמת הגויים כדי למלא את חובתנו בהר הבית בפרט ובארץ הקודש בכלל. בינתיים אין לנו אלא להצר על העובדה שערעור האמונה הבסיסית בזכות הקניין של עם ישראל על ארץ ישראל תגבה מחיר עצום בקרבנות. כדי להשתחרר מהקיבעון התודעתי ממנו סבל העם כשהגלות עדיין טבועה עמוק בנפשו, יש לחדש את הברית בין עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל. מסתבר כי רק סדרת החינוך הטראומטית שיעביר אותנו השם היא שתאפשר את המהפך ההכרתי וההשתחררות מכבלי הגולה.

שרים ומנהיגים אינם מסוגלים להציג רמה מינימלית של כבוד לאומי כפי שניתן לצפות דבר המחליש מאוד את רוח הדור וגורם לניוון האתגרים הלאומיים. ההנהגה היהודית עצמה חולה אנושות בניוון לאומי ואיבדה את היכולת ליישם את הציונות הלכה למעשה. סילוק האידיאלים מלבנו הותירו חלל פנוי ואת המקום תופסת תרבות הנהנתנות והסביאה. אולם במקביל לידידה הרוחנית בציבור הכללי, יש גם חיזוק משמעותי במעמדו של הציבור האמוני. את ההובלה החלוצית נוטלים חובשי הכיפות הסרוגות העוסקים כמעט לבדם במלאכת הקודש של ההתיישבות בחלקי הארץ לאחר שזאת הופקרה בידי המתיישבים הוותיקים מהתנועות הסוציאליסטיות. למרבה הבושה, הציונות הממסדית, עוסקת דווקא בעידוד ההתנחלות המוסלמית ובולמת את זאת היהודית. וכל זה נעשה בצורה שפלה של הפצת מידע כוזב ויצירת דלגיטימציה לכלל הציבור האמוני. ההנהגה שלנו במקום להוביל היא מובלת, חסרת עמוד שדרה ולא מראה בגרות מדינית. ביטוי לכך נותן יחזקאל דרור בספרו "תזכיר לראש הממשלה" (1989, ב, לבנות מדינה, עמ' 40 ). לדבריו בגלל העדר מסורת מדינה, העם היהודי הוכיח אמנם כושר שרידות כקהילות ותרבות אולם נכשל בכל הקשור להקמת מסגרת מדינית שלטונית בגלל היעדר הרגלי משמעת חברתית בעם וחולשת מנהיגים, אלו מצויים דווקא במדינות שעברו בהדרגה משלטון מרכזי סמכותי לדמוקרטיה.

ראוי כי עם ישראל ייטיב את דרכו ויעשה תשובה מלאה גם בלי הצורך באיומים ועונשים קשים. אבל למרבה הצער זו לא המציאות. מן הסתם אנו הולכים בדרך הקשה, ויבואו עונשים ונספוג מכות כי כנראה אנו לא כאלו חכמים וגאונים המסוגלים להבין דברים פשוטים כמו מציאותו של האלוקים והצורך לציית למצוותיו. כנראה שבגלל מגבלתנו השכלית, תובנה זאת תיאלץ לבוא דרך הרגליים. כך או כך, בטוב או ברע, כולנו נזכה להאמין בקב"ה לקראת הגאולה. ישנם רבים המאמינים שיש לפעול בכל האמצעים למען החשת הגאולה (גאולה עכשיו), זה רצוי בתנאי שנעשית בדרך הישירה ולא באמצעות קיצורי דרך. אם אין ברירה- יש לתת לציבור ללכת בעצמו גם אם זה אל התהום, אם זו דרכו, ואז, כשיבחינו בטעותם ויראו את ניסי השם, ההארה תהיה גדולה ותגרור גם נהירה עצומה ליהדות. באותו אופן, החשת הגאולה לא תיעשה על ידי מעשים שהנם גדולים מדי עבור הציבור, אבל אינם מובנים על ידו. באופן ספציפי אני מכוון לגילויי הגבורה שראינו בהיצמדותם של מתיישבי קטיף לאדמתם, צעד שפורש ע"י הרוב כאילו הם אויבי השלום בעוד שאלו טענו כי התעקשותם תרתיע את הפורעים ותמנע מלחמה. השאלה היא למה זה מגיע לעם האדיש, שצדיקים ישמשו עבורם מגן אנושי ולהוסיף מלח על הפצעים, הם יואשמו בהאשמות שווא. הדוגמה האחרונה אינה יוצאת דופן אלא מהווה חוליה אחת בשרשרת המאפיינת את דרכנו הערכית לכל אורך ההסטוריה החל עוד מחטא המרגלים. יש להכיר בכך כי אין מתנות בגאולה. אנשים טועים מחוסר מודעות וליקוי בראיית תמונת המצב לאשורו ועל כך משלמים. הגאולה הנה תהליך מורכב מאוד מאחר ובסופה היא תביא את האנושות לידי הבנה במהות הבריאה. לכן שלבי ההכנה הנם קפדניים ודקדקניים הדורשים מהפכה נפשית ותודעתית בקרב העם והעולם כולו. מסיבה זאת, ורק מסיבה זאת, הגשמתה ע"י פעולות אינסטנט הבאים לדלג על "אפקט החריש העמוק" הנה מנוגדת לטבע והגיון הבריאה. הגאולה תבוא בעיתה, גם אם בדרך הקשה, כי ככה זה אנחנו- לא מסוגלים להאמין אלא אם כופין עלינו. אבל עד שתבוא הגאולה, עלינו להיות דרוכים וזהירים, לא לחרוג מאורח חיינו הרגיל, ללמוד ולקבל בהבנה גם מצבים קשים. כך שבבוא העת נהיה נכונים לקבל את הגאולה במועדה ובאהבה.

אחד מהאישים המשמעותיים ביותר בהנחלת האמונה באהבה למען עם ישראל ולמען הגאולה הוא הרבי מלובביץ, (הרב מנחם מנדל שניאורסון) ראש תנועת חב"ד שמהווה חוד החנית בשמירת הגחלת היהודית בתפוצות. חב"ד עושים נסים בקרב הנידחים בעיקר לנוכח השואה המתרחשת מול עיננו ביהדות התפוצות. חב"ד היא הדוגמה האולטימטיבית למורי ההוראה העושים מלאכת צדיקים שלא על מנת לקבל שכר ומתוך כך הם יהיו חיל החלוץ לדבר השם בימים הקשים של הגאולה. כיום קשה לנו להבין את התהליך, אולם החזרה ליהדות תהיה בזמן נס הגאולה מהלך טבעי ומובן. האירועים שיתרחשו בגאולה והנסים שיבואו על עם ישראל יביאו לפתיחת לב האנשים אל תורה חדשה ישנה. אז תתגלה האמת. אז יתברר כי הערכים עליהם גדל ציבור שלם כמו שלום שוויון ודמוקרטיה, הם ערכי כזב שתוצאתם הרת אסון לקיומנו. האמת האלוקית תהיה שוב נקודת המוצא לכולם. הצער על הקושי הצפוי לנו מתגמד לנוכח השמחה על הגאולה הבאה עלינו. אומות העולם יעשו תשובה יחד עמנו, וזאת כדי לתקן את העוול והפגיעה בנו לאורך כל ההסטוריה, והם ייקחו חלק בשיקום המדינה היהודית על מנת שתשמש אור לגויים בהנחלת ערכי הצדק והשלום.

לסיום הפרק, אביא מדברי קהלת: "סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" (קהלת יב יג) זאת התשובה האולטימטיבית לטעם החיים וגם בסיס האמונה היהודית. ניתן להבין את משמעות הפסוק בפשטות: האדם נברא (ע"י האלוקים) כדי לעבדו ולהכיר בו כאל העליון. ומכאן- על בני האדם להזדהות עם הקב"ה ומעשה בריאתו, ולשם כך עליהם לפחות לשמור את מצוותיו. הפסוק שלאחריו מחזק דעה זאת "כי את הכל יביא במשפט" ואוי לאדם או לעם שיפר את הסדר העולמי, ויחלל את חוקי השם. עבודת ה' היא תכלית הבריאה והקיום, ואל לאדם לפקפק בכך. גם על הספקן ביותר לסמוך על קהלת לאחר שהתנסה  בכל סוגי החוויות בעולם לפני שהגיע למסקנתו הסופית בשאלת השאלות של מהות קיומנו בעולם. כך גם מטרת חיבור זה להעביר את המסר: עבודת ה' היא המטרה וקיום המצוות ע"י עם ישראל בארץ ישראל על פי תורת ישראל היא הדרך היחידה לביצועה, ובעזרת ה' שיביא לנו את הגאולה אנו לא נכזיב. פנינו מופנים לקראת הגאולה והזמן קצר והמלאכה מרובה

2. האדם והגאולה

חיבור החומר ורוח (שהנם חסרי ערך לבדם) נותנים יחדיו את היצור האנושי- האדם. כל הערך המוסף שמקבל האדם לאחר היווצרותו- ערך יקר מפז, נובע ממגע ידו של הקב"ה. הקב"ה נפח בגופנו נשמה והעניק לנו חיים ואף סיפק את התנאים הפיזיים והרוחניים להמשך הקיום האנושי ואף את הבסיס המוסרי להצדקת הקיום האנושי. הנחלת עקרונות הבסיס המוסרי לקיומו של האדם, על כל ברואיו של הקב"ה מוטלת על האדם עצמו, ולכן ניתנו לנו כל החוקים והמצוות, וגם העונשים אם נפר את מחויבותנו זאת. יש הרבה דברים בנושא שהם מעבר לבינתנו והאמונה מגשרת על החסר. זה מסביר לנו את הצורך האישי באמונה ואף נותן מוטיבציה אמיתית לחיות על פי מידת החסד והאמת. השורה התחתונה היא שהאדם אינו מעל הכל. עלינו להפנים את המסר: אל לאדם להחשיב את עצמו יותר ממה שהוא שווה באמת, הוא אפס קטן מול הקב"ה. למרות שהאדם הוא חלק מן הקב"ה, עליו תמיד להשפיל את עצמו אל מול יוצרו ובוודאי לא להעמיד את עצמו מעל בני אדם אחרים. לכל בני האדם יש ערך בסיסי זהה, אולם המטען שרכשו, ענוונותם וצדיקותם מקפיץ את ערכם הסגולי של בני האדם. אני מאמין כי בכל יצור על פני היקום, חי או דומם, יש חלק מרוחו של ה' יוצרו, כאשר היצורים שונים בערכם ובמדרגת נשמתם.

יהיה זה צודק להקיש, כשם שהאדם הנו בצלמו של הקב"ה כך גם דמותו הפנימית של האדם היא צל של דמותו החיצונית של אותו אדם ולכן מאפשרת לראות את הפנימיות וטוהר הנפש, מי לטוב ומי לרע. מכאן ניתן לפתח את תורת הפרצוף המלמדת על האופי הפנימי לפי החיצוניות. אולם, גם אם האדם נולד עם פוטנציאל שלילי, הוא מסוגל לשלוט על אופיו הבסיסי ולהתמודד בהצלחה כנגד היצר הרע, כאשר יכולת זאת מוקנית בחינוך לערכים שספג במהלך חייו. חבל שישנם גם כאלו שאינם מסוגלים לשליטה עצמית, מצב המאפשר ליצר לשלוט בם. את אלה הייתי מסווג כבני אדם במדרגה הנמוכה ביותר. ובמדרגה העליונה נמצאים הצדיקים- שאין ליבם נתון כלל לטרדות היצר וכל מחשבתם זכה המקרינה הילה של קדושה על סביבתם. כאמור, האדם נברא בצלמו ובדמותו של הקב"ה, ובריאה זאת נוצרה במטרה לעבוד ולהעריץ את הקב"ה ומעשה הבריאה. "בצלמו ובדמותו" משמעותו כי דמותו של האדם היא הצילום הדו מימדי של הדבר האמיתי, מקור האמת שהנה ישות רב ממדית. הקב"ה יצר את השלד הפיזי והרוחני על פיו נוצר האדם והקב"ה גם ממלאו בתוכן וערכים במטרה להעניק לו חיים גשמיים אולם כדי להשלים את הענקת החיים- האדם עצמו מתבקש לתרום את חלקו ולממש ככל הניתן את הפוטנציאל האלוקי הגלום בו בשאיפה להבין ולהתקרב אל ה'. הדרך להגשמה עצמית מתחילה עם ההכרה בבריאת העולם ובעליונות האל. לאחר שלב זה תהיה ברורה ההכרה העצמית כי לעם ישראל חלק מרכזי בתהליכים ההיסטוריים העולמיים ועם ישראל משמש כשליחו של האל בכל אותם תהליכים. כך ניתן לראות גם את גלות עם ישראל בין הגויים ואת השואות והפורענויות שבאו כדי להכין את עם ישראל למילוי תפקידו בהפצת עיקרי מוסר ה' בפני עמי העולם ולקדש שם שמיים ברבים. לא ניתן להתכחש לעובדה שנוכחות העם היהודי בין הגויים תרמה רבות לתרבות המוסר וחיזוק המונותיאיזם בעולם. נצחיות הקב"ה ובריתו עם ישראל, מספקת לעם כוח אין סופי לעמוד כנגד כל הצרות שבעולם כי הגוי הקדוש הזה הוא חלק מן הקב"ה, ותפקידו בעולם אף נקבע על ידו. זכות גדולה היא שהאלוקים הנצחי בורא העולם בחר בעם ישראל כדי לייצגו בפני העולם וגם הקדיש לעמו את ארץ ישראל למולדת. בחירה זאת הנה נצחית כשם שהקב"ה הוא נצחי וכשם שחוקי הטבע הנם נצחיים.

ידיעת העתיד לא חוסכת מאתנו את הגורל היהודי. בפרשת כי תבוא, משה אומר לעם ישראל את הקורות אותו: "והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ...ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה לך מנוח...והיו חייך תלויים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך" (דברים כ"ה ס"ד-ס"ו). דברים כדרבנות, אולם משה מודה כי אין דרכו של העם לשמוע לאזהרותיו: "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועיניים לראות ואזניים לשמע עד היום הזה" (דברים כ"ו ג'). "היום הזה" זאת הגאולה. מסלול החתחתים אותו עובר העם הינו חיוני להכנת העם לקבלת התורה בזמן הגאולה. אולם הדבר המעודד הוא כי כל הבריתות וכל הבטחות השם נשארות תקפות בלי שום קשר להתנהגות העם, ובהתאמה גם כל הויתורים והנסיגות הנן גם הן חסרות כל תוקף. הזיקה לארץ מקורה בהבטחה האלוקית בברית בין הבתרים, אותה ברית בין אברהם אבי האומה ובין הקב"ה שכרתו ברית נצחית ומשולשת הקושרת למעשה בין עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל ובה גם נקבעו גבולות ארצנו "מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת" (בראשית ט"ו, י"ח). למען הסר ספק, הברית הזאת חודשה גם עם יצחק ויעקב: "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך" (בראשית כח טו). מדינה יהודית אשר אינה רואה עצמה מחויבת לתורה הקדושה ולברית בין הבתרים, מאבדת את זכותה על הארץ ומעמידה את עצמה באותו מישור שבו נמצאים שאר העמים באזור. זה ההסבר מדוע לממשלות ישראל יחס מנוכר אל ארץ ישראל כאילו אינה מכירה בבעלות בלעדית של העם היהודי ולכן כך גם יראו אותנו הגויים. אף על פי כן- עצם קיום המדינה היהודית, הנה הסימן המובהק לתחילת הגאולה. ההארה האלוקית הזאת תאפשר להקים מחדש את המדינה היהודית אשר במרכזה יעמוד בית המקדש, וזאת תקום ברוח נביאי ישראל ולא תהיינה יותר פורענויות ושואות.

מנקודה זאת נחזור לעניין המרכזי כיום: העם היהודי אינו בשל מבחינה רוחנית כדי להבין את משמעות הגאולה ולכן נדרש ממנו להתחזק באמונתו קודם להגשמת הגאולה, זאת הבעיה הקרדינלית העומדת על הפרק ברגע זה. מתי נדע כי העם מסוגל לקבל את הגאולה? כאשר העם יוכיח כי הוא נותן את כל בטחונו בקב"ה, ביטחון אישי ובטחון לאומי. לשם דוגמא- בטחון בצור ישראל וגואלו אינה התכונה הבולטת במנהיגות הציונית הנוכחית דבר המסביר את הניתוק בין הציונות הלאומית ובין מימוש זכויותינו ההיסטוריות על פי הברית בין הבתרים. ויפה תיאר את המצב משוררנו הלאומי אורי צבי גרינברג (אצ"ג) המדמה את מנהיגי העם כ"רוכלים" הנועלים את שערי הארץ בפני הגאולה ("באזני ילד אספר" - תר"ץ). בכל המקרים בהם שוחררו חלקים נרחבים מארץ ישראל, סירבו המנהיגים לראות זאת כסימן מהקב"ה אלא התייחסו אל אדמת הקודש כאל פיקדון למולך השלום. אין ספק כי הזלזול בקדושת הארץ גובה מאתנו - העם היהודי את המחיר היקר ביותר האפשרי. מלחמת יום הכיפורים (גם מלחמת יום השבת) הנה דוגמה המראה מה קורה לעם שאנן ששם את כל מבטחו בעצמו ולא באלוהיו. אז עמדה המדינה בסכנה גדולה לקיומה, ורק במזל הצליחה להתגבר על כל אויביה אולם לא השכילה ללמוד את המסר שה' רוצה שנבין לאחר המלחמה הנוראה.

במלחמת יום כיפור באה לידי ביטוי אכזבת ה' מישראל על שרחקו משמירת קדשי ישראל, השבת והמצוות. עיתוי המלחמה בימים הקדושים ביותר לעם היהודי, יום כיפור שחל בשבת, מצביע על חילול השבת בפרהסיה הנעשה בידי העם ועל כעל הסיבה המרכזית לזעמו של ה', שלא סלח לעם ודורש מהעם כפרה לאומית כשם שהיחיד מכפר על חטאיו כלפי המקום בצום יום הכיפור. יום הכיפור הלאומי שלנו היה כואב מאוד אולם זהו רק אות וסימן כדי להזהירנו שהמחיר על ביזוי הקודש וחילול שבת יהיה טראומטי וכואב עד מאוד. למעשה יש לראות את עניין הכפרה כחלק מתהליך הגאולה שבלעדיו לא תוכל להתממש.

נגד העם היהודי עומדת תמיד הדרישה להתעלות והזדככות למען שיהיה מסוגל להבדיל בין הטוב ובין הרע, בזאת הוא נבדל משאר אומות העולם ומצדיק את מעמדו כעם קדוש. מעמד זה לא נוצר בזכות צדיקותו של העם אלא בזכות האבות שגם כרתו את הברית עם ה', ברית שהעם אינו יכול לבטלה משום שהיא מחייבת את כל העם היהודי לכל הדורות. לאור היותו העם הנבחר ע"י ה', על ישראל לתת דוגמת מופת ולעמוד בסטנדרטים הגבוהים ביותר, לכן תמיד ה' מקפיד עם ישראל הקפדה יתרה. על ישראל לעמוד בהצלחה בכל הציפיות וזה יהיה המבחן בעיני הגויים לכוחו וקיומו של הקב"ה. מכאן ברור כי לעם ישראל אין רשות לנטוש את דרך אבותיו מדורי דורות וכל ניסיון להתחמק מביצוע המטלות שהופקדו בידיו מביא פורענויות רבות שימשכו עד שיחזור למסלול הנכון. אני מאמין כי כל אשר עושה ה' בעולם אינו מקרי ונעשה על פי כללי הצדק העולמי ומהלכיו מוכוונים כך שיביאו באמצעות שליחיו, להפצת תורת ה' בעולם והטמעת האמונה בקרב כל בני האדם.

שאיפת העם הנה להתקרב אל הקב"ה. אולם תהליך ההתקרבות הנו תהליך ארוך ומתמשך שאינו מושג בקפיצת דרך אחת אלא בעבודה קשה של דורות רבים ומותנה בשיפור רמת המוסר של כלל האנושות. יכול להיות שחלק ממעשי ה' אינן ניתנים להבנה אנושית ויתעוררו שאלות אמונה אצל רבים, אולם מבט לאחור בכל מהלכי ההיסטוריה העולמית מלמד על קו ברור והגיוני המוביל למטרה מאוד מוגדרת וכל סטייה ממנו הייתה יכולה להיות הרת אסון ליהדות ולחברה האנושית כולה. מדוע דווקא הטובים נותנים את נפשם על קידוש השם? התשובה נובעת מהשאלה, שהרי חיילינו בגבול והאזרחים התמימים שנתנו נפשם לבורא, אינם משלמים על חטאים שעשו או לא עשו. הם מכפרים בצדיקותם על העם כולו שהרי נכתב שהשם הנו "אל קנא ונוקם" ואל לנו להעלות ספק בדבר.

אמנם זה נראה לא צודק אולם זה ההבדל בין צדק אנושי לצדק המוחלט. לעם ישראל אסור בשום אופן לסטות כהוא זה מדרך התורה אחרת המחיר יהיה יקר מאוד ולדורות!  לכן כל המבינים את מנגנון החשיבה הזה- לא יסבלו ממשברי אמונה גם לאחר אסונות איוב הקורים אותנו רבות. פורענויות ואסונות מוזכרים מספר פעמים במקורות, כמו בפרשת כי תבא (ראה לעיל) וכן גם בפרשת בחוקותי: "ואבדתם בגויים ואכלה אתכם ארץ אויביכם והנשארים בכם יימקו בעוונם בארצות אויביכם ואף בעוונות אבותם אתם ימקו... או אז  ייכנע לבבם הערל  אז ירצו את עוונם ... ואף גם זאת בהיותם בארץ אויבכם לא מאסתים ולא גאלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלוהיכם" (ויקרא כ"ו, ל"ח-מ"ד). זה מחזק את התיזה כי השואה היא חלק מעונש הנמשך לאורך דורות שהטיל עלינו ה' בשל חטאינו עוד לפני חורבן בית שני. הגלות והשיבה מוזכרים שוב בדברי משה בפרשת ואתחנן :"והפיץ ה' אתכם בעמים...ובקשתם משם את ה' אלוהיך ומצאת...ושבת עד ה' אלוהיך " (דברים ד כז), אולם כפיצוי לכל הסבל תבוא בעקבות הגלות הגאולה. גם נבואת יחזקאל (כ לה) "והוצאתי אתכם מן העמים ... והבאתי אתכם אל מדבר העמים ונשפטתי אתכם שם פנים אל פנים" מסבירה מדוע העונש לעם הוא כל כך קשה, כי הקב"ה שופט קודם כל את עצמו בזה שהוא מטיל עונש כבד על עם ישראל. למרבה הצער, אין דרך קלה יותר בשביל להציל את עם ישראל במצב הנוכחי. זה גם מסביר מדוע הטובים שבנו הם העולים על המוקד שהרי זהו עונשנו להרבות בצער וכאב אולם לא עד כדי פגיעה בנצח ישראל. העם יורד ירידה תלולה כדי להמריא בתנופה עם כוחות חדשים לקראת העלייה - הגאולה.

ואכן הראי"ה כתב על פירוש המדרש לפסוק "שמנת עבית כסית" (שירת האזינו) כי "מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בארץ ישראל ובישראל" השלווה הגשמית שתבוא לחלק מן האומה, תקטין את נשמתם ושאיפתם לאידיאלים, וממילא ירד הרוח וישקע. עד אשר יבוא סער ויהפך מהפכה ויראה כי חוסן ישראל הוא בקב"ה ובתורתו (אורות ע' פד). עלפי דברי הראי"ה יש להבחין בשלושה שלבים במהלך הגאולה של עם ישראל: השלב הראשון הוא התעוררותה של האומה שמצד אחד יהיו בה אידיאלים ובניין ומצד שני תלויה במרידה בערכי היהדות ותורת ישראל.

לאחר ההצלחה ההתחלתית יבוא השלב השני של שקיעת האידיאליים ולאחריה יבוא השלב השלישי. אז תהיה מהפכה רוחנית ותשובה לאמונה ותורת ישראל. דבריו אלו נכתבו לפני יותר ממאה שנה אולם הם נכונים להיום ולפיו נמצאים אנו בשלב השני שלו. אולם תהליך הגאולה מתואר לפרטיו לראשונה בפרשת בחוקותי (ויקרא כו). הגאולה כפי שאנו לומדים היא התחייבות הקב"ה לעם ישראל. הקב"ה יודע כי עם ישראל יעזוב את דרכיו וילך בעקבות אלוהים אחרים. הקב"ה אף מתאר בפירוט זוועתי את עונש הגירוש והסבל בארצות גלותנו "ורדף אותם קול עלה נידף ונסו מנוסת חרב ונפלו ואין רודף" (שם שם לו) וניכר כי עונשים אלו הנם בעצם הענשה עצמית כי העם הוא חלק מהקב"ה. עובדתית, חלקה הראשון של הנבואה כבר התגשם, הארץ שממה והעם הוגלה. ארץ האויב אכלה את העם היהודי והנותרים בגלות שילמו את עוון אבותיהם שחטאו עוד בארץ ישראל. עכשיו אנו בשלב של "וזכרתי להם ברית ראשונים" (ויקרא כו מה). ברית ראשונים זאת הגאולה, ברית ראשונים זאת ההבטחה, ברית ראשונים זה הייעוד הנצחי של עם ישראל: להפיץ את שם ה' בקרב העמים.

הנשים הן היסוד האנושי הדוחף לגאולה. אמנם מצד אחד - אם אין להן את הניצוץ האלוקי, בכוחן הרב הן יכולות להכשיל רבים וטובים, אולם אם זכו ויש להן את הניצוץ, הן תהיינה הראשונות להוביל את כולנו לגאולה. ראינו זאת בעבר אבל יותר מכל זכינו לראות זאת בעת האחרונה כאשר הן זכו להוביל את המאבק בעד הקשר לאדמה ונגד תרבות ההתנתקות מהמולדת. וכבר קבע בעל ה"כלי יקר" בפרשת המרגלים שהאנשים (גברים) היו שונאים את הארץ ואמרו "ניתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר יד ד). אבל הנשים היו מחבבות את הארץ ואמרו (בנות צלפחד) "תנה לנו אחוזה" (במדבר כז ד), ועל כן אמר הקב"ה טוב יותר היה לשלוח נשים המחבבות את הארץ, כי לא יספרו בגנותה". מקומן המרכזי של הנשים לא נפקד גם ממשנתו של הרבי מלובביץ: האישה אינה משמשת "עזר כנגדו" במובן של טפל ועיקר אלא היא "עיקר הבית" – הבית הוא תחום ממשלתה. גדולי התורה והצדיקים ידועים כמי שכיבדו את נשותיהם יותר מאשר את עצמם. מצד שני יש גם תופעות שליליות בהן חסרי בינה מנצלים את חולשתן של הנשים כדי להתעמר בהן באופן מתועב, לא מוסרי וכמובן לא יהודי. אם במקרים כאלו לא נקפיד על דרך ארץ, אזי גם ארץ לדרוך עליה לא תהיה לנו. דברים אלו נכונים גם כלפי הרשויות המשמשות בקודש, אולם יש והם נכשלים כשל גדול בהתנהלותם. אם בדיינים עסקינן, מסתבר כי רבים לא מעזים לחרוג מהפרשנות המאוד מצומצמת של השולחן ערוך למשל, אפילו אם זה גורר חילול השם, למרות שלכל קושי יש פתרונות אם רק היו מתאמצים לעזור. הראי"ה קוק מתייחס לבעיות מסוג זה ואומר כי "אסור ליראת שמיים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה יראת שמיים טהורה". "יראת שמיים" שכזו היא יראה פסולה (סוף אורות הקודש ג', ראש דבר כג וכז). לדעתי, חשוב שהציבור כולו ילמד להפנים אמירה זאת גם בנושאים שהם לכאורה טאבו, שאסור לגעת בהם.

המעפילים

לפני שנסחפים עם רעיון הגאולה עד כדי בריחה מהמציאות, יש לעצור ולבדוק את עצמנו. רעיון ה"גאולה עכשיו", גאולה בכל מחיר במיוחד כשמתעלמים מהמצב הרוחני של העם, הינו חסר בסיס מוסרי ולכן אינו צודק ואינו מועיל. גם אם יש רצון אמיתי לגאולה, לבניית המקדש, בתקווה שזה מה שיחזיר את העם בתשובה, יש לבדוק קודם האם קיצורי הדרך הללו חכמים ולאן הם עלולים להוליכנו. מעשים הנעשים לפני הזמן, לפני שהעם מסוגל להכילן מבחינה רעיונית ולעשות תשובה, עלולים לגרום לחולשה רעיונית, אמונית וחברתית ולכן לנזק הרבה יותר גדול. בפרשת שלח, אחרי שהעם הכיר בחטא הגדול של המרגלים, הוא ניסה לתקן במשהו את החטא ע"י "עליה עכשיו" לארץ ישראל. משה מזהיר אותם שלא לעשות זאת "אל תעלו כי אין ה' בקרבכם ולא תינגפו לפני אויבכם" (במדבר יד מב). ואכן העם שלא היה מוכן נפשית ורוחנית לעליה לארץ ישראל, נכשל ושילם מחיר יקר. מסתבר כי היו צריכים להמתין 40 שנה במדבר כדי להתחשל ולהתחזק באמונה. באופן דומה כך היו גם אלפיים שנות הגלות, בהן התפתחו מרבית נכסינו היהודיים וקמו גדולי חכמינו שבנו את היהדות כפי שהיא היום. יהודים תמיד שאפו לעלות לארץ ישראל ורבים עשו זאת באופן מעשי, אולם עדיין זה בוצע קמעה קמעה בלי לחסל את יהדות הגולה, ואני אומר שכך היה צריך להיות. במאה השנים האחרונות העלייה היתה יותר חזקה, בעיקר ע"י יהודים שהתנתקו מתורת סבא, וזה הפרדוקס הגדול: שדווקא בזכות התנתקותם התאפשרה העלייה המואצת שבסופה הביאה להקמת מדינת ישראל שקלטה אליה את שרידי יהדות גולת אירופה המתחסלת. לכן גם כאן אין לנו להלין על מהלכו של שר ההיסטוריה למרות המחיר שביצירת עם חדש המנותק מהתורה. מסתבר כי הציונות היתה זקוקה גם למורדים בדת בכדי להתפתח ולהגיע לאן שהגיעה. הם שהקימו את המדינה והכינו את הקרקע לגאולה, תפקיד שבא אליהם מן השמיים גם אם לא באמת רצו, שהרי הגאולה זה תהליך מאוד מורכב כי נסתרות דרכי השם.

וזה המקום להבהיר: הגאולה היא קודם כל גאולה רוחנית, לא גאולת הקרקע, כיבוש שטחים או משהו בסגנון. מכאן שכל עוד נפשנו נותרה משועבדת (ולא משנה באיזה אופן: דעות קדומות או תאוות הכח), אין משמעות לשחרור אדמת המולדת, או אפילו בניית בית המקדש. עובדה שכבר כבשנו את הר הבית אבל לא ידענו מה לעשות איתו. אני מניח שישנן כמובן סיבות מלמעלה מדוע על הגאולה להתעכב ככל הנדרש. ראשית מבחינה מנטלית אנו חיים בגלות: המדינה אינה מדינה יהודית אלא "מדינת כל אזרחיה", החוק אינו יהודי, מנהיגי המדינה פועלים על פי תכתיבים מבחוץ, והאידיאלים המקובלים הם להדמות למדינות העולם ולאמץ את תרבותם. העיכוב בגאולה נובע גם מהדרישה להשלים את כוס הייסורים של אלפיים שנות גלות. אלו הם התשלומים האחרונים על חטאי אבותינו כפי שכתוב בתורה, גם אם לא תמיד מבינים אנו מהיכן זה בא. העיכוב בגאולה מחוייב כי העם עדיין אינו בשל מבחינה רוחנית ולא מודע לתהליך הענק המתרחש כיום, וכמו שאי אפשר להקדים קנה לושט- כך גם אי אפשר להלביש עלינו מצב גאולי בלי שנוכל ליישם אותו מבחינה רוחנית. לכאורה, כל עוד אנו שרויים בביצה הזאת של טיפשות בערות ושנאה, המצב לא צפוי להשתנות.

יש להבין גם מדוע הקב"ה לא מעלה את כל יהודי התפוצות עכשיו, כמה שזה יהיה כואב להודות בכך, הרי ליהודי התפוצות יש (עדיין) תפקיד חיוני לשמש גיבוי ולמלא את המאגרים לאחר שאלו בישראל יפגעו קשות לאחר סיום הלחימה. עד אז אין טעם ואף אסור להשלות את עצמנו כי נוכל לקצר את מסלול ייסורינו, בלי לעשות תשובה אמיתית. אנו צריכים לעבור את השלב הנוכחי בכל מקרה, זה חלק מהרפואה שלנו, חלק מהמסלול ההכשרה שעלינו לעבור. ביטול השלבים הללו ע"י מעשה "מעפילים" לא בא בכלל בחשבון ועלול להביא לאובדננו. לכאורה אפשר לדבר על הקמת מדינת הגאולה בכפיה תוך חיובם של האזרחים לשמור את חוקי התורה, אבל זה לא יעבוד. לא רק בגלל שהמנותקים מיהדות יתמרדו כי לא יקבלו בשום אופן את הדת, אפילו אם יגידו להם שזה חיים או מוות, אלא שגם החרדים לא יקבלו זאת כלל ועיקר, ולכן מדינה כזאת לא תוכל לשרוד. ללא אמונה בתורה ובדרך הארץ, תתפורר מדינה כזאת מייד במריבות וחוסר אחדות דעים בסיסית. העולם עדיין לא מודע לתפקיד העולמי השמור לעם היהודי, והגויים עדיין אויבים לנו ומרובים באזור אבל הכל זמני. כשיבוא היום ונשתחרר מן הגלות, הגלות הפיזית והגלות הרוחנית, נוכל גם להיכנס לארץ הרוחנית. כאשר הגאולה תגיע, כולם כבר יראו זאת בבירור וללא ספיקות. אין זה אומר כי אין לעשות דבר היום כדי לקרב את הגאולה. להפך, יש לחזק את האמונה בקרב העם מבחינת "וכל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו". החינוך הוא בהחלט מציל חיים והדבר החשוב ביותר שניתן לתרום בו כיום. החינוך לנוער והחינוך לעם.

בית הבחירה

מרכז העולם הוא ירושלים, וליבה של ירושלים זה הר הבית. המקדש שנבנה בהר, מצוי לפי המסורת בנקודת הבריאה הראשונית- "אבן השתיה". האם גם אנו נמצאים במרכז העולם? מצבנו הלאומי זהה למצב ומעמד הר הבית. כיום עומד מסגד במקומו של בית המקדש והמוסלמים נוהגים בו מנהג שליטים, נכנסים לקודש הקדשים ללא מורא, דבר המבטא את השפל הלאומי בו עדיין אנו נמצאים. הוכחה למימושה של הגאולה תהיה כמובן בנית בית המקדש מחדש והחזרת העבודה ע"י הכהנים. כמעט שליש מהמצוות לא ניתנות למימוש כיום כי הן קשורות לארץ ישראל ועבודת המקדש. בניין בית המקדש הוא אחד מעיקרי היהדות וזה מקרב את עם ישראל לאלוהיו. כאשר הבית חרב- אין ביכולתנו למלא אחר הרבה מצוות עליהן צווינו, מצב לא תקין בבירור. היום יש לנו מדינה ריבונית, עובדה זאת רק זורה עוד מלח על פצעינו– שדווקא בתקופה זאת עדיין איננו חופשיים ובני חורין בנושא המרכזי ביותר של קיומנו בארץ. כבר נאמר: "העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב" (חגי א). לכאורה זה אבסורד כאשר מצד אחד אנו בראשית הגאולה אבל מצד שני ישראל מנותקת מהדת היהודית, מהר הבית, ואין בלבה לא רוממות אל ולא חזון הגאולה. אבל עובדות אלו רק מחזקות את הרגשתנו כי המועד קרב. בוודאי שבזמן הגאולה השקץ שהציבו גויים במקום המקדש כבר לא יהיה יותר רלוונטי ולא יעכב את הקמת הבית. היום מבינים יותר למה במלחמת השחרור נמנעו המוסדות הלאומיים מלשחרר את העיר העתיקה. הם חששו מהאפשרות שישלטו על הר הבית ואז גם יעמדו מול הדרישה להקים את בית המקדש מחדש. לכן בן גוריון דאג מראש להתחייב בפני עבדאללה שישאיר בידיו את השליטה על העיר העתיקה והר הבית, ומפקד ירושלים שאלתיאל הגשים מדיניות זאת ע"י גרימת הכנעתם של תושבי הרובע היהודי. גם בששת הימים מיהר דיין להעביר את החזקה בהר הבית לידי הוואקף מאותן סיבות. לדידם, שלטון יהודי על הר הבית יתפרש כפרובוקציה נגד מוסלמים ויותר גרוע- עידוד תנועת הגאולה והשבת מלכות ישראל – זה הפך מקור סיוטיהם. מאז לא השתנתה המדיניות הממסדית. מבחינה זאת אנו עדין מצויים בגלות- במובן הפיזי והרוחני גם יחד. רק ברגע שעם ישראל ישלוט באופן מעשי על הר הבית אז נדע שאנו כבר בזמן הגאולה.

ואימתי יש חובה להקים את בית המקדש? חז"ל (סנהדרין כ' ב') לימדו כי "שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכריע זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה", ולמדים אנו כי שלוש המצוות צריכות להתבצע לפי הסדר הזה. קודם למנות את המלך ורק לאחר שהניח לנו מכל אויבנו- יש לבנות את בית הבחירה. אם כי על פי הרמב"ם ההוכחה מיהו מלך תלויה דווקא בבניין בית המקדש. האם הסדר הזה של דחיית בניית המקדש לסיום, מעכב את הקרבת הקורבנות? התשובה היא לא. ניתן להתחיל עם הקורבנות גם לפני בניין בית המקדש זאת מפני שמצוות בניין בית המקדש היא מצווה מיוחדת נוספת על מצוות הקרבת הקורבנות. וכיצד יבנה המקדש? יש האומרים שבית המקדש ירד מושלם מהשמים, ויש האומרים כי יבנה בידי אדם. בנבואת יחזקאל מוטל על האדם לבנות את הבית: "ואתה בן אדם הגד את בני ישראל את הבית...הודע אותם וכתב לעיניהם ועשו אותם" (יחזקאל מ"ג י'-י"ג). כך גם הרב צבי קלישר בספרו "דרישת ציון" מוכיח כי על האדם לבנות את הבית. על פי הרמב"ם לצורך בניית בית המקדש מותר לעלות להר הבית אפילו בטומאה (הלכות בית הבחירה ז' כ"ג).

האמונה

למדנו ממסכת אבות כי "כל אהבה שהיא תלויה בדבר – בטל דבר, בטלה אהבה, ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם" (אבות ה כ). כך היא האמונה בקב"ה- אינה תלויה בדבר. האמונה צריכה להיות שרירה וקיימת בכל תנאי גם בזמנים קשים של הסתר פנים לכאורה ולא רק בזמני רווחה ושלום. היחס בין האדם לבוראו הינו יחס של יראה ואהבה, יראה משופט עליון בוחן כליות ולב ואהבה לעושה הצדק והרחמים. לגישתי- הכל עומד במשפט ולכל מאורע יש משמעות (גם אם זו לא תמיד נהירה לנו), לכן עלינו לקבל את המציאות הלא סימפטית בהבנה. מצבים קשים כמו השואה- אחד המאורעות הקשים והמשפילים ביותר שעברו על העם היהודי, הנם חלק ממשפט הקב"ה כפי שכתוב בתורה וכפי שניבאו גם נביאי ישראל, ואל לנו להאשים בזאת לא את הקורבנות ולא את העם, הם אינם אשמים. נרצחי השואה לא מתו בחטאיהם אלא בחטאי אבותיהם. זהו חלק מתהליך היסטורי שהחל עוד בתקופת חורבן הבית ושורשיו קיימים מאז יציאת מצריים. האמונה בקב"ה נרכשת על ידי לימוד וחינוך בשלב ראשון ומתחזקת עם רכישת היכולת לבחון ולנתח באופן עצמאי את יחסי הגומלין אדם-הקב"ה. בסופו של דבר, כל ברואי האדם מצווים להאמין בקב"ה וחלק מתפקידו של עם ישראל הוא להנחיל את האמונה בבורא העולם לכל הגויים. האמונה של עם ישראל מתבטאת באופן מעשי בשמירת המצוות ובראשם מצוות הברית- שמירת השבת וכן אהבת האדם.

חלק ב': מבנה הממשל ומערכת המשפט

3. מבנה ומוסדות הממשל

העניין הביצועי הראשון אליו נידרש הוא צורת הממשל. זאת תשפיע על עתידה של מדינת הגאולה. אם נבחן את צורות המשטר הידועות לנו, נמצא כי אף אחת מהן לא הצליחה להוכיח את עליונותה האולטימטיבית. רובן נעות בין עריצות מצד אחד ושלטון ליברלי-דמוקרטי מצד שני, כאשר גם במקרה האחרון, לא תמיד הצדק, הליברליות והדמוקרטיה נמצאים בראש סדר העדיפות של השלטון. בד"כ מוצאים כי אינטרסים מפלגתיים ואישיים צרים הם המדריכים את דרך הפעולות, או נכון יותר את ההימנעות מפעולות הנדרשות על פי הדין. בשלטון אידיאלי איש הציבור צריך לקפוץ למים הקרים, להקריב מכבודו ומזמנו ומחייו הפרטיים ולשים על כף המאזניים רק את טובת הציבור למענו הוא אמור לפעול. גם על כלל הציבור יש לוותר אם נוצרת התנגשות בין זכויות הפרט לדעתם ובין טובת הציבור, אם הפגיעה בציבור עלולה להיות קשה יותר. באותה מידה יש לצפות כי הציבור יהיה מוכן לתת עדיפות לחיזוק השלטון המרכזי גם אם זה בא לכאורה על חשבון מה שמכונה "ערכי הדמוקרטיה". וזאת על מנת לאפשר מנהיגות שתוכל להוביל את החברה קדימה ללא צורך לחלק שוחד ומתנות פוליטיות. במצב הנוכחי של שלטון המפלגות- נאלצים להסכים על פשרות שמשמעותן לקחת את הגרוע משני העולמות, במצב זה הצד האחד אוחז בתנועת חנק את הצד השני וכל אחד כבול לאחרים כך שהיכולת לבצע מתמסמסת, דבר הבא כמובן על חשבון האינטרס הממלכתי. מי שיוצא נשכר ממצב כזה הם גורמים חסרי עמוד שדרה ערכי או אפילו עבריינים הנכנסים לתוך החלל הריק ופועלים ללא דין וללא דיין. לכן יש כאן נקודה לטיעון שערכי הדמוקרטיה מוטב להם שיפנו מקום לערכי המוסר, גם אם יהיו כאלו שיזהו כאן נטייה לשלטון טירני הפוגע בערכי החופש. אולם יש לזכור כי אנו מדברים כאן על חלופה גאולית. בזמן הגאולה אנו אמורים לפעול על פי אמות מידה שונות, מוחלטות, של "ואהבת לרעך כמוך" כאשר האידיאל הוא שהאדם יקריב מעצמו באופן טבעי למען עזרה לזולת. לכן במידה והעם יהיה מוכן לכך, יהיה צעד זה נכון וחכם שיאפשר חיזוק המערכת הציבורית והחזרת האמון במוסדות השלטון. אכן, אם נפעל למען יישום צורת שלטון זאת לפני הזמן, לפני הגאולה, לפני שהעם יהיה מוכן נפשית לכך, יגרמו צעדים כאלו לנזק גם לעם וגם לעתיד הגאולה. המוכנות הזאת תבוא לידי ביטוי באמצעות האמונה בשליחות האלוקית ובהגשמה העצמית במעשה שמירת המצוות. העם יהיה חדור אמונה באלוקי ישראל ויבין את הצורך לוותר על חלק מהזכויות להן התרגל כמו זכות הבחירה, וישים את מבטחו על ההנהגה הלאומית למען עתיד העם והעולם.

אכן, אין ספק כי הדמוקרטיה היא הדרך היחידה לנהל את המדינה בחברה כמו שלנו המפולגת עד לשנאת חינם. אולם עלינו להודות כי למרות שה"דמוקרטיה" היא הדרך הפחות גרועה מכל האלטרנטיבות כיום, היא בהחלט אינה השיטה האידיאלית. התורה אמנם אינה שוללת דמוקרטיה (התורה לא ממליצה על שום שיטה), ואף יש בה כללים ברורים לנוהלי שלטון שצריכים להיקבע ע"י הרוב אולם את כל הכללים היא קובעת כדי למנוע אנרכיה ואיבוד כיוון. כיצד אמור עם המנוכר לערכי התורה והמצוות ואינו מזדהה עם עברו ההיסטורי, לבחור את מנהיגיו הלאומיים האמורים להחזיר תורה ואמונה לעם? כתוצאה מכך מנהיגים אותנו אנשים שאינם טובים יותר מן הציבור שבחר בהם והם פועלים (במקרה הטוב) על פי שיקולים פופוליסטיים ללא היכולת להוביל את עם ישראל אל מטרתו האמיתית ברוח התורה וחזון הגאולה. בנוסף, המבנה השלטוני הנוכחי אינו מבטיח הרמוניה בין גופי הממסד, אינו מבטיח שליטה של השלטון במדינה ואינו מבטיח הגנה לציבור בפני פעולות בלתי חוקיות מצד השלטון. לכן המסקנה היא כי יש להציג צורת שלטון חלופית העונה לדרישות המיוחדות של החברה בתקופת הגאולה.

עניין המנהיג והשלטון נידון פעמים רבות במאמרי חז"ל והם יכולים לשמש מקור השראה גם כיום לעניין דרך בחירת המנהיג. חז"ל דנו ברעיון של המלכת מלך מבית דויד בימי הגאולה אולם מצד שני גם מקבלים את משפט המלוכה בלב חצוי, כרע במיעוטו ולא כפתרון אידיאלי. לגבי מינוי מלך יש מחלוקת פרשנית האם זאת רשות או חובה, אולם באופן כללי רוח התורה רואה את מינוי המלך כגנאי לישראל. בתורה מצווה העם על "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלוקיך בו … רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצריימה…ולא ירבה לו נשים" (דברים יז 15-17) רבי יהודה רואה זאת כמצווה של שום תשים עליך מלך, שהעם מצווה שתהיה אימת המלך עליהם (סנהדרין פ"ב כ' ע"ב) לעומת זאת רבי נהוראי חולק וסובר שאין זאת מצווה שכן נאמר שום תשים מלך רק אם העם מתרעם ומבקש מלך ככל הגויים וכך גם רש"י סובר, שהרי דין מלך לפי שמואל הנביא, לקחת את העם לעבדים ולהרבות סוסים ושפחות כך שעצם פרשת המלך בשמואל נאמרה בתור עונש כנגד תרעומתו של ישראל. "אשר יבחר ה' אלוהיך" – פירושו כי אין לעם מעורבות בבחירת המלך אולם קיימות כמה אפשרויות בבחירת המלך: האחת כאשר מתגלה לנו רצון ה' ובחירת המלך נעשית באמצעות הנביאים, והשניה ע"י בחירת העם, אבל אז קיים החשש כי ללא הדרכה אלוקית מפורשת, יעלה למלכות אדם שאינו בקי בתורת ה' והוא ימשיך להחטיא את העם. לפי המקורות אדם כזה קרוי "נכרי" בהיותו זר ומנוכר לעם ולערכיו. הרמב"ם פוסק (הלכות מלכים פ"א) שיש מצווה להעמיד מלך וזאת שיקבץ כל אומתנו וינהיגנו ליישוב הארץ. רבי יהודה אומר שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה (סנהדרין פ"ב כ' ע"ב). מסיכום דברי חז"ל ניתן להבין כי מלוכה היא עניין מתבקש אולם יש להיזהר בכל הקשור לדין המלך. כמובן שעל המלך להיות שומר מצוות נאמן, ותפקידו לחזק את מעמד התורה בישראל "והיה בשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים" (במדבר יז יח). אם כן המלך האידיאלי הוא זה הנבחר בידי הקב"ה או לפי שיטת הקב"ה על פי דיני התורה. אולם אם נמשיך בכיוון זה – ברור הוא כי אין המלוכה עוברת מאב לבן אלא ניתנת לידי האדם המתאים שיבחר בידי הגוף המסוגל מבחינה ערכית למנות את המנהיג העונה לקריטריונים המוזכרים לעיל. בזמן הגאולה מקבל המלך את התואר נשיא: "ועבדי דויד נשיא עליהם" (יחזקאל לד כד). לאור כל זאת מתאים יותר להעניק למנהיגנו את התואר נשיא ולא מלך ולהעניק לו סמכויות בהתאם. אמנם קרובים לשיטת המלוכה, אבל ממש לא מלוכה כי הסנהדרין היא הבוחרת והיא השופטת את הנשיא. הגופים שיפקחו ויבחרו את הנשיא הם הסנהדרין ובעקיפין גם מועצת חכמי ישראל. גם הרב קוק מחזק נקודה זאת לפיה הסכמת הסנהדרין למינוי הנשיא הכרחית. לכאורה נראה כי החיבור מציע כאן גישה מקורית לבחירת המנהיג ואופן השלטון, אולם מעיון במקורותינו עולה כי שיטה זאת היא המומלצת ע"י חכמי ישראל. ובע"ה תהיה מקובלת שיטה זאת בהמשך על כלל ישראל על פי המפורט להלן.

3-1. מוסדות השלטון- הנשיא, המועצה והסנהדרין

המשטר היהודי יהיה מבוסס על מבנה שלטוני משולש. שלושת קדקודי המשולש יהיו הנשיא (מלך), מועצת גדולי ישראל והסנהדרין (כנסת ישראל). בראש הסנהדרין יעמוד נשיא הסנהדרין (להבדיל מנשיא המדינה). מקבילית הכוחות תהיה בנויה באיזון שבו כולם יהיו קשורים ותלויים האחד בשני (ראה ציור 1). היתרון בשיטה זאת הוא שמצד אחד אין כאן שלטון יחיד אבסולוטי, אלא ישנם איזונים והיזונים בין רכיבי השלטון.  ומצד שני זו גם לא תהיה דמוקרטיה- או נכון יותר לומר- אנרכיה של ההמונים. למעשה תהיה זאת מסגרת שלטונית מובחרת המקובלת על העם ונציגיה, גם אם לא יבחרו ישירות, יהיו חייבים לתת דין וחשבון על מעשיהם שאם לא כן יהיה מי שיבקש מהם לתת את הדין. תהיה חלוקת סמכויות ברורה בין שלושת הגופים הללו, ולכל אחד תיוחד תחום האחריות כפי שיפורט להלן. בראש השלטון יעמוד הנשיא, מהצד האחד יעמדו חברי מועצת הגדולים שהם 12 מגדולי ישראל ומהצד השני תעמוד סנהדרין של 71. הנשיא יהיה בעל הסמכות הביצועית היחידה בממשל (למעט אותם מקרים בהם לנשיא הסנהדרין ישנה סמכות עליונה). סמכויותיו של הנשיא תהיינה מוגבלות רק ע"י נשיא הסנהדרין. הסנהדרין גם יהיה הגוף שיפקח על הנשיאות כפי שיפורט בהמשך. מועצת גדולי ישראל (להלן המועצה) הנה הגוף הבוחר את חברי הסנהדרין. חברי המועצה הם שימשיכו את מסורת הסמיכה וזאת כחלק מהותי מתפקידם. אבל בנוסף, מתפקידם יהיה גם לבקר את התנהלות הסנהדרין ובמקרים מאוד קיצוניים אף להתערב ולפעול לסיום תפקידו של חבר סנהדרין. לנשיא תהיה השפעה פורמלית, אם כי לא ישירה, בקביעת המועמדים לתפקיד מועצת גדולי ישראל אשר יתוו את הדרך לעם. לצורך כך ייעזר הנשיא בוועדה מייעצת שתמונה על ידו ואשר תביא לפניו את המועמדים לשמש חברי המועצה. הנשיא נושא באחריות הביצועית הבלעדית ועל כל גופי הביצוע וזאת על מנת לאפשר מנהל תקין ויעיל של מערכות המדינה- אולם אחד מתפקידיו של הסנהדרין יהיה גם לפקח על מוסד הנשיאות כדי למנוע התדרדרות בערכי השלטון. מאחר ומוסד הסנהדרין בעצמו ימצא בבקרה מתמדת בידי המועצה- יוצא כי כל מוסדות השלטון ובעלי התפקידים ימצאו תמיד תחת ביקורת ויתנו דין וחשבון.

בחירת הנשיא תהיה עד לגיל 70 (עם אפשרות הארכה לשתי תקופות של 5 שנים כל אחת). כל בעלי התפקידים הביצועים בממשלה ימונו ע"י הנשיא והם יתנו דין וחשבון בפני הנשיא. אולם במקביל, גם האחריות על כל פגם בפעולת הממשלה תיפול על הנשיא בלבד והוא שיצטרך לתת דין וחשבון  בפני הסנהדרין. בסמכות הסנהדרין לקרוא את הנשיא לתת דין וחשבון בכל עת שיידרש וכן לזמן את ראשי הגופים הביטחוניים ישירות לשם סקירה ביטחונית, וזאת בלי הצורך בהסכמת הנשיא.

מועצת גדולי ישראל תורכב מ 12 אישים שתרומתם הרוחנית לעם היהודי ולמדינה תהיה מעל ומעבר והם מקובלים על הנשיא ועל העם. אישים אלו יבחרו ע"י וועדה מייעצת בראשות הנשיא, וחבריה ימונו בידי הנשיא על פי המלצות שיקבל מראשי העם ומאישים רוחניים המקובלים על הנשיא. הוועדה תבחר את חברי המועצה שימלאו את תפקידם ללא מגבלת זמן. יתכן גם שחברות במועצה תהיה לתקופות קצרות, הכל בהתאם לנסיבות. תהליך המינוי בידי הוועדה תמיד תאושר בחתימת הנשיא. חברי המועצה יהיו העילית הרוחנית בישראל, ומעצם תפקידם במועצה- תהיה להם השפעה רבה על המדינה באמצעות בחירת וסמיכת חברי הסנהדרין. המועצה תמנה את חברי הסנהדרין בתהליך בחירה מורכב שיבטא את העמידה בקריטריונים שתקבע המועצה. התהליך יחל לאחר שהמועצה תגבש רשימת מועמדים מתאימה (אפשר בעזרת יועצים מחוץ למועצה). על מועמדים אלו להיות בעלי השכלה רחבה - תורנית וכללית ובנוסף יוכרו כאנשים תמימים וישרים. כל זה חשוב לנוכח תפקידם המורכב הכולל פיקוח על הנשיא מצד אחד ופסיקת הלכות מצד שני. לאישור מועמדות של חבר סנהדרין תידרש הסכמתם של שבעה חברי מועצה (מבין 12). המועצה תפעיל שיקול דעת ותוכל לנקוט בכל צעד שתראה לנכון בהם מבחנים בע"פ או בכתב. תקופת כהונה בסנהדרין תהיה לחמש שנים עם אופציה לחמש שנים נוספות. לאחר הפסקה אחת בקדנציה, ניתן לחזור ולמלא את התפקיד לעוד קדנציה כפולה. שבירת הרציפות היא לתועלת המערכת ונועדה לאפשר צירופם של יותר אנשים שהטובים שבהם יוכלו לחזור לסנהדרין לאחר הפסקה. יותר מכך: המועצה גם תבחר חברי סנהדרין ממלאי מקום, אשר ישובצו זמנית לסנהדרין על פי החלטת נשיא הסנהדרין. אם יהיה צורך, תוכל המועצה לבטל מינוי לסנהדרין גם במהלך הכהונה וזאת על פי רוב מיוחס של שמונה חברי מועצה.

במליאת הסנהדרין יהיו תמיד 71 איש ובראש הסנהדרין יעמוד נשיא הסנהדרין, הנשיא יבחר ע"י המועצה לתקופת מינוי שאינה מוגבלת בזמן כפוף להחלטת המועצה. נשיא הסנהדרין יהיה במעמד של משנה וממלא מקומו של נשיא המדינה ובסמכותו לזמן את ראשי הזרועות הביטחוניות כדי לשמוע מהם דין וחשבון תקופתי. עניין זה חיוני כדי לאפשר לנשיא הסנהדרין למלא את תפקידו הנוסף שהוא ממלא מקום הנשיא וכממונה על כל מהלכי הפיקוח על מוסד הנשיאות. נשיא הסנהדרין יזמן את הנשיא כדי לשמוע ממנו סקירה על המצב בכל תחום שהוא. סקירות כאלו יינתנו מדי תקופה מסדר גודל של 6-12 חדשים כאשר נשיא הסנהדרין מוסמך להזמין שומעים נוספים לאותה סקירה. הסנהדרין הנו המוסד ההלכתי העליון הפוסק בכל ענייני הלכה [שוחטמן] ומדינה אולם עליו להקפיד מצד שני שלא להתערב בסמכויות הנשיא בכל הקשור לניהול המעשי של ענייני המדינה. הרמב"ם עומד על כך שלמלך יש סמכות שיפוט החורגת מהמשפט הרגיל של ההלכה. למלך יש סמכות לחרוג מהכללים הרגילים של ההלכה, המקפידים מאוד על ראיות רבות וקשות להשגה, כדי "לתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה". ומכאן, על פי שיטת הר"ן ואחרים, קיומה של מערכת המשפט של הנשיא (המלך) מאפשרת למערכת המשפט של הסנהדרין לדבוק רק בהלכה הצרופה [הרב חיים נבון]. לגישתי, נשיא הסנהדרין הוא שיפסוק במקרה של מחלוקת סמכויות, אולם אם הנשיא לא מסכים עם פסיקתו הוא יכול לבקש ממועצת הזקנים להיות הבוררים במחלוקת. הסנהדרין יוכלו כמובן להביע ביקורת מילולית על מעשי הנשיא אולם לעולם לא להתערב בהחלטותיו, בטח לא לפני שקבלו את אישור נשיא הסנהדרין, וגם אז הצעד היחידי שיוכלו לבצע זה הדחת הנשיא. מתי חובה על המלך (הנשיא) להימלך בסנהדרין? מקרה טיפוסי לפי המקורות הוא לפני יציאה למלחמת רשות.

עבודה מקיפה בנושא חידוש הסנהדרין בימינו נעשתה ע"י הרב יוסף כרמל, לסנהדרין בפרט ולמערכת המשפט באופן כללי מעמד קדוש כמי שמייצגים את השכינה [הרב כרמל]. על פי המקורות, כוחו של ראש הסנהדרין מוגבל לנושאים הקשורים להלכות זקן ממרא [1, 2], ובאופן זמני, כהוראת שעה לנושאים הקשורים לחיזוק החיים הדתיים. כוחו של המלך גדול יותר מהשופט בכך שהוא מחייב כל אדם וסמכויותיו הן בכל עניין הקשור לשמירת סדרי השלטון והביטחון. במצב שאין מלך, ראש הסנהדרין הוא שאמור לקבל את סמכויות המלך [הגר"ש ישראלי]. השאלה באיזה נושאים מוסמכים חברי הסנהדרין לעסוק עלתה עוד מימי המשנה הראשונים, באשר חלק מחברי הסנהדרין סברו כי יש לעסוק בתורה בלבד ללא עסקנות ציבורית וחלק אחר הלך בכיוון של עסקנות בצרכי ציבור במקביל ללימוד התורה. הכל בהתאם לצרכים המדיניים באותה עת, במידה ונאלצו למלא חללים בהנהגה- עשו גם הרבה למען הצלת היישוב היהודי באותה תקופה.

למרות התפקיד המכריע שיש לסנהדרין בקביעת צביון המדינה, אני לא אכנס כאן לפרטים כיצד יעשו זאת, שהרי הנושא מאוד מורכב וטעון במיוחד בכל הקשור להבדלי הגישה בין הזרמים השונים. אך אין לי כל ספק שסנהדרין אמיתית אכן תצליח לגשר על הפערים ולמצוא את שביל הזהב שתאחד את כל היהודים תחת מסורת והלכה אחת. אחדות פנימית תביא גם כבוד לאל בכל העולם. כשאני כותב דברים אלו אני רואה לנגד עיני את בית המקדש במקומו, זוהר למרחוק וכבודו הולך בעולם, והסנהדרין יושבים בלשכת הגזית, והכהנים מחדשים את העבודה כפי שנצטווינו.

3-2. מוסד הנשיאות

כאמור לעיל, בראש המדינה עומד הנשיא ובידיו יופקדו סמכויות רחבות ביותר. משך כהונת הנשיא היא לכל חייו עד לגיל 70. מעבר לגיל זה תוארך כהונת הנשיא לתקופות של 5 שנים בהתאם לתפקודו. לשיטה זאת יתרונות רבים: ראשית, הנשיא לא יכתיב את דרכו משיקולים פופוליסטיים דווקא וזה נושא חשוב שהרי המדינה הנוכחית נהרסה כתוצאה מהפעלת שיקולים שלא לעניין על מנת למשוך יותר מצביעים, עד שהגיע הדבר לידי אבסורד כשמנהיג הפך דעותיו בהם האמין ועליהם נבחר, כי כך אמרו היחצנים וסוקרי דעת הקהל. שיקולים הנובעים בעיקר מהרצון להיות פופולרי על ההמונים אין להם מקום במערכת המתיימרת לפעול על פי הצדק המוחלט. תופעת הפופוליזם לא נולדה דווקא במשטר הדמוקרטי, עוד בימי המלוכה הראשונים תירץ שאול את רחמיו על אגג העמלקי ברצונו להשביע את רצון ההמונים "כי יראתי את העם ואשמע בקולם" (שמואל א, ט"ו כ"ד). בנוסף, יש יתרון למשך כהונה יותר ארוכה בכך שהניסיון אותו יצבור הנשיא יוסף הרבה לכוחה של המדינה.

יצירת שלטון נשיאותי ולא מלוכני יחד עם שאר המגבלות שהוטלו על הנשיא, יביאו לצמצום האפשרות לתקלות, חריגות או סטייה מדרך הצדק והתורה. חשוב שהסנהדרין תהיה תמיד עם אצבע על הדופק לגבי מה הולך בבית הנשיא, ואם יש צורך לדעתם, יעזרו לו וידריכו אותו בנושאים שלדעתם דורשים תיקון. בגיל 70 יעבור הנשיא הערכה מחודשת ע"י הסנהדרין. אמנם לסנהדרין אפשרות טכנית לשקול את המשך הכהונה גם לפני גיל הפרישה בהתאם לציפיות מהמנהיג, אולם אפשרות זאת תעמוד למבחן מעשי רק כשהנשיא יגיע לגיל 70. מעבר לגיל זה יבחנו שוב מדי 5 שנים את התאמתו של הנשיא לתפקידו.

כבר במקורות תיארו נביאינו בפירוט את התכונות הנדרשות מן המנהיג, "ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה ורוח דעת ויראת ה'... יהיה צדק אזור מותניו והאמונה אזור חלציו" (ישעיהו יא א-ה). בחירת הנשיא תתבצע ע"י הסנהדרין בלבד ולא באמצעות בחירות כלליות. מטבע הדברים, אין לעם היכולת לעשות אבחנה נכונה בין מאחז עיניים ובין צדיק, אלא אם כן יהיו כל העם צדיקים ונביאים. לפי הרמב"ם "אין מעמידין מלך תחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא" (הלכות מלכים א, ג). הצורך גם בנביא נכונה לבחירת הנשיא הראשון שיוביל את הגאולה ולאחר מכן יבשילו התנאים למסגרת מסודרת ובטוחה יותר שתתבסס על הסנהדרין וזקנים. המנהיג כמובן חייב להיות מקובל על העם (הסנהדרין) ולא יכול ליטול השלטון בכח כנאמר: "אבל אם קם איש אחד ומלך על ישראל בחזקה, אין ישראל חייבים לשמוע אליו" (הלכות מלכים ג, ח). על המועמדים לנשיאות להציג את עצמם או להיות מוצעים ע"י אחרים כאשר תהליך הבחירה יתבצע באופן פנימי בסנהדרין. כאשר הסנהדרין עומדת מול מועמד שאין בלתו רשאית היא לקצר את הליך הבחירה ולמנותו באופן ישיר. כל יהודי יהיה רשאי להציע את עצמו או אחרים כמועמד לתפקיד הנשיא. וזאת אם יתאים על פי תנאים בסיסים לתפקיד. זה כולל השכלה כללית ותורנית, אינטליגנציה גבוהה, יראת שמיים עמוקה, תפקוד מעולה ומוטיבציה גבוהה לשמירה על החוק והצדק. לכל המידות הנ"ל אין ערכים קבועים או מבחנים סטנדרטיים. הסנהדרין ישמע ויתרשם וייתן משקל לכל מידה לפי הבנתו. בשלב הראשון יחלו במיון ראשוני של העומדים בדרישות הנ"ל ע"י אנשי הסנהדרין ובאי כוחם, בשלב השני יציגו המועמדים את ה"אני מאמין" שלהם לפני הסנהדרין. עם סיום שלב זה, לכל חבר סנהדרין תהיה הזכות לחקור את המועמד בפומבי על דרכו וכוונותיו עוד לפני שיובא לבחירה סופית ע"י חברי הסנהדרין. מספר מועמדים יבחרו לעליה לשלב הבא ומהם יבחר האחד והיחיד לתפקיד הנשיא והוא המועמד שיקבל את התמיכה המרבית ביותר בקרב חברי הסנהדרין. המינוי יושלם ויקבל תוקף לאחר אישור מחדש של חברי הסנהדרין בבחירה ברוב מוחלט של 41. את טכס המינוי ינהל נשיא הסנהדרין במתכונת דתית תוך הקפדה על הכבוד וההדר. גם לאחר הבחירה, אין הנשיא מתנתק ממחויבותו לסנהדרין, על הנשיא לעבוד בשיתוף פעולה עם הסנהדרין ע"י מתן דיווחים סדירים לסנהדרין והתייעצויות עם נשיא הסנהדרין במידת הצורך. הנשיא בשבתו על כסא ממלכתו יפעל על פי דרך התורה וכדי שדבר זה לא ישכח אפילו לרגע צווה: "וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים והלווים" (דברים י"ז י"ח). חשוב שלא ישכח מהיכן בא ולהיכן הולך. חשוב כי ידע כי כל תפקידיו שואבים את סמכותם מן התורה ודרכה של התורה היא דרכו. אולם גם הסנהדרין ימשיכו לבדוק ולעקוב אחר תפקוד הנשיא ולבחון את צעדיו הלכה למעשה. עליהם לוודא כי הנשיא לא מפקיר את האינטרסים הלאומיים של העם היהודי. כדי לתת תוקף למעמד הסנהדרין, על הנשיא לדווח על מדיניותו לחברי הסנהדרין במועדים קבועים או על פי בקשת הסנהדרין הנעשית באמצעות נשיא הסנהדרין. הסנהדרין יוכל להעיר לנשיא הערות ודרישות לתיקון אולם למרות כל זאת, אין הנשיא מחויב באישור פורמלי של צעדיו ומדיניותו. הדרך היחידה של הסנהדרין להשליט את רצונה על הנשיא היא באמצעות הליך בחירת נשיא חדש, מעשה שאם יבוצע- קרוב לוודאי שיעשה לאחר מחשבה מעמיקה ואחראית. לצורך אישור מהלך כזה- ידרשו לפחות 46 חברי סנהדרין לאישורו. הרמב"ם מונה את זכויות המלך (הל' מלכים ג' ח-י): א. רשות להרוג בסייף מורד במלכות. ב. רשות להרוג כל מי שמזלזל במלכות (מוסד הנשיאות) ו ג: סמכות להרוג רוצחים המנצלים פרצת בחוק כדי להתחמק מעונש. מכאן ישנה גישה כי סמכות המלך אינה קבועה ועומדת על דיני תורה, וכל עיקרה שהיא עומדת על פי הסמכות שנתנה לה מאת העם.

אף על פי שסמכויותיו של הנשיא יהיו רחבות ביותר, משפט המלוכה לא יהיה תקף במלואו כלפיו. את הנשיאות לא יוכל להוריש לבניו ויהיה עליו לתת את הדין על מחדלי פקידיו. על הנשיא לבחור את הטובים והמתאימים לתפקידים ציבוריים ותהיה לו חרות מוחלטת בחלוקת סמכויות הביצוע בין אנשיו. ניתן להניח כי לכל נשיא תהיה גישה שונה בנוגע להאצלת סמכויות וסגנון ניהול אולם בכל המקרים של כשלון- הנשיא הוא אשר יתבקש לתת את הדין. אם הנשיא לא ישתלט היטב על צוותו וממלכתו- אזי על הסנהדרין להזהירו ולהעבירו מתפקידו. הצלחת המינויים של צוות עוזריו תקבע למעשה את הצלחת הנשיא. קריטריונים לבחירת צוות העוזרים ומשרתי הציבור צריכם להיות על פי אמות מידה של יושר חכמה וכמובן שמירת מצוות, אולם עליהם גם להיבדק ולעמוד במבחנים שונים, אובייקטיבים וסובייקטיבים, בשיטות כגון מבחן פסיכוטכני, ניתוח כתב יד, ניתוח תווי הפנים של המועמד (יש דבר כזה!) ועוד. על הנשיא לוודא שכל משרתי הציבור יתנהגו בדרך ארץ כלפי הציבור, זה יתבצע תוך שימוש במנגנוני בקרה פנימיים וחיצוניים ולאו דווקא וועדות החקירה. מובן שהנשיא יוכל לעמוד בכבוד במשימותיו רק כאשר צוות העוזרים והפקידים שימנה יהיה טוב. בחירה כושלת של עוזרים, לא תאפשר קיום מנהל תקין.

4. חוק ומשפט בישראל

הקדמה

האמירה בפרק זה הוא שהקב"ה נתן את המשפט בידי בני האדם, ורק בידיהם, אולם אם נתחמק ממחויבות זאת, המשפט חוזר את הקב"ה, אלא שאז הקב"ה נאלץ לשפוט את החברה כמכלול ואגב כך בעונש נושאים כולם, הטובים והרעים ללא אבחנה. האידיאל היהודי הוא שלא יהיה צורך במשפטים בכלל. כולם ידעו את החוק וכולם יקפידו על התורה ודרך ארץ. אולי יהיו כמה יוצאי דופן שיחטאו לשם ואז די במערכת בתי הדין היהודית בכדי להתריע, להפעיל לחץ פסיכולוגי, להצביע על העוול ולהוקיע את החטא. הכי טוב זה חינוך. הרבה חינוך עד שנייתר את בתי הדין, בטח אלו העוסקים בפלילים. לא החוק והענישה הם שמחזיקים את הסדר החברתי אלא דווקא הציבור עצמו, וזאת על ידי זה שהוא מנצל את כוחו ומפעיל לחץ חברתי פנימי כנגד תופעת העבריינות. גם המנהיגים והשופטים הם חלק מהציבור והם משמשים דוגמה ומופת לעם הרואה אותם והולך בדרכם. וכבר אמרו חז"ל (שבת קלט): "אם ראית דור שצרות רבות באות עליו, צא ובדוק בדייני ישראל. שכל פורענות שבאה לעולם, לא באה אלא בשביל דייני ישראל".

הקמת בתי דין של המדינה (מעבר לבתי הדין היהודיים) הנה צורך השעה, במיוחד בתקופות בה אנשים אינם מקפידים על שמירת החוק בכלל ועל שמירת התורה בפרט. אחרי שהמצב יתייצב, והפשיעה תחזור למימדים שוויצריים, נוכל גם אנו לבטל את בתי הדין של המדינה ממרבית תפקידיהם ולהשאיר את המשפט היהודי הידוע בהקפדתו על דיני ראיות עד כי קשה מאוד להרשיע בעזרתם, כשיטה הדומיננטית בישראל.

הקב"ה השופט את צאן מרעיתו במשפט הצדק ("ושפטתי בין שה בריה לשה רזה") מעביר את האחריות לבני האדם: "והקימותי עליהם רועה אחד...עבדי דויד" (יחזקאל לד כ). על החברה להיות מונהגת ע"י מנהיג בשר ודם אשר מתכונותיו לשפוט את אנשיו בצדק ללא משוא פנים. על המערכת החברתית מוטלת האחריות למנות מנהיג על מנת ליצור מערכת מסודרת המסוגלת להביא במשפט את תושביה. אם לא תעשה כן, יפקיע הקב"ה את שלטונה ויחזיר את המשפט והמלכות אליו שלא באמצעות תיווך המנהיג עם כל ההשלכות הכואבות שיש למהלך כזה. כנאמר: "הנני אל הרועים ודרשתי את צאני מידם" (יחזקאל לד י). המשמעות של בגידת הרועה-המנהיג בתפקידו היא חמורה ביותר. היא גורמת לאיבוד הדרך, להתדרדרות מוסרית ולשחיתות, ועל כל אלו מי שנותן את הדין זה הציבור ולא המנהיג. העונש הוא גם על החפים מפשע לכאורה שהם חלק מן הציבור. זה מה שנאמר: "פקד עוון אבות על בנים..." (שמות לד ז, במדבר יד יח, דברים ה ח) וכן "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה", כשאין דין ואין דיין - דור האבות חוטא ומחטיא את דור הבנים אשר משלמים עבור הכל. אולם בזמן הגאולה משפט זה כבר לא יאמר עוד, כי איש בחטאו יומת (דברים כד טז, מלכים ב' יד ו, ירמיהו לא כח, יחזקאל יח ב-ד) שהנו המצב האידיאלי.

העם היהודי נדרש לציית לחוקי המקום, ומעניין שבין הגויים אכן היהודי הוא ממושמע וצייתן. התורה מדריכה אותנו בפרשת משפטים לציית לחוק: "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' ושמרת לעשות ככל אשר יורוך. על פי התורה אשר יורוך ועלפי המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז י-יא). כך גם על כל אחד ואחד להיות צייתן כלפי הציבור ונציגיו, אולם במקביל ברור לכולם כי יש להתעלם מכל הוראה הנוגדת את דרך התורה. נכון, הציות לחוק אינו ערך מוחלט, עיוור למציאות, אבל הציות לחוק הוא ערך יסודי בחברת בני האדם אותו צריך לאמץ בכל שיטת משטר, דמוקרטי או לא דמוקרטי וקל וחומר שגם בזמן הגאולה. ושוב בכפוף לחוקי התורה. נאמנות לחוק צריכה להיות מיושמת ע"י כולם כולל הנשיא ושריו. אולם שמירת החוק אינה פוטרת מנטילת אחריות בשיקול דעת, במיוחד אם יגרם נזק לציבור כתוצאה מאטימות מחשבתית. ליישום הצדק האבסולוטי נדרשת ממערכת המשפט אומץ לב בהפעלת שיקול דעת עצמאי בהחלטות לא שגרתיות.

כאן טמון ההבדל הגדול בין חוק המדינה (מדינת ישראל) ובין חוק התורה- החוק העברי. על פי החוק העברי אדם שיש ספק לגבי אשמתו הוא זכאי. קיומו של ספק כזה יקבע על פי ההסטוריה של אותו אדם, על פי גיליון הזכויות או להבדיל גיליון ההרשעות שקדם למקרה. יתכן בהחלט שמי שעבר לכאורה עבירה אחת אבל הוא ידוע בצדקתו וזכויותיו רבות, ייהנה מהספק ולא יורשע. אם העבירות חוזרות על עצמן זה כבר סיפור אחר. לצערי, בניגוד לכך החוק הישראלי לא מתחשב בזכויות העבר של נאשם. מצד שני, מסתבר כי מרבית אנשי האצולה שהואשמו בפלילים, מחביאים מאחוריהם קופת שרצים מפוארת אלא שהחברה פשוט התעלמה והסתירה הכל. יוצאים מן הכלל הם המקרים בהם מערכת התביעה שמה עין על פוליטיקאי סורר ואז פשוט כבר מצאה דבר מה לשלוף מולו על מנת לבזותו או לעכבו. ולהבדיל, יש ועבריינים זוכים לחסינות משיקולים שלא לעניין כמו חשש נציגי הרשויות מנחת זרועם של העבריינים או בגלל קרבה פוליטית וקשרים אחרים. רבים מאותם "המקורבים" למערכת זוכים להנחות רק בזכות קשריהם בצורה לא הוגנת ולא מוסרית. דבר זה לא יהיה מקובל כלל לאחר ביצוע הרפורמות במערכת המשפט של המדינה היהודית- פרק ב'.

הגמישות בדיני עונשין היא עובדה קיימת. במקרים רבים למשל כשיש עדיפות להבאת שלום בבית ומחוץ לבית כפי שמצאנו בפרשת נשא (סוטה) "אפילו שמו של הקב"ה נמחק כדי לעשות שלום בין איש לאשתו". הצדק צריך להיות חלק מן התכונה הפנימית של כל אחד ואחד בעם אולם אנו יודעים שאין זה תנאי מספיק לשם השגת הצדק האידיאלי. יש צורך קודם כל בחינוך ונוהלי משפט תקינים, לפי סדר זה. אני גם תומך נלהב בחיזוק מעורבותו של האזרח במעשי הממסד ובמעקב אחר תקינות המערכת. לשם כך המערכת המשפטית צריכה לאפשר היזון חוזר אמיתי. מתן אפשרות לציבור לבטא את מצוקותיו יביא את המערכת להתייחס באופן יותר הוגן אל האזרח. צעדים בכיוון זה יגבירו את האמון של הציבור בממסד ויתרמו להצלחת המערכת. לכאורה נראה כי נציגי הממסד מעוניינים לדכא את האזרח הקטן, כולל בתחום הצדק והמשפט. לפעמים תופעות כמו חוסר אמפטיה ופרגון בין האנשים גורמת להרס פנימי של החברה כאשר לאחד לא אכפת מהשני. זה בא לידי ביטוי בניתוק גמור בקשר בין חלקי אוכלוסייה שונים, אדישות לצערו של האחר, בשביתות אכזריות וחסרות התחשבות מצד אחד, ובהזנחה משוועת של עובדים ופנסיונרים מצד שני (ובניגוד למצופה- אין קשר בין המקרים). למערכת המשפט צריך להיות מה לומר בנושא ועליה לומר את דברה בבירור, למערכת המשפט יש אחריות לפשר ולמצוא את המכנה המשותף בין הצבורים השונים, להשכין שלום. לצערי לא זה מה שמערכת המשפט משדרת כיום, אוירה של ניכור שרק מחריפה את הבעיות מהן סובלת החברה בישראל. זה רק חלק מהזנחת הצדק והמשפט במדינת ישראל, ובגלל זה החברה כולה משלמת מחיר יקר.

רקע

אני יוצא מנקודת הנחה כי מתפקידה העיקרי של המדינה הוא להגן על האינטרסים של אזרחיה ולספק להם את איכות החיים הטובה ביותר האפשרית. אבל גם האזרח חייב למלא את חלקו למען החברה בנאמנות ובמסירות. האינטרסים הנ"ל באים לידי ביטוי בקיומה של המערכת המשפטית השומרת על האיזון בהתחייבויות ההדדיות של כל צד. הביטחון כי באמת קיימת מערכת העומדת הכן לרשות לתבוע את צדקתו, או לחילופין מערכת הנוטלת את הובלת המלחמה בפשיעה ללא משוא פנים, היא מאוד חשובה לשמירת הביטחון הלאומי. האזרח בונה על זה. לכן דבר ראשון אם רוצים להשיג אמון במערכת- יש להתחיל עם רפורמה במערכת המשפט. לשם כך ברור שלא מספיק להוציא פסקי דין צודקים, צריך להוציא אותם בזמן ללא עינוי דין. שהרי כלל ידוע הוא כי אין הצדק במקום בו המשפט נגרר יותר מדי זמן. עיכובים בדין מראים על זלזול בציבור ועל קלקול המערכת. בניגוד למה שניתן לחשוב, אני לא מאשים את מערכת המשפט הנוכחית באחריות בלעדית לאיטיות כי המדובר על שילוב של גורמים רבים בהם מחסור בתקציב ובתקנים, חוק לא מעודכן, ורק בסוף בעיה עם מוסר העבודה ואיכות השופטים, וזאת בלי להתייחס לשיטת החוק עצמו.

כל זה דורש תיקון מן היסוד: שבירת המערכת הישנה ובניית מערכת חדשה ושונה לגמרי במקומה. נקודת המוצא כאן היא שהממשל הנוכחי יחדל מלהתקיים בעקבות האירועים שיבואו בגאולה ולכן לא באמת צריך להלחם נגד שיטת המשפט הישנה, אם כי צריך להכין אלטרנטיבה הולמת. מערכת המשפט צריכה להיות בנויה כך שתוכל לענות על כל הדרישות בזמן אמת מול סכנת הפגיעה באדם או בחברה. עד כדי כך זה חשוב שמוטב לרעוב ולהוריד רמת חיים ובלבד שלא יפגעו הסטנדרטים הגבוהים של הצדק והמשפט. מערכת המשפט הנה חשובה לא פחות מהחינוך והביטחון שהרי היא הגורם המחנך מספר אחת ואם תיכשל זה יגרור אחריו גם את מערכת החינוך והביטחון. ההגיון אומר כי שלמות כל מערכת חברתית מותנית באמון שהיא מצליחה לקבל מהאזרח. הצלחת מערכת המשפט לעמוד במשימות בהצלחה- תקבע את צביונה של המדינה ואת עתידה. תקוותי היא שבדרך למדינת הגאולה, לא נכשל במחלוקות בנושא צביונה שלמערכת המשפט והדרך המוצעת כאן תתקבל באופן עקרוני אחרת יהיה מאוחר מדי לתקן והמחיר יהיה יקר לכולנו. לכן חשוב כי ההנהגה עצמה תוכיח את נאמנותה לחוק והצדק עד שהדבר יהפוך לנורמה כדי שהציבור ידע כי הצדק והמשפט נמצאים מעל הכל. במישור המעשי, וזה טוב לכל צורת שלטון, יש להשקיע כל הדרוש לשם הקמת מערכת משפטית נאורה וברמה גבוהה.

מערכת המשפט תהיה תחת אחריותו של המפקח על בתי המשפט (להלן המפקח). המפקח לא רק ימנה שופטים אלא יהיה אחראי להקמת צוותי חקירה שיהיו חלק ממערכת המשפט, וכן יהיה אחראי להקצאת המשימות. המפקח אמנם לא יהיה שופט אולם בתפקידו יהיה לבדוק אם מלאכת השיפוט נעשית על פי אמות מידה של צדק וללא משוא פנים. שופט לא יהיה חסין בפני ביקורת, כל פסקי הדין יפורסמו וזאת בצירוף פרוטוקול מלא של הדיון בפורמט וידאו (ואם אפשר גם תמליל ממוחשב), כך שיתאפשר לעוד עיניים בוחנות להתרשם בדיעבד מהמשפט. כך תתאפשר ביקורת ציבורית, אזרחית, על מערכת המשפט בנוסף לביקורת המפקח. החשיפה לאמצעי התקשורת תעודד יותר אזרחים להפנות כל עניין ציבורי או פרטי, שנראה להם כפגיעה בצדק ולא טופל ע"י האחראים, אל בתי המשפט המתאימים ולהרחיב בכך את זכות העמידה של הציבור. כאמור: פתיחות לביקורת ציבורית היא אחד התנאים לשלטון נאור וצודק.

חשוב לציין כי בתי המשפט או וועדות החקירה אינם בדיוק סנהדרין קטנה אלא סינטזה של זה עם השיטה המקובלת כיום. ואילו סנהדרין גדולה  תתקיים ותשב בהיכל הגזית שבהר הבית.

1-4. מבנה בתי הדין

מובן כי בעת הגאולה, החוק יהיה אחר. אין צורך לפסול את הישן באופן אוטומטי כי ממילא ההתחלה תהיה מאפס ולכן יקל על המערכת לאמץ את החוק היהודי שהוא הרבה יותר מתון, סבלני ואף נותן יותר פתח לשיקול דעת, דבר המדגיש את התובנה הייחודית לנו שלא חומרת העונש היא שתרפא עבריינות, אלא בעיקר האווירה בבית והסביבה - הם שישפיעו יותר מכל. על זה כבר נאמר במסכת סנהדרין: "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל... וכשאינו עושה כן, גורם לשכינה שתסתלק". מפרש רבי צדוק הכהן מלובלין: "משפטי התורה הם אמת, אבל יש אמת לאמיתו כמו שאמרו בסנהדרין, להוציא דין מרומה, שנראה משפטו אמת כפי התורה על פי הטענות, אבל אינו לאמיתו". כלומר שדנים את הדין מתוך המקורות בלבד במנותק מהמציאות, לא זוכים לכוון לאמת לאמיתה.

החוק היהודי מכסה נושאים רבים וכמעט אין צורך להרחיבו אולם למרבה האבסורד, דווקא כיום, עם קימומה של המדינה הישראלית, החוק היהודי תקף אולם אינו מקבל הזדמנות הוגנת, ולמעשה נזנח מחוסר דעת והתבטלותו לעומת החוק הכללי. ואילו במדינה היהודית החוק הכללי יהיה החוק המשני ויהווה אוסף תקנות והוראות שיפרסם הממשל ואין הוא סותר את החוק היהודי. במקרים שאין קביעה חד משמעית בחוק (היהודי או הכללי), יפעל בית המשפט על פי הבנתו או על פי התייעצות עם הנשיא ונשיא הסנהדרין. חוקים תקנות והוראות יהיו באחריות הנשיא וממשלתו (להבדיל מחוקי ההלכה בסמכות הסנהדרין). הנשיא יחוקק חוקים ותקנות בתחומים הביצועיים הקשורים לפעילות ממשלתו ואם יש חשש לקונפליקט עם החוק היהודי, רצוי שהנשיא יתייעץ עם נשיא הסנהדרין, שיוכל גם להתערב מיזמתו. במקרים בהם נשיא הסנהדרין פוסל הוראת חוק של הנשיא כסותרת את רוח ההלכה, יוכל הנשיא לבקש מחברי המועצה להכריע בסמכות מי מהשניים נופלת האחריות. בתי הדין שיוקמו יתמחו בתחומים כגון: בי"ד לענייני ממונות משפחה וילדים, בי"ד לענייני כלכלה ומסים וכן הלאה. כל הנושאים הפליליים ידונו בבתי משפט של ועדות החקירה (השלום). כאשר מחלוקות אזרחיות ידונו בבית דין ממונות (בהליך שיהיה פטור מהיטלים), או ע"י בוררים המתאימים מקצועית לעניין הנדון (לפי שיטת זבל"א בדין תורה), לפי בחירת המתדיינים. בכל המקרים חשוב שהשופטים יראו יכולת הבנה רב תחומית והשכלה שתאפשר להם לחקור את העדים בצורה מקצועית, להזמין ולהבין חוות דעת מומחים ולהיות בעלי תעוזה לפסוק על פי הרגשתם לאחר שבדקו וחקרו היטב את כל הצדדים, כי בזאת נבדלת מערכת המשפט היהודית שבה השופטים חוקרים באופן פעיל לעומת השיטה המקובלת בה השופט מאפשר לבאי כח המתדיינים להוביל את המשפט בצורה מניפולטיבית למחוזות חפצם. על השופט להוכיח אומץ ציבורי ככתוב: "ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. לא תכירו פנים במשפט, כקטון כגדול תשמעון. לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלוהים הוא" (דברים א טז-יז).

בראש מערכת בתי המשפט יעמוד המפקח על בתי המשפט שיהיה בדרג שר. מתחתיו יהיו מפקחים אזוריים שיהיו מופקדים על בתי המשפט המחוזיים ובתי משפט השלום/ צוותי החקירה. המפקחים יהיו מקצוענים בתחום אחריותם, ובדומה לצוותי החקירה, אלו המופקדים על בתי המשפט הייעודיים, יהיו מומחים ברמה גבוהה בנושאים אלו. מבחינת הבכירות, מעמדם של המפקחים יהיו גבוה מהשופטים, אולם הם לא יוכלו לשפוט או להתערב בשיקול הדעת של השופטים. סמכותם תהיה מנהלית (מינויים) וטכנית במטרה לבדוק תקינות ניהול המשפטים ובחינת פסקי הדין. מתפקידם גם לשמור על האינטרסים של המתדיינים, ובמקרה וקיימת ביקורת על פסק דין מסוים, יעבירו את הערותיהם למפקח הראשי של בתי המשפט יחד עם המלצות כמו דיון חוזר בערכאה שיפוטית גבוהה יותר. המפקחים יהיו אחראים גם על חלוקת סידור העבודה של הצוותים המשפטיים על פי הצרכים. והיה ונמצא שופט שאינו עומד בקריטריונים לשיפוט, יוכלו המפקחים להזהירו ולאחר מכן גם להפסיק את כהונתו באישור המפקח הראשי על בתי המשפט. ערעור על החלטתם תהיה רק בפני בית המשפט העליון/ נשיא המדינה. לא תהיה שום ערכאה שיפוטית מעל המפקחים אלא רק המפקח הראשי ונשיא המדינה וזאת כדי לאפשר להם למלא את תפקידם ללא מורא. על המפקח מוטלת אחריות אישית לבדוק את מהלכן התקין של הדיונים המשפטיים. במקרים בהם מתעוררות שאלות מהותיות על פסיקת השופטים, יביא המפקח הראשי את הנושא לנשיא המדינה ולנשיא הסנהדרין להתייעצות. שאלות עקרוניות שיש להם עניין הלכתי והן בחזקת תקדים, יטופלו ע"י נשיא הסנהדרין, שיחליט האם להביאן למליאת הסנהדרין כדי לקבוע הלכה. בסמכות הסנהדרין לבקש בדיקה של פסק דין של אחד מבתי המשפט אם מצאו שם סתירה משמעותית מכללי ההלכה, בכפוף להחלטת נשיא הסנהדרין.

בכל עיר ואזור יוקמו בתי דין וצוותי חקירה, ומספרם יהיה על פי מספר התושבים או על פי הצורך המתבקש לפי החלטת המפקח. צוות חקירה טיפוסי יורכב מחמישה חברים כאשר לפחות ארבעה מהם יהיו מעורבים בחקירה, ושלושה בשיפוט. צוותי החקירה יהיו מופקדים על כל שלבי החקירה, ההבאה לדין והשיפוט. אולם בתי הדין האזרחיים העוסקים בממונות, משפחה וכד' יצוותו ע"י דיינים שכולם יהיו גם בעלי סמיכה לדיינות לא יהיו חלק ממערכת צוותי החקירה. יש לציין כדוגמא את בית הדין למשפחה, בהשוואה לעת הכתיבה זה יראה כסינתזה בין בתי הדין הרבניים ובתי המשפט. הוא יפעל בהתאם להוראות ההלכה כמובן, אולם השופטים יהיו אנשי אשכולות, בעלי ידיעה רחבה מעבר להלכה. מעל בתי הדין המקומיים וצוותי החקירה יעמדו בתי דין מחוזיים שם ישפטו עבירות חמורות וכן ערעורים על החלטת ערכאות נמוכות. בתי הדין המחוזיים לא ישמשו כצוותי חקירה וישבו בהרכב של שלושה שופטים. ערעור על פסקי הדין של בתי המשפט המחוזיים יהיה בבית המשפט העליון שבסמכותו לדון גם במשפטים בעלי חשיבות לאומית או ייצוגית כערכאה יחידה. בבית המשפט העליון ישבו שופטים שימונו באופן ישיר ע"י נשיא המדינה והוא יעמוד בראשה ויאשר את פסקי הדין שלה. הנשיא יוכל למנות כל אדם לתפקיד, אולם סביר יותר שחברי מועצת הזקנים (חלקם או כולם או ברוטציה) יהיו המועמדים הטבעיים לשרת שם לסירוגין. נציגי הסנהדרין לא יוכלו לשרת בבית המשפט העליון במיוחד לאור העובדה כי הם ממילא עליונים לכל משפט ובמיוחד כדי למנוע עוד סיבה לקונפליקט בינם ובין הנשיא. נשיא המדינה אם ירצה, יוכל להעביר דיונים חשובים לידי הסנהדרין על פי טובת העניין. הנשיא יוכל לשמש גם כדן יחיד במשפטים ובהליכי ערעור, לחון אנשים שהורשעו ולהחמיר בעונשם של חייבים.

2-4. צוותי החקירה והמשטרה

אני מאמין כי הצדק צריך קודם להיראות וזאת כדי לחזק את אמון הציבור במערכת הצדק. צעד ראשון זה לעשות כל הניתן להאיץ את ההליכים השיפוטיים שיעמדו בלוחות זמנים סבירים. המסקנה שלי שהדרך הנכונה היא ראשית לא לחסוך בהקמת בתי דין ראויים שיאפשרו דיונים ללא דחיות. ובנוסף, וזה העיקר, להקים את בית המשפט החוקר (צוותי החקירה) שיתמקד בעבירות כלכליות, הפרות אמון ושחיתויות. אלו הן העבירות שתוצאתן פגיעה בכלל הציבור. משפט שנמשך תקופה ארוכה, אפקט העונש מתמסמס. עקיפת חסמים ביורוקרטיים אינה בהכרח באה על חשבון הצדק. להיפך, הצדק רק יוצא נשכר אם החקירה והמשפט נעשים בקצב של 24/6. חשוב שהדין יראה ויעשה קרוב ככל האפשר למועד ביצוע העבירה. אגב, שיטת דומה של שופט חוקר מוכרת גם באירופה (למשל בצרפת) ואין בכך חידוש מהותי. בית המשפט החוקר יהיה בנוי ממומחים שיוכשרו מראש לתפקיד שיפוטי ולניהול חקירות מורכבות. מערכת ההכשרה של השופטים חוקרים תכלול לימודים כלליים ברמה אקדמאית, הכשרה מעשית בתחום החקירות, התמחות בחוקים ובמשפט עברי. האם השופטים צריכים להיות גם סמוכים לדיינות? מן הסתם אלו שיעסקו בדיני ממונות ומשפחה יוסמכו גם כדיינים, אבל גם אצלם השכלה מקצועית וכללית יהיו בגדר חובה. כל שופט, מצופה ממנו כי יהיה איש רחב אופקים גם בתחומים שלכאורה אינם הלכתיים. מרבית השופטים יתמחו גם בתחומים נוספים כמו כלכלה, ראיית חשבון, מדעים וכד'. השורה התחתונה היא שהשופטים בצוותי החקירה במשפט הפלילי יהיו אנשי אשכולות שיהיו מצויים בהשכלה כללית מצד אחד, ובמשפט העברי מצד שני, וכמובן שיהיו שומרי תורה ומצוות. וזאת מבלי צורך להזכיר דרישה תקיפה לעמידה בנורמות מוסריות.

נתייחס לסמכויותיהם של צוותי החקירה מול המשטרה הרגילה. שני גופים אלו הם ישויות נפרדות לחלוטין. צוותי החקירה לא יתעסקו בעבירות שמהותן אלימות. זה יישאר בטיפול המשטרה והתביעה המשטרתית. לצוותי החקירה יהיו סמכויות חקירה, אולם תפקידם לא יהיה בתחום המניעה. זו נמצאת בסמכות המשטרה הרגילה (הכחולה). אם תתבקש, תסייע המשטרה לצוותי החקירה במתן גיבוי מתאים. המשטרה היא המופקדת הבלעדית על מניעת פשיעה ושמירת שלום הציבור ומתפקידה להראות נוכחות בשטח ולשמש כזרוע המבצעת של השלטון ובית המשפט. המשטרה תמשיך לבצע את תפקידה המסורתי, תחקור אירועי גניבה, שוד, רצח וכד', תגבה עדויות ותגיש את הממצאים לבית המשפט. אם יש תיק חקירה קשה או לא מפוענח, רשאי המפקח על צוותי החקירה להעביר את המשך החקירה מהמשטרה לאחד מצוותי החקירה לשם השלמתו, וזאת בשיתוף המשטרה, הכל לפי טובת העניין. וועדות החקירה הם שיחקרו שחיתויות בשירות הציבורי ויפעלו למניעתם, וכן ינהלו חקירות מיוחדות בתחום, מרמה, עושק, הפרת אמונים, מסים, מעילה בכספים, שוחד, הטיית משפט, הסתה, פרסומי כזב, פרסום פוגע, בזבוז כספי ציבור, אפליה, ניצול סמכות שלא כדין בידי עובדי ציבור ועוד. כל אלו יופקדו בידי צוותי החקירה שיוסמכו גם לסיים את כל ההליכים בשיפוט מהיר או, כשהמקרה חמור במיוחד, להגיש את התיק לבית המשפט המחוזי. סמכויות החקירה של הצוותים יהיו נרחבות כולל חיפוש בבתי חשודים וציתות לטלפונים. חקירות רגישות הקשורות לראשי הממשל ובית הנשיא יופקדו בידי נשיא הסנהדרין שימנה חוקרים משל עצמו.

צוותי החקירה יפעלו באופן עצמאי באישור המפקח על צוותי החקירה. המפקח ירכז את נושאי החקירה שיכולים להגיע גם מהציבור או מהמשטרה. ראש צוות יכול ליזום חקירה בעצמו אולם חייב לקבל קודם את אישור המפקח. כל אזרח או גוף ציבורי יוכל להתלונן או להציע למפקח פתיחת תיק חקירה בכל נושא ובסמכות המפקח לקבוע האם יש לחקור ומי יטפל בחקירה מבין הוועדות הזמינות. כל צוות חקירה יעסוק רק בתיק אחד או בתיקים בודדים בזמן נתון כדי לסיים את החקירה והמשפט ללא דיחוי. שלבי התהליך יכללו חקירה גלויה או סמויה, דיון משפטי, סיכום ולבסוף העונש שייגזר על ידי שלושת השופטים בראשות ראש צוות החקירה. הישיבות יוקלטו בווידאו ויתומללו, כך שאם תעלה שאלה על כשרות הליכי המשפט ניתן יהיה לבדוק זאת. העונש המכסימלי אותו יוכלו לגזור צוותי החקירה הוא מאסר עד 10 שנים במתקן שיקום.

שיטת המשפט המהיר תחזיר את אמון הציבור במערכת המשפט. כולם יראו כי על כל עבירה יש עונש מיידי, ולא יעזור לו גם אם העבריין יהיה משופע בממון ובקשרים חברתיים. הרפורמה לא תהיה שלמה לפני שיתבצע גם שינוי רדיקלי במערכת הענישה/שיקום כפי שיפורט בהמשך. שתיקה של עדים ונחקרים תיזקף לחובת העד/נחקר השותק. על אנשי ציבור יהיה להקפיד על טוהר המידות. די אם יוכח כי פעלו שלא כהלכה וללא הסבר מניח את הדעת, גם אם לא לקחו כסף לכיס, הם ייחשבו כאילו מעלו באמון שנתנו בהם ויורשעו לפחות בהפרת אמונים. בכל מקרה, אנשי ציבור שישתקו או לא יאמרו אמת לא יוכלו להמשיך בתפקידם. בעבירות חמורות, גם בני משפחה קרובים יצטרכו לתת עדות. וכשישנה הצדקה - יותר להשתמש בסנקציות ומאסר כדי להוציא מידע. למדנו הרמב"ם: "שנצטווינו למסור עדות לפני הדיינים על כל מה שאנו יודעים... והעובר על מצווה זו והוא כובש עדותו – חטאו גדול" (ספר המצוות, עשה קעה). צריך שיהיה ברור לכולם- במלחמה מול הפשיעה יש להוריד את הכפפות ולהלחם בה בכל האמצעים, הפוגעים במאמץ יישאו בכל התוצאות. מהם האמצעים שהחוקרים יוכלו להפעיל - זאת נשאיר למערכת המשפט ולמפקחים. על בתי הדין תהיה בקרה של המפקח על בתי המשפט שיבדוק באופן שגרתי את מהלכם של הדיונים כדי לצמצם את החשש שחוקרים יחרגו מנורמת החקירה ושופטים לא יעשו מלאכתם נאמנה. ייצוג הנאשמים בדין יידון בהמשך.

אנשי החוק יקבלו מספיק סמכויות כדי שיוכלו למלא את משימתם כיאות, אולם במידה ולא ישמרו על הכללים, יופעלו מנגנוני הבקרה. הבקרה תחל עוד משלב המינוי של אנשי המשפט על פי אמות מידה. ואילו הם התכונות הנדרשות? וכבר הוזהרנו במקורות "כי השוחד יעוור פקחים" (שמות כ"ג ח') וכן "כי השוחד יעוור עיני חכמים" (דברים ט"ז י"ט), 'חכמה' היא ידיעה מקיפה של חוקי התורה ו'פקחים' היא חריפות שכלית והרמב"ם מדגיש כי על הדיין להיות צנוע ואוהב את הבריות (הלכות סנהדרין פ"ב הלכה ז'). והגר"א מפרש זאת כי הדיין צריך להיות מופלג בתורה ובקי בענייני העולם (אדרת אליהו). המועמדים לתפקיד יעברו הכשרה מעמיקה בתחום המשפט העברי, המשפט הכללי (ברמה אקדמית כמקובל כיום), חקירות ותחום כללי נוסף. הגיל לא יהיה מגבלה. בהקשר זה, ראוי לציין כי ההלכה מאפשרת למנות לתפקיד דיין גם צעיר אשר גמר את לימודי הסמכתו, "כי בזמן הזה מצויים ספרים והלכות פסוקות במרבית הנושאים ולא נדרשת מהדיין מידת גאונות כדי להורות פסקי הלכה".

כפי שנאמר כבר, בראש כל צוות חקירה יהיה ראש צוות שישמש גם אב בית הדין (נשיא בית המשפט). הוא ינהל את החקירה וגם את המשפט. בסמכותו ליזום חקירה לאחר אישור מראש או בדיעבד מהמפקח, וכן לבצע מעצר של 48 שעות לצורך החקירה. הצוותים יעבדו על פי סידור עבודה שיקבע ע"י המפקחים בהתחשבות בעומס החקירות. במידת הצורך ימנה המפקח צוותים נוספים לזירוז חקירות. אין להגביל את פעילותו של צוות חקירה לאזור גיאוגרפי מסוים, הכל יהיה בהתאם לטובת העניין.

בנוסף להקלטת כל הדיונים, ובנוסף לביקורת ע"י המפקח האזורי, ישמש המפקח הארצי (לצוותי החקירה) גם כשלב נוסף במנגנון הבקרה. מתפקידו יהיה לוודא כי המפקחים המקומיים עושים מלאכתם נאמנה וללא משוא פנים. בכל מקרה, יוכל הנאשם לערער לבית המשפט המחוזי ו/או העליון. אם כי על המערער לקחת בחשבון כי אם הערעור ידחה, הוא עלול לשאת גם בהוצאות המשפט או לקבל החמרה בעונש. עבירות חמורות מאוד שלהלכה ניתן להטיל עליהן עונש מוות ישפטו מלכתחילה בבית המשפט המחוזי. ערעורים או עבירות מיוחדות (לפי קביעת הנשיא) יידונו בבית המשפט העליון בראשות הנשיא.

3-4. הצורך ברפורמה משפטית

מערכות המשפט בעולם המודרני הן בהחלט מתקדמות ושוויוניות יותר בהשוואה לעבר. אולם מרוב שהמערכת שואפת לקדש את החוק, יוצא כי הזכות לצדק הבסיסי נפגע, המערכת מסתרבלת מרוב ביורוקרטיה, ואינה יכולה לעמוד בעומסים שהיא בעצמה יוצרת. ברור כי במצב זה העבריינים זוכים מן ההפקר עד כי דינם מסתיים בעסקאות מפוקפקות או בלא כלום. רק חבל שאת המחיר משלמים הקרבנות והאנשים שומרי החוק.

בניגוד לשיטה המשפטית הנהוגה בימינו המקדשת זכויות הנאשם לחמוק מאחריות באם ידו משגת לשכור פרקליטים שתחום מומחיותם הוא להפוך את המשפט להצגה, למשפט היהודי גם משמעות דתית מעבר לתפקידה לעשות צדק. המשפט היהודי ("העברי")  היהודי הוא חלק מעבודת השם ע"י עשיית הצדק, כאשר הקב"ה עומד במרכז ולא האדם. מכאן המשקל הדיני נוטה לכיוון חובות האדם על פני זכויות האדם. ואילו חובות האדם, מתחילים בראש ובראשונה עם חובת הדיינים לעמוד בעקרונות הצדק והקדושה של עם ישראל. זה דווקא פועל לטובת הנאשמים הזוכים לקבל זיכוי בדין בכל מצב בו קיים ספק, בעוד שבמשפט הישראלי היו מורשעים באותו מצב.

בלי שום קשר למשפט יהודי או משפט כללי, יש לפשט את מערכת המשפט. צריך לשאוף למשפטים שנערכים ברציפות ויסתיימו מהר ככל האפשר על מנת שלא יהיו עינויי דין לא לנאשמים ולא לקרבנות, בעיקר לא לקרבנות. יותר חשוב שהציבור ידע כי על כל עבירה מעמידים למשפט ומיד רואים את התוצאות, על פני השאלה עד כמה יש להחמיר בעונשים ומהו עונש מרתיע. אישית, איני מאמין בהרתעה, העבריינים תמיד חוזרים לפשע. זה קשור יותר לחינוך ולהפרעות נפשיות המגבילות את יכולת הבחירה החופשית שלהם עד כי אינם מודעים לתוצאות מעשיהם. אבל החשוב ביותר כשידע הציבור כי יש דין ויש דיין, הם לא יישארו אדישים לפשיעה וינדו מתוכם את האנשים שאימצו לעצמם נורמה עבריינית גם ללא צורך בחותמת משפטית. ידוע כי התמשכות הדיונים גורמת לאיבוד האמון ורבים לא פונים לעזרת המערכת. במקרים מיוחדים מוטב לעבוד מסביב לשעון ואפילו בהתנדבות, בכדי לסיים משפט בזמן, זה כדאי גם אם העלות הכספית תהיה גבוהה.

עניין מציאותם של עורכי הדין דורש בירור. האם עצם נוכחותם בדיונים מוסיף צדק או גורע מן הצדק? התשובה מורכבת מן הסתם מכמה גורמים, החל ממשאביו הכספיים של העומד למשפט, קשריו המסועפים של עורך הדין, המניפולציות שהוא מצליח ליצור וכשרונו של השופט העומד מולו להחזיק את רסן המשפט. יוצא אם כן שדווקא החלשים, אלו שלא בורכו בכיס עמוק או לחילופין לא גנבו כספים ולקחו שוחד שיממנו להם את ההגנה היקרה, דווקא להם אין צדק בשיטת המשפט הנוכחית. בנוסף, הנזק שגורמים עורכי הדין למערכת הצדק יכול להיות עצום, בעיקר בגלל המשפטים הנמשכים ללא סוף, לשופטים נמאס והם מתפשרים על הדין ועל הצדק ויש תיקים קשים שנסגרים באין רואה. אולי בתביעות אזרחיות יש טעם בשכירת עורכי דין, במיוחד אם הנושא סבוך ומורכב, אבל כאן לפחות השופט יכול להיעזר במומחים מטעמו. הבעיה העיקרית נשארת בתביעות פליליות, לכן, לפחות בערכאה הראשונה יש להרחיק את עורכי הדין, מה גם שלפי המשפט היהודי לא ממהרים להרשיע וגם אם מרשיעים לא שולחים למאסר ממושך ומעדיפים מסגרת של חינוך מתקן. ממילא בשיטת השופטים-חוקרים יש פחות ריחוק וניתן לצפות מהשופטים שינהגו בהגינות יתר תוך הבנת צידו של הנאשם. במרבית המקרים השופטים חוקרים יהיו מצויים היטב בנושא הדיון וזה רק יקל על כל הצדדים. אבל אם חס ושלום תהיה תלונה על עיוותי דין- אלו יבדקו ע"י מספר מנגנוני ביקורת נוספים כפי שיפורטו בהמשך, ובכל מקרה, בערכאות הגבוהות תהיה האפשרות לשכור עורך דין. הרחקת עורכי הדין מבית המשפט החוקר (השלום) לא תביא בהכרח לפגיעה בזכויות הנאשם אבל בהחלט תשפר את יעילות המערכת. בכל מקרה, מערכת המשפט לא תאפשר לעורכי דין לנקוט בשיטות של סחבת והסתר האמת. על כולם: בעלי הדין ועורכי הדין לשתף פעולה עם מערכת הצדק במידת האפשר כדי להגיע למיצוי האמת, וכל מעשה שנועד למנוע מהגעה לאמת- הנו עבירה פלילית. הרמב"ם (הלכות סנהדרין כ"א הלכה א') ממליץ כי לבית הדין מותר לעזור לבעל הדין שאינו יודע כיצד יש להציג את טיעוניו ולתת לו סעד והדרכה כדי לנסות ולהבינו. יחד עם זאת על הדיין להרבות בחקירת העדים כדי למצות את האמת (הלכות עדות פ"א הלכה ד'). חומר הדין חייב להיות גלוי בפני הצדדים (אלא אם ישנם שיקולים כבדי משקל למנוע זאת) ועל בית המשפט לאפשר לבאי הדין לומר את כל אשר בלבבם אבל לנתב את דבריהם לנושאים הרלוונטיים לדיון.

יש עדויות כי בעבר חויב בית הדין העברי להצטיין בזריזות בירור המשפטים, כך למשל מעיון בתעודות היסטוריות מהעיר קרקא עולה כי בימי הביניים תוקנו תקנות המחייבות לסיים כל משפט בבית דין תחתון בלא יותר מאשר שלושה ימים ואילו בבית משפט האמצעי והגבוה עד תשעה ימים ואם לא- ישלמו הדיינים מכיסם למען הקהילה. לאיזון, יש צורך למתן את הזריזות בקביעת פסק הדין. רבי יהודה החסיד אומר כי אל לו לדיין לפסוק דין באותו יום אף כי הדין ברור לו, וזאת כי תמיד ישנה מחשבה שניה או גילוי פנימי מאוחר וראוי להמתין יום או ימים מספר. על פי עיקר דין תורה יכול הדיין לדון אפילו יחידי אולם במרבית המקרים נהגו במשפט העברי לדון בשלושה (שולחן ערוך חושן המשפט סימן ג' סעיף 2). כדי להגיע לתנאי משפט הוגנים יש למנוע מלכתחילה הקמת בית דין שבו לא שוררת הרמוניה בין חבריו דבר העלול להכניס שיקולים זרים לבית המשפט. בתלמוד נאמר כי שני דיינים ששונאים זה את זה אינם יושבים יחד בדין (סנהדרין כ"ט עמ. א') ולדעתי במקרה כזה יש לבדוק היטב את צוות הדיינים שלפחות אחד מהם אינו יכול לעמוד בדרישות לטוהר המידות דבר המטיל כתם על כל המערכת. בכל אופן יש לוודא כי הדיינים פועלים באופן ההוגן ביותר כלפי בעלי הדין וזה בסמכותו של המפקח על השופטים.

ואילו תכונות נדרשות מהשופט? השופט חייב לראות עצמו כשליח האל במשפט וכל מעילה בשליחות היא בגידה בקב"ה. התכונה החשובה ביותר אצל השופט היא יראת השם ואמונה. בלי אמונה עלול השופט להיכשל בזלזול וגבהות לב כפי שמצאנו אצל יהושפט: "כי לא לאדם תשפטו כי לה'... כה תעשון ביראת ה' באמונה ובלבב שלם" (דברי הימים ב יט ו-ט). מהפסוק ניתן ללמוד כי השופטים עצמם עומדים למבחן ואסור שיזלזלו באחריותם הרבה מאחר וה' צופה בהם בכל עת.

לפי המקובל במשפט העברי, פסק הדין הניתן ע"י בית הדין הוא אנונימי ועליו חותמים כל השלושה ללא פירוט מי מבין חברי בית הדין היו המזכים ומי היו המחייבים. בכל מקרה צריך לבדוק האם שיטה זאת עדיפה או שיש לאפשר לשופט במיעוט לכתוב את דעתו בנפרד מפסק הדין. בסמכותו של המפקח על בתי הדין להתערב (במיוחד אם שוכנע ע"י שופט המיעוט) ולהביא את העניין לדיון חוזר או להרכב נוסף או לערכאה גבוהה יותר.

חשיבות משפט הצדק היא כה גבוהה עד כי נאמר "ולא חרבה ירושלים ולא גלו ישראל אלא על שבטל המשפט" (טור חושן המשפט סימן א'). במשפט האזרחי עדיפותה של הפשרה על הדין חשובה היא כדי להרבות שלום וצדקה. אולם בדין הפלילי יש למנוע את התופעה הרווחת כיום של 'עסקאות טיעון' הנובעים מעומס יתר על המערכת, זהו גם מעשה אנטי חינוכי הנוגד את ערכי הצדק והיושר. לאחר ביצוע הרפורמה במערכת המשפט- לא תמצא תופעה זאת מקום בבתי הדין ולמעשה לא יהיה בה צורך וזאת מכמה סיבות: (1) התביעה ו/או חברי וועדת החקירה יוכלו להרשיע גם על סמך התרשמותם מהנאשם ושיתוף הפעולה שלו במבחן האמת. (2) בית הדין והתביעה יסיימו את התיק בהקדם האפשרי כך שלא יהיה עינוי דין או עומס על בית המשפט ולכן עסקת טיעון לא תהיה רלוונטית יותר. (3) בית הדין לא יזדקק להודאת הנאשם על מנת להרשיעו ויוכל לעשות זאת גם על סמך התרשמותו הסובייקטיבית מהעדויות. (4) בהליך שיפוטי המבוצע ע"י צוות החקירה לא יהיה תובע רשמי ולא סניגור כך שרק הנאשם ביוזמתו יוכל לבקש עסקת טיעון, אולם בקשה כזאת חייבת להיות מנומקת ומשכנעת.

יש לקחת בחשבון כי הרפורמה הזאת תצמצם במידה מסוימת את הדיסטנס בין בית המשפט המכובד ובין הנאשם, אבל כך גם יתאפשר לנאשם יותר אפשרויות להציג את טיעוניו בפני השופטים שיהיו גם קשובים אליו יותר. ראשית חברי וועדות החקירה יחקרו את בעלי הדין והרקע למעשה מחוץ לאולם המשפט (כפוף לחובת התיעוד), ורק לאחר שיגבשו עמדה וכתב אישום ימשיכו להליך המשפט הפורמאלי בו יינתן לנאשם להציג שוב את עמדתו ולהסביר את מעשיו וגם להעיד עדים ועוד, והשופטים יבדקו חזור ובדוק את פסקי דינם. שלב זה יהיה השלב הפומבי, והוא יהיה מתועד ופתוח לציבור. כדי לבסס מערכת כזאת, יש להתחיל עם צורת עבודה חדשה ומסודרת. על מערכת המשפט לתעד בצורה אמינה את כל הדיונים והחקירות שנעשו לפני ובמהלך המשפט, כך שיהיה אפשר לבדוק היטב לאחר מתן פסק הדין את כשרות מהלכי המשפט (לבקשת כל המעונין), אני מאמין כי עד למועד הרפורמה יהיו לנו האמצעים הטכנולוגיים לרשום פרוטוקולים של הדיון המשפטי בצורה ממוחשבת כך שנושא זה לא יהיה אבן נגף בפני יישום הרפורמה. יש להשקיע כל שיידרש על מנת לקצר את משך המשפט לפרק הזמן הסביר ביותר. עלי לציין במאמר מוסגר כי המשאבים שיוקצו לשיפור מערכת המשפט יחזרו בסופו של דבר כרווח לתל"ג הלאומי כתוצאה מצמצום הבזבוז בימי העבודה הנובע ממערכת שיפוט לא יעילה. המדינה תממן יועצים משפטיים מיוחדים שיספקו לבעלי הדין במשפטים אזרחיים ופליליים, כל עזרה שתקל עליהם את ניהול תביעתם באופן עצמאי. אסור שמחסור בכח אדם מקצועי, לא בחקירות, לא במשפט ולא בפיקוח, יהיה הסיבה לעינויי דין. אם יש צורך, אז מותר להעסיק גם צוות אחד לכל 1000 תושבים, ועדיף להקפיד בבחירת השופטים. מן הסתם בזמן הגאולה לא נזדקק למספר כל כך גבוה של בתי דין אם בכלל.

לסיכום הנושא, צוותי החקירה ישמשו גם כהרכבי בית משפט שלום ובכך יש סיכוי כי לא יתמשכו הדיונים עד שיאבדו כל טעם. אם יתמנו השופטים הטובים ביותר, שיטה זאת תביא לצמצום טעויות משפטיות והטיה במשפטים. לגבי משפט אזרחי, גם שם חייב הצדק להיראות, ואם אדם זכה בתביעה ממונית ולא מסוגל לממש את הזכייה- זה לא צדק. חייב אשר סירב לשלם חובו, יסתכן בתביעה פלילית ועלול להיענש בקנס או במאסר. בתי דין או בתי משפט שלום ישמשו גם כבוררים בסכסוכים אישיים בהתאם לבקשת באי הדין.

4-4.  הענישה כאמצעי ולא כמטרה

במדינה מתוקנת אסור לראות בבית המאסר תכלית או פתרון לעבריינות. מטרת המאסר היא קודם כל תיקון (שלא בצדק קוראים לזה "עונש"), ורק באופן משני וכשאין ברירה אז המטרה היא גם הרחקה מהחברה. מצד שני יש לדעתי לתת משקל מסוים גם לרגשות כעס ונקמה מצד הקרבנות. לקרבנות מגיע לראות שהפוגע משלם בחירותו או בכל צורה אחרת. בנוסף מגיע להם פיצוי מצד הפוגע בהם כמידת יכולתו. חשוב שהעונש יבוצע במהירות ונחישות. להכות בברזל כשעודנו חם. מצד שני צריך לשקם את העבריין, אמנם חטא הוא, אבל מן הסתם הוא בעצמו קרבן של סביבה לא תומכת וגם לו מגיע סיכוי ממשי להשתקם. ואגב שיקום, עבריין שחוזר לפשע פעם שניה או שלישית, לא יזכה לשיקום אלא לאחר הרחקה מהחברה לתקופה ארוכה.

במשפט העברי המאסר הוא ברירת מחדל, ולא הפתרון המועדף. המאסר, או בשמו הקדום, "עונש הכיפה", נזכר כאמצעי ענישה בפעם הראשונה בתקופת התלמוד. מי שלקה ושנה, בית דין מכניסין אותו לכיפה, ומאכילין אותו שעורין עד שכרסו מתבקעת (סנהדרין פא ע"ב). מכאן למדים כי יש להימנע משלילת חירותו של האדם, לפחות בעבירה הראשונה, ורק כשאין ברירה עוצרים ואוסרים. בד"כ עוצרים על פשע חמור שבצידו עונש מוות או עונש גופני אחר. הרש"ר הירש התייחס לנושא המאסר (ראה אלישי בן יצחק) בהתייחס למקורות (שמות כא ו): "עונשי המאסר על כל התקווה והשחתת המוסר השוכנים אחרי חומות בית הכלא, על כל היגון והאנחה שהם מביאים על אשתו ועל טפו של האסיר – אין להם מקום בתורת האל. לא יכירם מקומם, על מצודות הכלא העלובות של הפשע – בתחום ממלכת התורה".

ולפני ההרשעה, האם יש דין המאפשר לעצור עד לסיום ההליכים? רש"י פירש, שהמעצר בא למנוע את בריחת החשוד: "אם אמדוהו למיתה - חובשין את המכה שלא יברח, עד שנראה אם ימות אם לאו". אבל יש שיקול נוסף והוא השיקול הציבורי: הריב"ש אומר שמלבד הרצון למנוע את בריחת החשוד, יש עניין ציבורי לעצור את מי שנחשד בעברות חמורות, כי "מי שעבר עבירה שיש בה חשש חיוב עונש, אין ראוי שילך ויטייל בשוק בעוד שבית דין מעיינין ונושאין ונותנין בדינו". לדעתי אלו הם אבני בוחן נאותים ובהתאם לכך יש ללכת.

האם חייב להיות קשר ישר בין חומרת העבירה והעונש? על פי התורה מוטלים עונשים בהתאם לחומרת העבירה, אולם בשיטת הרפורמה יתכן ולא יהיה קשר אלגברי מאחר ובשיקולים לעונש ייקחו בחשבון גם את שיקום העבריינים. בעבר מי שהיה מופקד על הענישה היו המוסדות המנהיגים של הקהילה. הנביאים מזהירים כי אם החברה לא תיקח על עצמה את הענישה, אזי העבירות נופלות על הציבור כולו והוא שיישא באחריות. והחברה כולה, צדיקים כרשעים, תשלם בהתאם. בזמנים קדומים העונש הטיפוסי היה קנס כספי (או לחילופין עבדות) ועונשים גופניים עד עונש מוות. וכיום- העונש הוא כליאה ו/או קנס. המטרה המוצהרת של הכליאה הוא הרחקת הפושע מהחברה. לא תיקון הדרך, וגם לא נקמה. גם אם רוצים להביא מזור לנפש החוטא ולתקן כשלים חינוכיים- תיקון הדרך אינו אפשרי כיום, בטח לאור העובדה שכולאים ביחד פושעים מכל הסוגים. השיקום בבית האסורים היום הוא וולונטרי לחלוטין, ולכל היותר נותן מענה תעסוקתי ומאפשר להחזיר לחברה את אלו שממילא היו חוזרים לחברה גם בלי השיקום. אבל מרבית האסירים בבתי הסוהר כיום הם אלו שבחרו בחיי הפשע מלכתחילה. כי זה החינוך לאורו גדלו. אותם לשקם משמעותו ממש חינוך מחדש, דבר שלא קיים היום. העובדה שמרבית הכלואים נמצאים בכלא יותר מפעם אחת מעידה על כישלון תכניות השיקום לאנשים לצאת ממעגל הפשיעה. היום גם אסור לדבר על הענישה כפונקציה של נקמה. יש תג מחיר משפטי לפי חומרת העבירה. זהו. לכאורה דין אחד לכולם (כמובן פרט למקרים בו העבריין פגע בציפור נפשם של האנשים ה"נאורים"- אז הנקמה כבר לגיטימית). למעשה, אין זה כך. המאסר הינו סוג של נקמה חברתית בפושעים, שהרבה מהם הם קרבנות בעצמם ורבים אחרים התגלגלו לעבריינות שלא מרצונם. מתוך לקיחה בחשבון את מה שידוע ומעדיפים להשתיק את העובדה שהעבריינים הם בעצמם קרבנות של החברה, אני רוצה להעלות נושא זה שוב ולשאול: עד כמה באמת שיטת הכליאה צודקת חברתית ומוסרית, עד כמה היא תורמת לייצוב החברה?

לשם מתן תשובה יש לשאול קודם מה באמת צריכה להיות המטרה של הכליאה. אפשרות אחת זה הרחקת האנשים הרעים מהחברה, שלא יסכנו אותה יותר. מחינת החברה זו הדרך הקלה ביותר, החברה לא לוקחת אחריות על פשעיהם של העבריינים. אפשרות אחרת זה לפעול לשיקום אמיתי של האסירים. זו הדרך הקשה יותר בה החברה לוקחת אחריות על מעשי הפשיעה (ולכן כאן העונש לא יהיה פרופורציונלי לחומרת הפשע) ותפעל לספק לפושעים חיים חדשים תרתי משמע. לכאורה שתי הדרכים נכונות: יש להרחיק את האנשים האלו מהחברה ומצד שני לספק להם אפשרות להשתקם. בארה"ב בתי הסוהר מכונים מוסדות שיקום. אבל גם שם לא באמת משקמים את האסירים. למרבה הצער במבחן התוצאה יוצא שבית הסוהר מהווה בית ספר לפושעים, לא פחות, ואילו החברה ממשיכה לרחוץ בנקיון כפיה. מה אם כן ניתן לעשות?

לפי תנאי המצב הנוכחי, לבית הסוהר אין זכות קיום. לבית הסוהר נותר רק תפקידו המסורתי של הרחקת האדם מהחברה, ויש מקרים בהם בית הסוהר נוטל על עצמו גם תפקיד של שופט על בכך שרואים ומתייחסים לאסירים כחלאת אדם ובייחסן הנוקשה כלפיהם מעלין עונש על עונש. אפילו על זכויות יסוד של בני אדם לא שומעים שם, ועל חינוך ושיקום כמעט אין מה לדבר. מרבית הסוהרים (נכון למועד כתיבת השורות) אינם מסוג האנשים שבאמת מתאימים לשמש בתפקידם זה. בטח לא אלו שבעצמם הגיעו מרקע דומה של הזנחה וחסר השכלה, והתוצאה שאם היו מעט סיכויי שיקום בכלא הם כבר יורדים לאפס. ויש את בעיית הסמים בכלא שהיא מכה לא כתובה. מסתבר שרק אסירים בודדים מצליחים לצאת באמת ממעגל הפשיעה. כל השאר רק מתדרדרים והורסים במו ידיהם את עתידם ואת חייהם. אם באמת רוצים לשקם- יש דבר ראשון לשנות את הדרך בה אנו מסתכלים על הכלואים.

גם עבריינים על פשעי אלימות הם קודם כל בני אדם רק שבשונה מהאחרים, הגורל התאכזר להם מאוד. חלקם נולדו למשפחות הרוסות ונפלו במלכודות חברתיות שדרדרו אותם למצבם. מצד אחד הם לא למדו כיצד באמת צריך להתמודד עם החיים, ומצד שני הם פטרו את עצמם מאחריות לגורלם בתובנה כאילו החברה דפקה אותם ולכן החברה חייבת להם, ומכאן שיש להם צידוק פנימי מוסרי למעשיהם המוסברים בצורך להחזיר לחברה את מה שעשו להם. מכאן, עולה שאלת קיומו של הצידוק המוסרי בכליאתם, שהרי הם עצמם קרבנות חברתיים. לא שאני מנסה להיות יפה נפש ולשלול את זכותנו לאסור בני אדם, אלא שהדיון הזה יביא קודם כל לשינוי מהותי באופן בו אנו רואים את העבריין דבר שיאפשר שיקום אמיתי, או במילים אחרות- חינוך מחדש.

אני מניח כי כולם מסכימים כי צריך לשקם אסירים, אולם התפיסה כי ניתן באמת לשקמם הלכה למעשה היא מהפכה. כיום מתייחסים את הפשיעה כאילו היא מציאות חברתית בלתי נמנעת ולכן גם הניכור והאדישות בכל הנוגע לחייהם וגורלם של הכלואים, עד כדי הסכמה טוטלית עם הפתרון על פיו מורחקים הפושעים מן החברה ובזאת נסגר העניין. ולמרות שנים רבות של זעקות לשמים על תנאי כליאה מכפירים, הציבור נשאר אדיש לגורלם של האסירים כשהקושי היומיומי בכלא הינו עונש כפול ללא משפט.

אני טוען שהחברה אשמה לא פחות מהעבריין על מעשיו, ולכן גם על החברה לקחת אחריות ולהתמודד עם תוצאות הפשיעה שהיא למעשה כישלון מערכתי של כולם. מצד שני גם העבריין אינו פטור מאחריות ויותר מזה: ריצוי המאסר אינו מכפר על מעשיו, לכל היותר רק משרת את יצר הנקמה של החברה. אני מאשים את המדינה שבשיטה הקיימת היא יוצאת בזול מכישלונה במערכת החינוך והרווחה, אולם את קרבן הכישלון היא זורקת לבתי הסוהר ובזאת מסתיימת האחריות. למעשה ניתן היה לצפות כי המדינה תעשה קצת בירור על כל מקרה כזה כחלק מהליך תשובה. אין טעם והגיון להביא את העבריין למצב של איבוד כל צלם אנוש, ללא זכויות, ללא התחשבות בצרכים בסיסיים, כולל הרבה מצבי השפלה ודיכוי. ואם אינו מסוגל להתערות במערכת שכזאת- אזי למעשה עונשו מוכפל לאחר שיאלץ לחוות מגע עם פושעים אלימים בכלא. וכאמור, הכלואים הם עצמם קורבנות החברה הזקוקים לחמלה ורחמים. חלקם עברו חוויות קשות בילדותם, משפחות הרוסות, לא זכו להורים משלהם, ולא זכו לילדות משלהם, לא זכו לחיים נורמאליים, חוו הזנחה והתעללות. וזה נכון אגב, גם לילדים ממשפחות מבוססות אבל הוריהם העדיפו קריירה ולא היססו גם מפירוק התא המשפחתי. במאמר מוסגר עלי להבהיר כי יש היום עיוות בהבנת המושג עבריין. אמנם בתי הכלא של היום מלאים עבריינים ירודים, כאלו שהשתמשו באלימות, כאלו שגנבו ושדדו, אולם את מושג העבריינות יש להרחיב הרבה יותר לכל תחום שחורג מהנורמה, גם מי שמסדר את זולתו בעסקים, מציג מצגי שווא על מנת להשיג רווח או יתרון אחר. לצערי תחום זה אינו נחשב כחורג מהנורמה ודווקא אנשים כאלו חומקים מהדין. אסור להתעלם מאנשים אלו ולדעתי מעשיהם לא פחות חמורים מאותו פורץ או גנב. זה מסתדר היטב עם ההסבר הקודם בדבר ילדים שגדלו למשפחות הרוסות או להורים שאינם מתפקדים כהורים, ואם מדובר על משפחות מצוקה, המצוקה האמיתית היא בכושר תפקוד המשפחה. על המערכת להיות מסוגלת לאתר משפחות מצוקה, ואם לא ראתה או לא עשתה מספיק למענן, אין זה אומר שהמערכת פטורה. המערכת הזאת זה אנחנו- האנשים ברחוב, החברים והקרובים, והממסד. ואם המערכת הזאת במקום לתמוך באותם יצורים מתנערת מהם וזורקת אותם לביבים. זאת הצביעות בהתגלמותה.

למרות הטענה שהאחריות לפשיעה נופלת שווה בשווה על העבריין ועל החברה אין זה אומר שהעבריין פטור או שצריך פתרון פסיכיאטרי במקום מאסר. אם העבריין הוא אדם בוגר בנפשו, הוא צריך לקחת אחריות על  מעשיו, לפחות שיכפר עליהם מהלב ויעשה תשובה. ההסכמה להתחיל עם מהלך של תשובה היא החלק העיקרי מהשיקום, בלי זה חבל על הזמן של כולם. אז עכשיו אנחנו מדברים על שיקום, ועל הסכמתו של העבריין לשתף פעולה עם מהלך השיקום. ההסכמה הזאת היא המחסום הראשון והעיקרי אותו יש לעבור כדי להצליח בשיקום. השאר יזרום כבר קל יותר. אם עבריין לא יהיה מוכן להשתקם, הוא יוכנס למסגרת סגורה של עבודה, לא בדיוק כלא, עד שירגיש כי הוא מוכן לשיקום, ובמקרים קיצוניים אפשר יהיה להטיל עונש מוות.

שיקום זה קודם כל מהלך חינוכי, זה מסגרת שמספקת לאסיר פעילות חינוכית מלאה יחד עם הכשרה מקצועית. שיקום זה מהלך שממשיך מעבר לתקופת הלימודים וכולל סידור עבודה, בית, ועוד. דברים שמגיעים בעצם לכל תושבי הארץ. תקופת השיקום אינה זהה כלל לתקופה אותה היה אמור העבריין לשהות בבית הכלא. גם העונשים יהיו מכוונים ברוח דומה- העונש הטבעי הוא קנס כספי ופיצוי לקרבן, השיקום אינו חלק מהעונש ולכן אורכו יהיה רק בהתאם למידת התקדמות השיקום ומצבו של המשתקם.

השיקום יתנהל במוסדות פתוחים, לא בעיר אלא בכפר. משהו כמו חוות פתוחות. אמנם המשתקם יהיה נתון במשטר קפדני עם סדר יום של לימודים ועבודה, אולם לא יהיו שוטרים ולא יהיו גדרות שיתנו תדמית פורמלית למקום. כאמור, משתקם שיפר את האמון שניתן לו, יעבור למסגרת מוסדית שונה המתאימה יותר לאנשים שאין הרבה תקווה לשקמם ולהוציאם לחיים רגילים. ההבדל בין שני סוגי המוסדות יהיה במספר נקודות עיקריות: במקום שיקום פתוח יהיה זה מוסד סגור בו תהיה שגרת חיים של עבודה יצרנית קבועה (אם יהיה האסיר מעוניין), וזה יהיה סידור לטווח זמן ארוך, משהו כמו עד היציאה לפנסיה.

עברנו של המחסום המנטלי הראשון בדרך להחלפת המאסר בשיקום,  נקודת המוצא צריכה להיות שהכלא אינו מוסרי ואינו תורם לחברה. אולם אלו אינן הסיבות היחידות כדי לשלול את מוסד בתי האסורים. אמנם הבאתי למעלה הבנות והסברים המצדיקים ראיה באור אחר את העבריינות, אולם למרות זאת, או יותר נכון בגלל זה- האדם עדיין נושא באחריות למעשיו למרות הכל. מוסדות וטיפולים פסיכיאטרים לא משחררים אדם מאחריות למעשיו, זאת טעות נפוצה כיום בחברה. ראשית יש להקדים תרופה למכה. יש להתחיל עם טיפול שורש במה שמכונה "נוער שוליים" ומוקדי עבריינות ע"י פעילות בונה וזאת בעזרת מתנדבות השירות הלאומי ועזרה חמה יותר מצד הקהילה והמערכת המקצועית. אולם  עדיין כל עבריין ייתן את הדין על מעשיו, בכסף או בשווה כסף על הנזק שגרם לציבור. בנוסף הוא "יזכה" להשלמה חינוכית. ואני שם זאת במירכאות מפני שהזכות הזאת היא גם חובה.

בהמשך לנושא הטיפול במה שמכונה "נוער שוליים", יש להזכיר שוב שכל מי שעובר עבירות, גם מן הסתם לא הייתה לו ילדות פשוטה והוא סבל במהלך חייו גם מחסך כל שהוא, ומכאן שעל החברה לטפל באופן ממוקד בסוגי "חסכים" אופייניים בעיקר בתקופת הילדות.  אולי כך נחסוך לעצמנו את הצורך לטפל באנשים או בתוצאות מעשיהם, שנים רבות אחרי. אני שולל את הבסיס המוסרי של חברה להרחיק ממנה אנשים שסטו מהנורמה, בעוד שהחברה עצמה נשארת פטורה מאחריות. ויש כאן גם שאלה פרקטית, האם עולם העבריינות יתקן את דרכו אם יענישו אותו בחומרה ככל שיקבע, ומכאן והלאה יתרחק מכל מעשי פשיעה? במרבית המקרים התשובה שלילית לחלוטין. הפשיעה אינה מושפעת מהמשוואה של שכר ועונש אלא מגורמים פנימיים מורכבים ועמוקים יותר. העונש יגרום לכל היותר התאמצות חזקה יותר לחמוק מתפיסה, גם זה לא תמיד במיוחד כשהמניע לפשע הוא התמכרות לסמים.  אני טוען שכל אחד יכול לחזור ולהשתקם אם רק ירצה והחברה תוכל לעזור לו. לכן אל לנו לשלול את האפשרות הזאת. ישנם כאלו שאינם מבינים את הצורך להשתקם או אינם מסוגלים, כי התרגלו לאורח חיים טפילי כשהכל בא להם בקלות והאחרים צריכים לספק את צורכיהם. האוכלוסייה החלשה ביותר הם אלו המכורים לסמים ולכן אינם מסוגלים להתמודד עם המטלות הפשוטות ביותר, הם איבדו את כל כוח הרצון. אלו גם אלו צריכים לקחת אחריות על מעשיהם ועלינו לעזור להם לעזור לעצמם ככל יכולתנו. ואם ישנו אדם כזה שהמערכת לא הצליחה להציל אותו מעצמו למרות מאמציה, אזי נותרה האפשרות לאשפז אותו בכפייה לגמילה מסמים.

אני טוען שעבריין צריך לקבל את האפשרות לעשות תשובה ולקבל גם את התמיכה המתאימה מהחברה. אסור לתת לו להיכשל ועליו לדעת כיצד לנצל באמת את הניסיון הנוסף שנותנים לו. אולם אוי לו אם בפעם השנייה הוא יכשל בעבירה דומה. אם ישרך דרכו גם לאחר שהמערכת נתנה בו אמון ולא החמירה איתו, ואולי גם קיבל חינוך והכשרה מקצועית תוך כדי, ושיקום, אזי הפעם השנייה תהיה שונה לגמרי מבחינת התוצאות. כל זאת במגמה ליצור סימטריה בין מעשיהם של עבריינים מועדים ובין העונש. לכן בפעם השנייה יש להחמיר. המאסר יהיה מאסר אמיתי, ארוך ובתנאים קשים. נקודת המפתח במשנתי היא כי לא יינתנו הנחות על עבירות חוזרות, ואז יחשב הנאשם כעבריין מועד ויוענש בחומרה. בצורה כזאת אנשים שיהיה להם סיכוי לשיקום אכן יקבלו את השיקום ואם אכן ישתפו פעולה עם השיקום ולא יחזרו על מעשי הפשע- המערכת תהיה סלחנית כלפיהם. ויש לשים לב! כאשר אני מדבר על סלחנות, זה תלוי במקרה: למשל אלימות וגניבה, אלו הם מקרים בדרגת חומרה בינונית ותינתן הזדמנות שנייה. אולם אין סליחה ומחילה על מקרי אונס (הדין על אונס יהיה מוות או שווה ערך), רצח בכוונה רעה, הסתה או כל פגיעה חמורה או אחריות לפגיעה חמורה לחיי אנשים. השורה התחתונה: אין ממש ברעיון להרחיק עבריינים מתחילים, מהחברה או להתנקם בם ע"י שילוחם אל מאורות האימה, זה לא צודק, לא נכון ולא אפקטיבי כי בסופו של דבר נידויו של עבריין מזדמן רק יתנקם בסוף בנו- החברה הנורמטיבית (לכאורה).

אם כן, הפתרון הוא בתיקון דרכיהם ובשילובם של העבריינים מחדש בחברה. בכל מקרה, יש להקדים במתן מענה לבעיית ההזנחה של אלה אשר לא שפר להם גורלם או נולדו למשפחה שאינה מתפקדת. לא להרחיק את הנכשלים ולא להתנקם בהם. ידינו לא יהיו נקיות אם נעשה כן. רק אם כלו כל הקיצין יש להפעיל מאסר ממושך או עונש מוות. עונש מוות הוא לגיטימי על פשעים שנעשו ע"י אנשים שאינם מכירים בזכות החברה להתקיים. במקרה זה גם זכויות האנוש בטלות.

סיבה נוספת לשלילת מוסד בתי האסורים הוא היותם משמשים כבית ספר גבוה לאומנות הפשיעה ופיתוי להתדרדר לסמים, בנוסף להיותם מקום של השפלה, סבל ועוול חברתי. לכן חובה עלינו להיות כנים עם עצמנו ולבטל צורת ענישה זאת עבור אסירים בשיקום. בשיטה הנוכחית נוצר עוול נוסף כאשר אין שיקול דעת לשופט ואנשים נכנסים לכלא לכל חייהם עבור עבירות שיסודם לחץ חברתי או נפשי. למשל רצח לאחר התעללות מתמשכת במשפחה, או רצח על חילול כבוד המשפחה. בשני הדוגמאות נופל התיק בד"כ על הצד שהוא בעצם הקרבן, ברור שנוצר כאן עוול במאסר עולם על אנשים שהם בעצם קרבנות, וברור שאם היה מופעל החוק היהודי הדבר היה נמנע.

אני מקווה כי בזמן הגאולה לא יהיו (כמעט) עבריינים, אולם גם אם כך, אין אנו פטורים מרוויזיה כללית במערכת הענישה תוך התייחסות להשלכותיה במערכת החינוך. אם נקבל את הנחת היסוד שלי כי העבריינים רובם ככולם לא קיבלו את החינוך המושלם או לא נולדו למשפחה האידיאלית, אזי תמיד יש מה לתקן. יותר מזה: במקרים רבים ילדיהם (דור שני) יהיו אלה שישלמו את מחיר המחדל אם לא נטפל בכל ההיבטים החינוכיים בזמן. מה שמתבקש הוא כמובן השקעה בחינוך והרבה תשומת לב. חסכים רגשיים יש אגב גם לאחרים כמו אלו שנוהגים לרמות את מס ההכנסה או לגנוב מן הציבור, לכן החינוך המקפיד חשוב לגבי כולם לא רק לשכבות מצוקה. לפי גישה זאת, במידה מסוימת כולם הם קורבנות של כשל או חסך בשלבי ההתפתחות השונים (לא כל אחד שורד טראומה מימי ילדותו ללא נזק) ולכן יש להתייחס אליהם בהבנה, לתת אמון ולהסביר לאט ובבירור במה נכשלו וכיצד ניתן לתקן את הדרך. אם נכיר בבעיה זאת כבר עשינו צעד נוסף קדימה. גם בפרקים הבאים אני מדגיש את החשיבות במתן תשומת לב הדוקה לחינוך בכלל ושל השוליים החברתיים בפרט. כל זאת יהיה אפשרי בתוספת העזרה מצדם של מתנדבי ומתנדבות השירות הלאומי ובהדרכת גורמים מקצועיים.

במקביל לסגירת בתי אסורים יפתחו מוסדות לחינוך מתקן. אלו יוקמו בשילוב עם מקומות עבודה וחלקם יוקמו דווקא באזור כפרי על מנת לשלב עבודה חקלאית (אולפנה בכפר) מאחר ולגישתי זה חלק אינטגרלי מהתיקון. מוסדות אלו יהיו פתוחים לגמרי כאשר לחלקם תהיה אפשרות לשהיית יום בלבד ובערב לינה בבית. קנסות אם יוטלו- ישולמו בחלקם תמורת ימי עבודה, ואפילו בעלי הממון ישלמו חלק מהקנס בימי עבודה והכל לפי קביעת ביהמ"ש. בעקרון, מוסדות כגון האולפנה בכפר יהיו מיועדות לאותם עבריינים שהורשעו ועונשם יהיה במטרה לאפשר להם לתקן את דרכם בלימוד ובעבודה חקלאית. הם יוכלו לצאת ולהיכנס למתקן ללא מגבלות בזמנם הפנוי אולם יחויבו להיות נוכחים בשיעורים במקום. הרפורמה אינה צמודה למערכת הענישה ומטרתה להביא לשיקום אותם אלו שאפשר לעזור להם וזאת יעשה רק במסגרת אזרחית. הכוונה היא להימנע מהדבקת סטיגמה ואות על עבריין בר שיקום. אולם אוי לו לעבריין שינצל את סלחנות החברה ויבגוד באמון שנתנו לו. כמובן שחינוך מתקן הוא טוב לכולנו לא רק לעבריינים שכבר נתפסו, אולם בהזדמנות זאת (המשפט) לפחות המערכת תוכל לתת מענה לאותם שבוודאות זקוקים לשיקום. אני תקווה שכל השאר יזכו לחינוך איכותי בהמשך מהלך הקמת מדינת היהודים וזאת במסגרת הרפורמה בחינוך. תהיה תכנית חינוכית מסודרת שתאפשר לכולם לשמוע הרצאות בנושאי מוסר וכד'.

בשיקולי העונש יש לקחת בחשבון מספר גורמים כגון סוג וחומרת העבירה (גם אם לא התבצעה בפועל) גובה הקנס הכספי וכן המסלול השיקומי המתאים לעבריין. תקופת השהייה במתקן תהייה בד"כ עד שנתיים, במקרים יוצאים מן הכלל ניתן יהיה להחזיר את העבריין לתקופה נוספת במתקן עד לשיקום העבריין. במקרים בהם העבריין אינו מוכן (או אינו מסוגל) לתקן את דרכיו ואינו מוכן לקבל את הכללים הנהוגים באותם מוסדות המיועדות לשיקומו, המשך הטיפול בו יהיה על פי קריטריונים קשוחים יותר. כאמור- מטרת פרק זה היא לשכנע בנחיצות הצעדים לשיקום העבריינים והחזרת הממד האנושי לכל אדם באשר הוא, וזאת במקביל למלחמת החורמה בפשיעה.

שיטות העונשין יקבעו בהתאם לתפיסה חדשה שתכליתה לשלב את העונש בשיקום מלא. פתרון כזה מחייב ניתוק העבריין מסביבתו הישנה והצבתו בסביבה חברתית טובה ומועילה יותר אשר בה ישרתו מתנדבים ואנשי מקצוע שיעניקו תשומת לב תומכת. ניסיון לנתח את הגורמים שהביאו את העבריין למצבו יובילו למסקנה כי הדרך להוציאו משם (ממעגל הפשע) מחייבת השקעה ותשומת לב בכל, החל מהתייחסות למשפחות בעלות קשיים, המשך בהדרכת ההורים הפוטנציאלים להורות טובה, וכן מעקב אחר נוער בעייתי הנפלט ממערכת החינוך, וכלה בשיקום העבריינים עצמם. אני מניח שבמדינה יהודית זאת לא תהיה בעיה כלל, אולם היום יש לעשות הכל כדי למנוע סמים (ולטפל בנגע העישון בכלל). הסמים מפילים רבים וטובים אל עברי פי הפחת והשעבוד להם אחראי גם לנגע עבירות הרכוש הקטנות והמטרידות. בעיית העישון קשורה לסמים בכך שמעבר לעניין הבריאותי, כל המכורים מתחילים קודם בעישון "לגיטימי" ואח"כ רוצים עוד ריגושים. כמובן שצמצום נגע העישון יתרום בנוסף לכך גם לשיפור משמעותי באיכות החיים שלנו.

אמרנו כי ענישה משקמת תשלב עבודה עם חינוך. לעבודה מטרות רבות, הראשון הוא הערך החינוכי, להביא אותם להכרה שהם תורמים, שאינם נטל על המערכת, אבל בנוסף גם להביאם הכרת ערך העבודה ותיעול האנרגיות שלהם בצורה יצרנית ולא הרסנית. חלק מהעבודה יממן קנסות- גם אם מדובר על בעלי ממון מביתם. מעבר לעבודה שהיא ערך חינוכי בפני עצמו, המחצית השנייה מהזמן תוקדש לשיעורים בתחום המוסר, המוטיבציה לתרום למען החברה, העמקת הרקע היהודי, שיפור רמת ההשכלה ושיפור היכולת התקשורתית עם הסביבה. ההשקעה העצומה בכוח אדם מקצועי היא כדאית לכל אורך הדרך וכמובן שבסופו של יום תחזיר את עצמה בזכות השיקום שיצמצם את סיכויי חזרתם לפשע. העבודה תתבצע בעיקר בחוות חקלאיות כי האווירה מאוד משפיעה. המחנות יהיו פתוחים לחלוטין בהגדרה כי חשוב לתת לכולם אמון מלא כחלק מהשיקום. כמובן שמעילה באמון תשנה את התמונה לחלוטין ויופעלו סנקציות בהתאם לשיקול הדעת של האחראיים או בית המשפט.

העונש על עבירות בינוניות (שאינן מחייבות עונש מוות) יהיה כאמור "מאסר" פתוח באתרי שיקום לתקופות של שנה עד ארבע שנים, לרוב זה יהיה תקופה של שנתיים שזה משך הזמן הנדרש להכשרה ולימודים. אם יוטלו קנסות גבוהים יותר ממה שניתן לקבל בעבודה, הם ישולמו לאחר השחרור בתשלומים. אי עמידה בתשלומי קנס יגרור אחריו סידור עבודה מוכתב מטעם המדינה. זמן המאסר/ההכשרה יהיה לרוב כשנתיים אולם ניתן יהיה להאריך או לקצר באישור בית המשפט. סירוב הכלוא להשתתף בפעילות החינוכית או המשקמת תביא להחמרה בעונש. עבריין שאינו משתף פעולה עם השיקום אולם יתברר כי הסיבה היא בעיות נפשיות קשות, יועבר העבריין למסגרת מתאימה שם יטופל עד לריפוי מלא.

כאמור, על עבירות חמורות, יוטל עונש מוות. עונש זה יוטל כנאמר קודם כאשר יוכח שאנשים פעלו לשלילת זכויות האנוש באופן אידיאולוגי, ובזאת איבדו צלם אנוש ובטלה זכותם לחיות. כך למשל אפשר יהיה להטיל עונש מוות על אונס, הפצת סמים מסוכנים (או כל פעולה דומה המביאה לסיכון הציבור), רצח בנסיבות מחמירות (ללא כל צידוק) ופגיעה ביהודים רק בגלל יהדותם.

כל עבירת שנאה לעם היהודי, קלה כבחמורה, גם ללא פגיעה גופנית, דינה יהיה מוות. זאת לא רק מפני כבוד היהודי אלא בעיקר בגלל המשמעות הרעיונית הכרוכה בשאיפה לפגוע ביהודי שהיא מבטאת סובלימציה של השנאה לאלוקות ושלטון הצדק העליון והמוחלט, קדושת החיים וקדושת האדם. בכל יש גם לשלול את הגישה הכפירתית לפיה אין בעל בית בעולם ולכן כל דאלים גבר. שלילה זאת תבוא לידי ביטוי בעונשים החמורים על עבירות על רקע אידיאולוגי. החוק לעשיית דין בנאצים הוא למעשה דוגמא לחוק מסוג זה אותו יזמה מדינת ישראל. המלחמה שלנו באנטישמיות היא מלחמה כנגד השוללים את הזכות הכללית של האדם להתקיים בעולם בשוויון ובשלום, ערך זה הוא כה חשוב עד כי מותר לחרוג מהכללים המערביים כדי ללחום מלחמת חרמה נגדה. עבירות על רקע אנטישמי כוללות: הסתה נגד היהודים, פגיעה (או ניסיון לפגוע) גופנית ביהודים, חילול קברים יהודיים וגרימת נזק לרכוש רק מהסיבה שהוא שייך ליהודי.

עבירה מסוג אחר שיש לתת עליה את הדעת היא חילול שבת להכעיס ובפרהסיה. זאת אינה עבירת דת כפי שיש הנוטים לחשוב, אלא עבירת שנאה הגורמת לפגיעה פיזית במדינה ובתושביה, וכך צריך להתייחס אליה מאחר והיא קשורה להמשך קיומנו הלאומי. חילול השבת במזיד מביאה מורך בקרב הציבור, פוגעות באחדות ובקונצנזוס, וכמובן מביאות על כל הציבור עונש דמים כפי שאני גם מרחיב בפרק על השבת. התורה צוותה על עונש סקילה. אני מאמין שחינוך במקום ובזמן, ימנע מצבים אלו וכן את העונשים הנלווים.

ואם בעניין רצח עסקינן, גם הפלות הנן רצח לכל דבר ועניין רק חבל שהמודעות לנושא מאוד חלשה בקרב רבים. אסור להתייחס אליה בשוויון נפש כאילו מדובר בדגים בים ולא בילדים שלנו. על פי ההלכה אחרי 40 יום, העובר הוא יצור חי ופגיעה בו היא הריגה. זה ממש פגיעה בתינוק חסר ישע, גם אם זה נעשה מסיבות שלא לעניין כמו סיבות סוציאליות. הפתרון להריון לא מתוכנן (ולא לא רצוי) צריך להיעשות בדרך חינוכית המשולבת בטיפול חברתי, ואם האם תסכים, יימסר היילוד לאימוץ תוך פיצוי הוגן לאימא על מאמציה וסבלה.

5-4. אכיפת החוק

האם במדינת הגאולה יהיה בכלל צורך במשטרה? האם תהיה עבריינות? או מן הסתם כולם יהיו צדיקים שלמים. תשובה לכך אין, ומאחר ובתוך עמי אני יושב, אני מניח כי הפשיעה מן הסתם לא תתנדף, ולכן יש לפעול על פי תוכנית עבודה הלוקחת בחשבון כל אפשרות. כאשר המדובר בשמירת חוק וסדר, יש לנהוג בתקיפות לגבי מעזי פנים ובסלחנות למי שזכאי לכך. אבל אסור בשום פנים ואופן להתעלם מהפרת חוק מאחר וזה תקדים הרסני הפוגע באושיות החברה ושובר את הבסיס על פיה מושתתת החברה- מערכת חוקים מוסכמת. זה נכון עוד יותר כאשר מדובר במדינת הגאולה שהיא אמורה להציג את המערכת השלטונית האולטימטיבית.

אין זה אומר כי נצטרך לאכוף את החוק באמצעות מדינת משטרה, ההפך הוא הנכון. החינוך והדוגמא האישית היא שתעשה את המפנה המוסרי הערכי. אולם אם ישנם אלו שאינם משלימים עם ערכיה וחוקיה, על החברה לדעת כיצד להתגונן מפניהם. הכלים יהיו המשטרה, וועדות החקירה ושירות הביטחון (אם כי אישית הייתי מעדיף לצמצם את סמכויות גוף זה ולהעבירו למשטרה הכחולה). המשטרה תידרש קודם כל להוות דוגמא ומופת לאזרחות טובה בזכות עצמה ורק אחר כך לפעול כאנשי חוק ושלטון. מתפקידי המשטרה: שמירת הסדר הציבורי, פיקוח תנועה, אבטחת אישים ומוסדות, הוצאה לפועל של מדיניות הממשלה והחלטות בתי המשפט. כל אלו יבוצעו על פי הגדרת סמכויות ברורה עליה יש להקפיד. המלחמה בפשיעה מחייבת אמנם שוטרים חדורי מוטיבציה והערכה ציבורית, אולם אסור שיהיו השוטרים מרירים ונקמניים. לשוטר יהיו סמכויות מעצר מוגבלות (24 שעות), יחד עם שיקול דעת רחב בפעולותיו. סמכויותיו הם: דרישה להצגת מסמכים, ביצוע חיפוש ומעצר. חובותיו: לשאת תג זיהוי, להימנע מהפעלת כוח מעבר לנדרש לשם מניעת פשע, לשמור על מידת הצדק והמוסר, חובת נאמנות. חשוב מאוד לקבוע את הגבול בין המותר והאסור ביחסי הגומלין בין (נציגי) החוק והאזרח. במיוחד בכל הקשור למקרים בהם קיימות נקודות חיכוך כגון בהפגנות, השלטת סדר ומעצרים. איפוק ושיקול דעת הם תמיד תכונות מבורכות.

לכל אזרח שמורה הזכות להפגין כל עוד אינו פוגע בסדר הציבורי. אולם אם עוברים את הגבול הסביר – תפסק הסבלנות. במקרים קיצוניים כאשר הפגנה יוצאת מכלל שליטה והופכת להתפרעות של אספסוף, יהיה מותר להפעיל את כל האמצעים כדי להחזיר את הסדר למקומו כולל גז ושימוש בנשק חם וזאת ללא קשר לזהות המפגינים או למטרת ההפגנה. ולהבדיל, אם מדובר בהתפרעות אדם בודד או אנשים שאינם מסכנים את שלום הציבור ורכושו אזי יש לפעול בסבלנות מירבית. המדיניות כלפי החזקת נשק פרטי תהיה מחמירה. רשיונות יחולקו במשורה רק על פי הצורך המיידי. נגמר הצורך-יבוטל הרשיון. תנאי לרשיון הוא מידת כשרותו של בעל הרשיון, שמירה בכספת בה ימצא הנשק כאשר אינו בשימוש וצורך אמיתי לכלי נשק. הסיבה להחמרה בנושא הנשק ברורה, יש יותר נפגעים משימוש לא נכון בכלי הירייה. גם מתיישבים באזורים מסוכנים (אם עדיין יהיו כאלו) לא יצאו מן הכלל, קודם כל כי זאת תהיה מדינת חוק, ועל הגנה בפני פורעים מופקדים רק כוחות הביטחון.

עצור ישוחרר לאחר 24 שעות. אלא אם כן יש אישור משופט מחוזי. ניתן להאריך את המעצר בשבעה ימים כל פעם עד לסיום ההליכים. שוטר שהתנהגותו אלימה וגסה לא יוכל לשרת בתפקידו. מפקדו של השוטר יועבר אף הוא מתפקידו אם לא ינקוט באמצעים. כל שוטר כחלק מהכשרתו יעבור גם הכשרה בתחום המגע עם אוכלוסייה אזרחית על מנת להפוך את השוטר למדריך ואח בוגר שסמכותו תהיה נטועה בתודעת האזרח. בנוסף, כדי להעלות את קרנה של המשטרה יש להעניק גם שכר הולם בהתאם דבר שיעלה את איכות המתגייסים. יחד עם העלאת רמת המתגייסים ושיפור ההכשרה, יש להרחיב את הפיקוח על פעולות המשטרה ע"י הקמת צוותי חקירה פנימיים (של משרד המשטרה). צוותים אלו יוקמו מאנשי משטרה לשעבר (בעלי ותק של חמש שנים ובכל דרגה) שיקבלו לצורך העניין הכשרה וסמכות של צוותי חקירה משפטיים. בראש הצוות יעמוד חוקר (אזרח) משפטן. תפקידם יהיה לחקור חשדות ותלונות הציבור לעבירות משמעת ועבירות פליליות מצד המשטרה, פעולתם תהיה מקצועית יותר לאור הרקע המשטרתי של החוקרים. בנוסף, על צוותי החקירה תהיה ביקורת ומעקב איכות מטעם המפקח על צוותי החקירה כמו שאר צוותי החקירה.

משטרת התנועה

עניין הטיפול בעבירות התנועה הוא לכאורה נושא ממש מינורי ביחס למהפך האמוני שחיבור זה צופה שהחברה בישראל תעבור. אולם למעשה זה הנושא שמבטא את כל החולי הקיים בשיטת המחשבה המקובעת אותה אני שולל ומנסה לבנות במקומה שיטה הרואה את טובת הציבור כמו גם המתחשבת בפרט ולכן היא הרבה יותר גמישה ויודעת להכיל גם אנשים והתנהגויות חריגות. קודם כל יש לצאת מנקודת מוצא שהנהג אינו אויב הציבור מספר אחד, לכל היותר איכות נהיגתו בכביש היא תולדה של חינוך וכישורים, לפי סדר זה. לכן במקום לתקוף, יש קודם לעזור לנהגים ובמקביל לפתור את בעיות התנועה בדרכים יצירתיות ובגישה חיובית. כיום מאמינים משום מה כי הטלת מורא רב על ציבור הנהגים תמנע תאונות דרכים, ההפך הוא הנכון. זה יוצר נהגים היסטריים ונהגים היסטריים גורמים ליותר תאונות. את המאמצים העיקריים במלחמה בתאונות הדרכים יש להפנות לחינוך לדרך ארץ, לימוד הנהגים עוד כחלק מבית הספר, נהיגה מעשית ושיפור מערכת התחבורה והכבישים בארץ (ראה פרק בנושא התחבורה). האכיפה תהיה מול נהגים הנוהגים בחוסר אחריות ומסכנים חיי אדם, להבדיל מנהגים הנוסעים סתם מהר. נהיגה בשיכרות למשל או נהיגה מופרעת היא המסוכנת ואלו יורדו מהכבישים. המשימה העיקרית של משטרת התנועה תהיה אם כן למנוע מפגעי בטיחות אנושיים או מפגעי בטיחות אובייקטיבים על הכביש, להסיר מכשולים ולדאוג לזרימת התנועה. מארבים ומכמונות מהירות שכל מטרתם להשיג תפוקה לאוצר המדינה אינם משיגים דבר חוץ מדמורליזציה והרבה כסף על חשבון ציבור הנהגים. במקומם יפעילו בלונים או עמדות עם מצלמות בצמתים ובכבישים מסוכנים על לאפשר התראות תנועה בזמן אמיתי. השתלמות תקופתיות בנהיגה יהיו אופציה לכל נהג ובוודאי שלעברייני נהיגה.

חלק ג': מדיניות ביטחון וחברה

5. מעמד הגויים ומעמד הגרים בישראל

נושא הגר נידון בהרחבה במקורותינו, "כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עימדי" (ויקרא כ"ה כ"ג). המונח גר נקשר לתושבי הארץ הלא יהודים, שהם בחזקת גר תושב בהשוואה לגר צדק שהוא חלק מעם ישראל. גר תושב הנו הנכרי תושב הארץ שקיבל עליו שבע מצוות בני נח מתוך הכרה ואמונה בנבואת משה. על פי הרמב"ם, לגר תושב, מובטח מקום בעולם הבא והנו חלק מחסידי אומות העולם (הל' מלכים פ"ח). נוכרי שאינו גר תושב אסורה ישיבתו בארץ מאחר והוא בחזקת אויב שהתורה מצווה להשמידו פן יהיה למוקש (דברים י"ב י"ז). לעניין ההצטרפות של גרי צדק לעם היהודי יש דעות לכאן ולכאן. מצד אחד נאמר ע"י רבי חלבו "קשים גרים לישראל כספחת" (קידושין ע' ע"ב) שהתבסס על הפסוק "ונלווה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב" (ישעיה י"ד א'), ומצד שני ר' אליעזר אומר (פסחים פ"ז) "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים". ר' אברהם גר (תוספות, קידושין) רואה  דווקא פן לשבחם של הגרים במאמרו של ר' חלבו "לפי שהגרים בקיאין במצוות ומדקדקים בהם, קשים הם לישראל כספחת". בשונה מר' חלבו, הוא מפרש גם את ישעיה כך שהצטרפותם של הגויים לישראל בזמן הגאולה היא ביטוי לרחמי ה' על ישראל. הנביא ישעיה מתאר את העולים לארץ ישראל כולם, כולל הגרים, כברכה ומקור גאווה לישראל. ומכאן שהצטרפות גויים לישראל היא מאפיין מובהק של עידן הגאולה.

ואכן נושא זה רלוונטי במיוחד כיום כאשר חלק גדול של העולים שהגיעו מרוסיה אינם יהודים על פי ההלכה, אולם לרבים יש זיקה לישראל ורצון להצטרף לעם היהודי. לא רק העולים מרוסיה, גם משאר התפוצות מגיעים עולים שחלקם באו ממשפחות מעורבות. כיום נדרש לגייר אפילו קהילות שלמות, האתיופים, אם בגלל הספק ביהדותם או שאינם יהודים כלל. ואחרון חביב, לאחר ניצחון הגאולה צפוי כי גויים רבים (גם מוסלמים) יבקשו להצטרף לעם ישראל. לגישתי, אסור לנו לדחות אותם, אלא יש לקבל את אלו שרוצים לראות עצמם חלק מהעם היהודי. אם יבואו רבים נצטרך להיערך בהתאם, בחינוך בהסברה והדרכה. בלי קשר לשיטת הגיור, יש להקפיד שהגרים אכן גרים הם ולפחות את עיקרי המצוות הם שומרים, אחרת מקומם לא יהיה אתנו.

אפשר שיישארו בארץ ישראל מיעוט תושבים לא יהודיים שלא יתגיירו, וגם זאת על פי דין התורה, ובתנאי כמובן שיקבלו על עצמם את הריבונות הישראלית (היהודית), וגם את שבעת מצוות בני נח (להרחבה בנושא מעמד הנכרי במדינה, מומלץ לקרא את חיבורו המעמיק של אריאל פיקאר בכתב העת ראשית). מאותם נכרים שיכירו באמת בקב"ה וביהדות – חלקם יצטרפו לעם היהודי וחלקם יהיו במעמד מיוחד (בני נח, כאמור). יהיה ברור לכולם כי זכות הגויים בארץ ישראל נסוגה לחלוטין מול זכותו של עם ישראל, זכות המבוססת בעיקר על ציווי השם. התורה מצווה אותנו לכבוש ולהתנחל בה ולהורישה מפני שאר יושבי הארץ, כאשר זכותנו על הארץ היא זכות קבועה ואינה מותנית במעשינו או במידת נאמנותנו לבורא העולם. גם בגלות זכותנו נשמרת. לכן, אם יהיו גויים שיעזו לטעון לבעלות על ארץ ישראל – המשמעות היא מרד בקב"ה דבר השולל את זכות קיומם הם. גויים יכולים לדרוש חזקה על כל מקום בעולם- פרט לארץ ישראל. מצד שני, את אותה דרישה של נאמנות לארץ ואדוניה עליה הגרים ובני נח מתחייבים, אני דורש גם מאזרחים ממוצא יהודי. אין אף יהודי שמוסמך לעשות ויתורים על שטחים מארץ ישראל, בטח לא בשמו של עם ישראל. מסירת שטחים מארץ ישראל שלא דרך תבוסה בקרב היא בגידה וכפירה במהותו של עם ישראל. הקשר המיוחד לאדמה הזאת נלמד עוד מלפני 3300 שנה כשעם ישראל התכונן לכניסה לארץ ודבר ראשון עשה להודיע למי ניתנה הארץ כנאמר: "והקמת לך אבנים גדלות ושדת אתם בשיד וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך למען אשר תבא אל הארץ אשר ה' אלוהייך נתן לך" (דברים כ"ז ב'). כל זמן שעם ישראל גלה מארצו בגלל חטאיו, הייתה הארץ שוממה ולא מיושבת השוכנת בין מצרים לסוריה ונשלטת על ידם. הישמעאלים שהיו בארץ בזמן גלותנו, הפכו אותה לשממה. בהקשר לכך כותב הזוהר: "ועתידים בניו (בני ישמעאל) לשלוט בארץ הקדושה כאשר תהיה ריקה מישראל זמן ממושך והם יעכבו את ישראל מלשוב לארצם עד שתסתיים אותה זכות (זכות המילה-ישמעאל) כאשר ה' יפקוד את עמו" (זוהר פר' וארא). בתקופת השממה היה רק עם אחד ששמר אמונים לארץ ישראל במשך כל שנות הגלות והוא עם ישראל. אפשר שבלעדי הנאמנות לארץ- הנובעת מהאמונה החזקה בקב"ה, היה העם אובד ומתבולל בגויים. זה מחזק את אמונתנו כי בגאולה ינחל עם ישראל את הארץ המובטחת. התורה מלמדת ומצווה כי הקב"ה מסר את ארץ ישראל לעם ישראל כנדוניה נצחית. גם כאשר העם נמצא זמנית בגלות, נשמרת הנדוניה (ארץ ישראל) בידי הקב"ה לימים טובים יותר. איני מתכחש לתפקיד שנתן השם לגויים לשמש כלי בביצוע העונש לעם ישראל, מצב שעדיין קיים שהרי אנו עדיין חייבי עונשין, אבל לצערי ניצלו הגויים את כעסו של השם, הפכו את היוצרות וטענו כי עונש הגלות מוכיח כי ירושת הארץ הועברה מהיהודים שחטאו לישמעאלים. על כך נתמה מי שם אותם במקומו של הקב"ה להחליט מה מעמד ישראל לעתיד לבוא? יתכן ובחוסר אמונתנו אנו אף מחזקים תזה זאת. בתאוותנו הרבה למסור חלקי מולדת לגויים אנו מחזקים מאוד את מחשבתם כאילו להם זכויות הקניין על הארץ. הבגידה אינה רק חטא לקב"ה, אלא גם פגיעה אנושה כלפי עתיד קיומה של המדינה הישראלית. גם אם מעז יצא מתוק (כלומר כאילו שהבגידה היא תנאי הכרחי לגאולה), הדבר אסור לחלוטין. בהקשר זה חשוב להבין כי קיימת ברית בין עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל, ברית הנכרתת כל יום מחדש בהנחת התפילין עם הברכה "ואירשתיך לי לעולם..". מצד שני עלינו לסמוך על הקב"ה שהוא שומר על נאמנות מוחלטת לעם ישראל בלי קשר לכפיות הטובה שלנו כלפי השם. מעיקרי האמונה היא כי זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל היא ללא עוררין והיא עומדת לעולמי עד ואין לחלוק אותה עם אחרים, מי שלא מאמין בכך הוא כופר במשמעות היותו יהודי (אם כי עדיין נשאר יהודי). מצוות יישוב הארץ לא רשות היא אלא חובה, ולא רק חובה אלא כורח אלוקי וכל ניסיון להתחמק ממנו יוביל רק לאסון לעם היהודי בכל תפוצותיו.

לאותם גויים שכבר יושבים בארץ תינתן זכות הבחירה. חלקם בטח ירצו להמשיך ולגור כאן גם בזמן הגאולה, ולשם כך יהיו מוכנים להסכים עם ריבונות הקב"ה על הארץ. מן המקורות אנו למדים כי לאוכלוסיה המקומית ישנן שלוש אפשרויות: השלמה, עזיבה או מלחמה. במסכת שביעית (ו' א') בירושלמי מובא: "שלושה כתבים שלח יהושע עד שלא נכנסו לארץ: הראשון שלח להם: מי שרוצה לברוח יברח. וחזר ושלח: מי שרוצה להשלים- ישלים. וחזר ושלח: מי שרוצה לעשות מלחמה- יעשה". לגישתי, אם ניאלץ להגיע לשלב השלישי של מלחמה, לא יהיה לנו הלוקסוס הזה לעצור באמצע המלחמה ולדבר שלום (כפי שלמרבה הצער קורה כל פעם שמדינת ישראל מנצחת), המלחמה תסתיים רק לאחר שהגורם למלחמה יעלם ויושמד.

נכרים שישארו בארץ יהיו במעמד גר תושב. הבחירה לאמץ מעמד זה תהיה בידיהם. המדינה לא תהיה סובלנית כלפי התופעה שנכרים מקבלים מצד אחד זכויות מושב בארץ ומצד שני חותרים תחתיה במטרה להרסה מבפנים. לאחר שיסכימו לתנאים ויורשו להישאר, הדרך חזרה תהיה לא אפשרית. אני לא חסיד של מדיניות עקירה וגירוש למרות שזאת נחשבת נדיבה כלפי האוייב, לכן הנכרים שאינם נאמנים יעמדו למשפט וישפטו על בגידה. הם וכל הסובבים אותם. אם אלו לא ישכילו להצטרף אלינו באמת ובתמים, מוטב להם שימצאו מקום אחר בו ירגישו יותר נוח. אחרת דמם בראשם. על אויב אסור לרחם וזאת אני אומר למרות שבידוע הוא שאנו רחמנים בני רחמנים. ואם נתייחס למצב הנוכחי, בו המוסלמים הם המגזר הלא יהודי הדומיננטי: אם הם היו נאמנים למדינה ומכבדים את מיטיביהם- כל הקונפליקט הלאומי לא היה קיים כלל. הפקרת השטח לפורעי האסלאם שונאי ישראל תביא שעם ישראל עוד ישלם בדם יקר. אולי המחיר הגבוה שנשלם, הוא שילמד אותנו בהמשך לא להיכנע לרגש הרחמים.

לכאורה, הדין לגבי גורל האויב צריך להיות ברור: "ארדפה אויבי ואשמידם ולא אשוב עד כלותם" (שמואל ב כ"ב), אולם למעשה, אחרי הגאולה חלקם ייהפך מאויב לאוהב לאחר שייווכחו בצדקתו של האל. ליהודים יש יחס אמביוולנטי למוסלמים, מצד אחד אנו שואפים לרצות אותם ולהגיע אתם לשלום ומצד שני אנו למדים בדרך הקשה כי "הקם להרגך השכם והרגהו". אולם האמת היא כי השלום יבא עלינו רק כאשר נתחזק בתורה, זה התנאי היחידי, ואז נהיה גם חזקים ברוחנו ובצבאנו כנאמר: "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד...ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו ו-ז). ובהקשר לזה תזכורת לימינו: שלום עושים לא עם אויבים ולא עם ידידים אלא עם המתמסרים והנכנעים. בתקופת ההתנחלות של יהושוע, רק ערים ששכנו מחוץ לתחום השבטים והיו מוכנים לקבל את עליונות וריבונות אלוקי ישראל ועמו, יכלו להמשיך ולהתגורר בארץ במעמד מיוחד. אולם כאשר לא פעלנו לפי הנחיות אלו- והשארנו ערי אויב בתוך התחום, נחלנו תבוסות מאותם ערים שנשארו במעמדן הקודם בתחום הארץ.

לגבי הגויים המשתייכים לחלק הראשון המתמסר לעם ישראל, אפשר להזכיר את העובדה ההיסטורית כי החשמונאים והורדוס צירפו ערים שלמות שנכבשו לעם היהודי. בימינו גיור המוני הינו נושא רגיש וטעון ואינו מקובל על ידי רבים. אולם בזמן הגאולה אני צופה כי הנושא יחזור לסדר היום כי רבים ירצו להצטרף אלינו: גויים שהיגרו לישראל והסתפחו לעם היהודי, או גויים תושבי הארץ שיעברו למעמד גר תושב, גם הם מועמדים להצטרף לעם היהודי. למען האמת גם חז"ל מתייחסים לנושא בצורה רצינית ולפי אחת השיטות, היהודים יהיו כל כך פופולריים שהגויים ירצו ביזמתם להצטרף לעם היהודי. בהנחה שתהליך הגיור (של מוסלמים במעמד גר תושב) ייקח הרבה זמן, אולי שנים רבות, יש להצהיר כי יהיה שוויון זכויות וחובות לכולם. כל מתאזרח (גר תושב) יזכה לכל הזכויות האזרחיות וגם לכל החובות כמו שירות לאומי ושירות צבאי מצד אחד, ותמיכה ורווחה מצד שני. הכל, פרט לכל הקשור במצוות יהודיות. בשלב שני, לאחר שהם ישלימו את מהלך הגיור, הם יקחו חלק בגורל העם היהודי לטוב ולרע ואז מעמדם ישתווה גם מבחינה דתית-לאומית. אולם עד אז, לא יותר לגר תושב (שלפי הגדרה מחוייב לשמור שבע מצוות בני נח) להקים צריחי מסגדים ולעבוד את דת האיסלאם במופגן, דת שהכריזה למעשה "מלחמת קודש" על הקב"ה בכלל ועל היהודים בפרט. התנאי לאזרחות הוא קבלת מעמד גר תושב עם כל הכרוך בכך למשל זניחת אמונות הסותרות את יסודות אמונתנו. אותם מוסלמים שיקבלו את התנאים המזכים למעמד גר תושב, יהיו מבחינה הכרתית קרובים יותר לאימוץ הדת היהודית ומתאימים להתחיל את תהליך ההצטרפות לעם ישראל. הגיור יעשה בשלושה שלבים: 1. מעמד גר תושב וקבלת מצוות בני נח, 2. לימוד יסודות היהדות, 3. השלמת תהליך הגיור וקבלת עול תורה ומצוות. גר תושב לא יקבל מעמד זה לפני שיחתום על הצהרת כוונות בנוסח: "מתחייב אני לשמור נאמנות לעם ישראל וחוקיו ומכיר אני בריבונות הבלעדית של עם ישראל על ארץ ישראל כפי שציווה הקב"ה ונכתב בתורת ישראל וכן מתחייב אני לפעול ברוח הצהרת נאמנות זאת" המסרבים ישפטו על עבירת תמיכה באויב וייענשו.

פרדוקס השואה ויחס היהודים למוסלמים. טראומת השואה משפיעה מאוד על סדר היום שלנו ויחסי הגומלין שלנו מול המוסלמים. עברנו סכנת שמד ושרדנו בנס. אולם למרבה האבסורד במקום להפוך אותנו לזהירים וחשדנים יותר כלפיהם לנוכח הכוונה להשמידנו, אנו הופכים לזהירים וחשדנים יותר רק לגבי עצמנו שחס ושלום לא נהיה אנו דומים לנאצים, ופחד זה משתק למעשה את מנגנון ההישרדות שלנו כעם הנמצא בסכנה קיומית. עד כדי כך שאם שואלים אותי היום מה הנזק הקשה ביותר לעם היהודי כתוצאה מהשואה- התשובה לא תהיה השמדת שליש מעם ישראל אלא הפגיעה במנגנון השרידות הטבעי והחיסון שלנו בפני תופעת השנאה העצמית. עם ישראל עובר לנגד עיננו דה לגיטימציה. קורבן הנאציזם הופך בין יום באמצעות הסתה אגרסיבית לתוקפן העולה באכזריותו על הנאצים. אבל האמת היא כל כך הפוכה. האמת היא שאנו נאלצים להתגונן מול אוכלוסייה אזרחית נאצית עם שני ידיים קשורות מאחור כדי שלא יאשימו אותנו באותם פשעי מלחמה שבצעו הנאצים נגדנו בשואה.

בעת הנוכחית, אחת הבעיות התודעתיות הקשות ביותר, היא עצם העובדה שישנם יהודים שסוברים כי מעמדם של המוסלמים זהה (ואולי גובר) לעומת זכותם הם על הארץ. והמדובר בעיקר על אלו המנותקים מתורה וחסרי האמונה. בכך אנו משלמים היום את תוצאת מחדלי העליות הראשונות שהפכו את המרד ביהדות לאידיאולוגיה, כאשר טענו כי עבר זמנה של הדת והגיע העת להקים חברה חדשה. מבחינתם של הראשונים, זכותם של היהודים על הארץ היתה ברורה ומובנת מאליה. הם למזלם עוד הספיקו ללמוד בבתי ספר יהודיים ובכך זכו לשורשיות יהודית. אבל בניהם אחריהם לא זכו לשמוע דבר יהדות. וכך, מה שהיה מובן מאליו להורים, לא נןתר עבור דור ההמשך שהתנתק מהיהדות. יצא אם כן שהמנותקים מילאו את הוואקום הערכי בערכים אפסיים של צדקנות ליברלית. אולם באמת הם רק קידשו את תאוותם להגיע לסיפוק מיידי בכל דבר עד כדי הרס עצמי.

מבחינה היסטורית, הציונות הביאה לאזור פרוספריטי, שמשכה אחריה מוסלמים רבים מהארצות השכנות שהכפילו את מספרם באופן ניכר. הם כמובן לא הגיעו ממניעים דתיים או לאומיים, אלא ממניעים כלכליים. בין המהגרים היו בדווים, מצרים, סודנים, סעודים, חורנים, ועוד, שבאו בעידוד השלטונות. האמת היא שעד שהגיעו היהודים, הופקרה הארץ במשך מאות שנות השלטון המוסלמי וננטשה ע"י יושביה. אלפים בודדים של מוסלמים נותרו בישובים חקלאיים והיו נתונים להצקות שודדים בדווים מצד אחד ומסים גבוהים של השלטון העותומני מצד שני. בנוסף, בגלל כלכלת המקומיים שהתבססה על מרעה בלתי מבוקר (העז השחורה), הארץ עברה תהליך של השממה מואצת. יש לציין כי המוסלמים המקומיים מעולם לא הוכיחו נאמנות יוצאת דופן לאדמת הארץ דבר המסביר את העזיבה ההמונית במלחמת השחרור בעקבות נסיגת צבאות ערב הפולשים וזאת בניגוד לתיאורית ה"צומוד" ההצמדות לקרקע. גם היום "אהבת הארץ" שלהם ניכרת בעובדת נכונותם להעלות באש בשיטתיות כל חורש ויער המצוי בסביבתם הטבעית. עם אמיתי ואחראי היה מגנה בכל תוקף וונדליזם מסוג זה. התנהגות חסרת רגשות כלפי ערכי הטבע היא אנטי תזה לאמונה בבורא העולם.

גם אם מוסלמים היגרו וישבו בארץ מאות שנים, ובלי קשר לנוכחות יהודית רציפה בישראל, התיק"ו לכאורה כבר לא קיים יותר. עכשיו נפל דבר: לאחר אלפיים שנות עזובה בא"י תחת שלטונם של מלכויות רבות וזרות, ברור לכל כי הארץ חוזרת לבעלות יהודית אמיתית. זאת תקופת קדם הגאולה. הגאולה ויחד עמה גם ההכרה הבין לאומית בזיקת עם ישראל לארץ ישראל בוא תבוא, בין במועדה ובין שלא במועדה. הגאולה תיעזר בגויי העולם, הם יהיו שותפים לגאולה במובנים רבים ולכן עלינו גם לראות את גויי העולם בפרספקטיבה הנכונה- לא כאויבים אלא כאובדים ועלינו כמובן לעזור להם. היהדות הנה סובלנית כלפי דתות ועמים אחרים והסיבה היא השליחות למען האמונה באל האוניברסלי. בארץ יושבים גויים שונים, אוהבים שותפי הציונות ושונאים המטיפים להשמדת עם ישראל בארץ ישראל. רק המחשבה שמותר להרוג את היהודים יכולה להביא אסון כבד על הציבור החושב זאת, וכנ"ל על אלו שמעודדים מחשבה מסוג כזה (כולל יהודים). זאת אנו למדים מן ההיסטוריה העשירה שלנו כאשר כל הגויים שניסו להכריתנו ירדו מגדולתם או נעלמו מדפי ההיסטוריה, לכן שלא יהיו מופתעים אם זה יהיה גם גורלם. אם הגויים החיים בארץ רוצים בכנות להמשיך לחיות כאן בשלום עליהם לתקן את דרכיהם באופן רדיקלי עד כדי כך שייקחו חלק פעיל בתהליך שיבת עם ישראל לארצו ובבניין הארץ. גם זכויותיהם כאזרחי הארץ ישמרו כפי שכבר ציינתי בהקדמה לגבי גר תושב.

לסיכום אחזור על העיקר. ישנן שתי אפשרויות לפתרון שאלת נוכחות הנכרים בארץ ישראל: דרך של שלום או דרך של מלחמה. שלום היא כמובן המועדפת אבל משמעותה היחידה היא הזדהות מלאה עם העם היהודי, קבלת המרות היהודית וקבלת שבע מצוות בני נח. בסופו של תהליך זה יצטרפו הגרים לעם ישראל כהלכה. בלי מילוי תנאים אלו יש להתייחס את הנכרים כאל אויב במלחמה. בהקשר לנושא הגיורים, לדעתי אין לתת מכשול בפני אלו הרוצים באמת לקחת חלק בגורל היהודי ולהצטרף לעם ישראל. יש למסד קשר זה בצורה חוקית ורשמית כי זאת הדרך הטובה ביותר לפתרון הבעיה האנושית והלאומית הכאובה הזאת.

המשמעות הלאומית של ה"שלום"

בסיס המחלוקת באזורנו בין היהודים למוסלמים, הוא קודם כל דתי/תרבותי. בגלל שהצד השני הוא אויב אידיאולוגי, אין לדרך הפשרה שום משמעות לעניין ישיבתו של ישראל לבטח בארצו. כמובן שחל איסור מוחלט להשלים עם אויבי השם מכל דת באופן כללי והאסלאם באופן פרטי. המוסלמים מאמינים כי השם ביטל את הברית עם היהודים בגלל חטאם ולכן הגלות, ובחר להמשיך עם מוחמד כנביאו. בכך בוטל לדידם גם זכות הקיום של עם ישראל וכל הפריבילגיות והתפקידים עברו באופן אוטומטי למוסלמים, צאצאי בנו הבכור של אברהם. עצמאות יהודית בארץ ישראל מהווה סתירה ליסוד האמונה המוסלמית, ומבחינתם דבר זה לא יסולח. יהודים תמיד היו במעמד של יהודי חסות בארצות המוסלמיות, ואילו כיום היהודים הם בחזקת כופרים קופים וחזירים. לכאורה הקונפליקט הולך להיות מוכרע לטובת המוסלמים שינצחו אותנו בשדה המלחמה הדמוגרפי ויהרסו את המדינה מבפנים. למעשה, כך אני מאמין, בהפוך על הפוך- ב"זכות" ההססנות והויתורים של מדינת ישראל, לא יגיעו המוסלמים למועד בו יתקיימו תנאי הסף שיבטיחו להם את ההכרעה לה הם מצפים והמלחמה תחל עוד לפני.

אלמלא ניסים גלויים ונסתרים, שיתוף הפעולה של העם היהודי כאן עם מה שמכונה ה"שלום" המוסלמי, יאיץ את תהליך השמדת העם היהודי בארצו ותביא לביטול הישות הציונית בכלל. צעד ראשון לסופה של המדינה תהיה ההכרה במה שמכונה "מדינת כל אזרחיה". צעד שני יהיה כשהמוסלמים יראו לנו את הדרך החוצה כחלק מדרישתם לצדק היסטורי. להערכתי, אלו מתושבי הארץ ממוצא יהודי שיאבדו כל סממן יהודי ממורשתם, יחליטו במצב מצוקה כאמור, להגר לארצות העולם השוכנות לבטח. כיום אפשר להווכח כי ישיבתם של תושבים ממוצא יהודי בארץ היא עניין של כדאיות: נח להם כאן כי כאן נולדו, כאן משפחתם וכאן פרנסתם, אולם כאשר יתברר להם כי תפיסת ה"שלום" שלהם קרסה, הם יהיו הראשונים על המטוסים. רק חסרי האמצעים או לחילופין בעלי האידיאלים, יישארו בארץ למרות הכל, למרות סבל זוועות המלחמה בעורף ובחזית. יש להכיר בעובדות: המוסלמים לא מוכנים לוותר על דרישתם המקדמית ליישובם מחדש של ה"פליטים" ביפו לוד רמלה וחיפה, צעד הרסני מבחינת ישראל היהודית, ומכאן שהשלום הוא טקטיקה ובכלל לא מטרה. פתרונות לקונפליקט יש הרבה, אולם גם אם יהיה נס ונשיג הסכמה על פתרון בין אזורי באמצעות חילופי אוכלוסיות וחלוקה מחודשת של המזה"ת, במציאות האסלאם הפונדמנטליסטי לא מסוגל להכיר בישות יהודית כעובדה קיימת ובוודאי שלא כמדינה ריבונית. הדרך הנוכחית של מדינאי ישראל הדוגלת בהסכמים חסרי יסוד, מבטיחה רק את המשך המלחמה. העימות היהודי-מוסלמי הנו בלתי נמנע וניזון מחומר נפץ אידיאולוגי תרבותי ודמוגרפי. אולם זו תתפוצץ רק כשהמוסלמים ייווכחו כי ישראל מספיק מוחלשת עד כי אין נשקפת ממנה יותר סכנה. במצב זה כל האידיאות הנשגבות של שלום - יהפכו לאבק של העיתונים מאתמול. היום גם אנו מתחילים להכיר בכך כי הטרור משתלם וכל דאלים גבר. אולי הכרה זאת תביא לשינוי ערכים, כך שגם התמימים ביותר יבינו את המציאות. כשהמוסלמים כבר יעמדו דקה לפני הריסת המדינה עד היסוד, יהיה קצת מאוחר מדי בשביל לתקן, אולם המשבר הקשה יביא להכרה עצמית מחודשת, לשבירת לב האבן שלנו, וזה כבר רמז לבאות המסביר כיצד יתבצע המהפך האמוני והשיבה אל השם בתהליך הגאולה.

6. השירות הצבאי והשירות הלאומי

השירות הצבאי יהיה התנדבותי לשנה אחת ולאחר מכן בתשלום מלא ומקצועני המבוסס על שירות קבע (פרט כמובן למצב חירום אמיתי, אז יגייסו ויכשירו את כל מי שמסוגל, בזמן הקצר ביותר). כבר נאמר: "הרוצה בשלום – ייכון למלחמה", השלום והעוצמה כרוכים זה בזה, כפי שאכן אנו מבקשים בתפילתנו "ה' עוז לעמו ייתן ה' יברך את עמו בשלום" (תהילים כ"ט י"א). בכך אנו קושרים את עבודת ה' עם השלום והשלווה. רק כאשר יברך אותנו הקב"ה בעוז ובביטחון- ישרור השלום על הארץ. על פי תפיסה זאת אין כוחנו נמדד במספר הטנקים או החיילים אלא בזכות העוצמה הרוחנית. לדעתי עיקר הפוטנציאל הגלום בכוחנו הצבאי מקורו בתושייה ובחכמת המלחמה שלנו. אסור לסמוך על כוחנו הצבאי בלבד אלא על אמונתנו בצידקנו ובכוחו של הקב"ה. גם כך החזקת צבא ענק אינו עניין כדאי מבחינה כלכלית, העומס העצום יבוא גם על חשבון איכות חיינו, ובכך מחזיר את הגלגל לפגיעה גם בביטחוננו. משיקולים אלו שהנם בהחלט שיקולי ביטחון, יש דווקא לפעול להקטנת הצבא והגדלת ההשקעות במשק. מוטב יותר השקעה בחברה ובתשתית ופחות טיפוח הצבא, אשר גודלו הפיזי אינו מעיד על עוצמתו. אולי זה לא חידוש, אולם לכל החלטה ביטחונית יש גם משמעות כלכלית, ויש ללמד את קברניטי הצבא לתת את הדעת גם על האספקט הכלכלי. הרבה כסף ירד לטמיון בעבר בגלל מדיניות הראש הקטן. ביצורים מיותרים, גדרות הפרדה, חלוקת ערכות אב"כ ללא הצדקה, בירוקרטיה מיותרת, ציוד במחיר אסטרונומי רק בגלל תקן מחמיר ועוד. מסר זה חשוב לא רק לממסד הצבאי אלא לכל הממסד הציבורי, על פיו על משרתי הציבור לתת דין וחשבון לעצמם ולציבור על כל החלטותיהם שלא יראו כאילו הם מזלזלים בכסף הציבורי.

הקטנת סדר הכוחות הצבאי (סד"כ) הנו צעד הכרחי וראשון לחיסכון בהוצאות הביטחון, וניתן לבצעו גם מבלי לפגוע בכוח ההרתעה וזאת ע"י ארגון מחדש של הצבא יחד עם הקפדה אחראית יותר על שמירת עליונותנו הצבאית במזה"ת. צמצום סדר הכוחות הצבאי (הסדיר) יאפשר גם צמצום משמעותי ביותר בכוחות העזר שאינם לוחמים וצמצום מקביל בהוצאות לביטחון. הביטחון לא יפגע משמעותי אם במקביל לקיצוץ יהיה שיפור ברמת החיילות ורמת הפיקוד ע"י אימונים אינטנסיביים של הכוחות. במסגרת הרפורמה הצבאית ישונו כל תפיסות הביטחון כפי שהן מקובלות כיום על הממסד הביטחוני כדי להתאימן לתפיסת הביטחון הנשענת על כוחות קטנים וזריזים בעלי יכולת פעולה ארוכת טווח בגיבוי מסיבי של יחידות מילואים. תפיסה זאת הנשענת בעיקר על מילואים מחייבת יצירת מרחבים מפורזים עצומים משני עברי הגבול כדי שהגבול יהיה מאוד מרוחק ממרכזי אוכלוסייה כך שכל פעילות צבאית חריגה באזורים הסמוכים לגבול יביאו לתגובה מיידית יחד עם גיוס מילואים במידת הצורך.

גם אם ישנה חשיבות ערכית ראשונה במעלה לשירות הצבאי, איני רואה הצדקה מעשית או הצדקה מוסרית בגיוס חובה לצבא. למרות זאת, יש לאפשר לכל אזרח להתנדב לצבא ללא הבדל בלאומיות וללא קשר למצבו הבריאותי, ולכן ההתנדבות לצבא תהיה זכות לכולם (וזאת להבדיל מחובת השירות הלאומי). אדם שאינו מעוניין לשרת מכל סיבה שהיא, פחד, חוסר מוטיבציה או כל סיבה אחרת, ישוחרר ללא שאלות, מחובת הגיוס ובמקום זאת ישרת בשירות לאומי לתקופה של שנה. כמובן שהמדינה תיתן מענק הוגן למתנדבים לצבא בהתאם לקריטריונים שיקבעו.

כדי להשיג את מקסימום היכולת למרות הסד"כ המצומצם יותר, יש לערוך מחדש את הצבא לפי הצרכים האמיתיים. השירות בצבא יהיה מבוסס יותר על שירות קבע ויהיו פחות ימי מילואים ופחות סדירים. הצבא הסדיר יתרכז רק באימונים ולא במנהלה ולא בביטחון שוטף. אנשי הקבע יבצעו את הפעילות הצבאית השוטפת- ביטחון שוטף, כוננות וכד', ואילו בתפקידי אחזקה ומנהלה ישרתו בעלי מקצוע שיהיו אזרחים או משרתי קבע ולא אנשי סדיר. השירות הצבאי הסדיר יקוצר לשנה אחת המיועדת לאימונים יסודיים ברמת הפרט הצוות והפלוגה עד להבאת הלוחם לדרגת מיומנות צבאית גבוהה. לדעתי על כל חייל גם אם מתעתד להמשיך בתפקיד לא קרבי בקבע, לעבור אימוני כושר, קרבות מגע וקליעה, וזאת בנוסף לאימוני חיילות בסיסיים. חיילים הממשיכים לתפקידי פיקוד וקצונה יחתמו לשירות קבע (לפחות חמש שנים), דבר זה הכרחי כדי לעמוד בדרישות המקצועיות הגבוהות הנדרשות מהם. התקופות הנוספות מיועדות להשלמה חיילית ולאימונים כמפורט לעיל.

סגל הפיקוד של צבא הקבע יהיה אחראי גם לביצוע אימוני הרענון של חיילי המילואים. בכך יהיו המפקדים עסוקים בביטחון גם אם לא יעבדו בביטחון שוטף ורמת ההכנה הצבאית והכוננות תגבר. במקום להכין צבא גדול עם הרבה טנקים, יש להשקיע את המשאבים בהכנת גרעין איכותי של חיילים המאומנים לפעולות מתוחכמות ובביצוע ללא רבב, וכן להכנת יחידות המילואים. בגלל ההכשרה הארוכה הנדרשת מיחידות העילית, הן תהיינה כולן בקבע ובכוננות מיידית. חיילי המילואים לעומתם, ישרתו בעיקר בחי"ר שריון ותותחנים.

חיילים המעונינים בקריירה טכנית בצבא, ישרתו רגיל בשנה הראשונה (אם ירצו להיכנס לקבע). השתלבותם במקצועות טכניים תתאפשר רק לאחר סיום מגמת חיילות בשנת השירות הראשונה. חיילי הסדיר יתפנו לעיסוק בלעדי באימונים ותרגולים בלי הטרדות של בט"ש (ביטחון שוטף) שממילא יהיה מבוסס על שירותם של חיילים מקצועיים. השינויים שידרשו במבנה הצבא יכללו חשיבה מחדש בחלוקת המשימות, סדר הכוחות והלוגיסטיקה של הציוד וכלי הנשק. כאמור, הצבא יעסיק חיילים מקצועיים בביטחון השוטף ויפעיל חיילי מילואים רק במצבי חירום. חלקו של המילואים בסד"כ יהיה גבוה יחסית, אולם גם אלו לא ישמשו לביטחון שוטף אלא למצבי חירום בלבד, אולם שבועיים בשנה יוקדשו לאימונים. אנשי המילואים יקבלו שכר מלא עבור אותם שבועיים בשנה שבו יתאמנו, וכן יקבלו שכר קבוע (על פי דרגתם) חודש בשנה על עצם שמירת הכוננות. צמצום חיל הסדיר והעסקת יחידות לא גדולות של אנשי צבא מקצועיים, יחייבו שיפור צבא המילואים ורמת הכוננות שלו. יש להקים מערך גיוס מהיר של 8 שעות לגבי חלק מהמילואימניקים (על פי תפקידם הצבאי) ו 24 שעות לגבי השאר. מצב זה יתאפשר ע"י שיפור מערך המוכנות בצבא ושיפור דרכי התחבורה.

הרפורמה בצבא מחייבת שינוי רדיקלי בכל הנושאים שנחשבו פרות קדושות. כאמור, הצבא יקוצץ בסדרי גודל בעיקר על חשבון החלק המנהלתי, הביטחון השוטף יתבצע ע"י אנשי מקצוע, היחידות יהיו יחידות ייעודיות ברמת תחכום טכנולוגית גבוהה, כך למשל שמירת קו הגבול באופן יעיל תתחיל קודם בקביעת קו הגבול האופטימלי, קו שיעבור בקווים גיאוגרפיים ברורים ומבודדים מישוב, כאשר המערכת תעבור לאמצעי תצפית וחישה אלקטרוניים שיחליפו את הצורך במוצבים נייחים. סיורים אוויריים יחד עם בלוני תצפית יחליפו את הסיורים הרכובים. בכל אירוע חשוד, יוקפצו כוחות מוטסים בשילוב גיבוי מהקרקע.

הצבא ישתמש באופן רב יותר במסוקי תקיפה וכן במסוקים מיניאטוריים. למרות שבמלחמה יש סיכון לחיי אדם, לדעתי ניתן ואפשר להוריד את רמת הנפגעים למינימום. המיגון האישי ישופר, ובכוונתי לדרוש פיתוח מיגון יעיל יותר אולם קל ונוח יותר לכל החלקים הפגיעים.  יש להקטין את חלקן של המשימות הדורשות סיכון אישי לא חיוני כגון לחימה בשטח בנוי או לחימה בתנאים נחותים. מצבים אלו נקבעים בד"כ משיקולים פוליטיים לא רלוונטיים ויש להימנע מהם כליל. למשל, בשטח בנוי יופעלו יותר אמצעים טכנולוגיים והנדסיים כדי להתגבר על המכשולים, כאשר כלי הנדסה יפלסו את הדרך. וכל עוד תהיה התנגדות- לא יכנסו חיילים לאזור הבנוי.

משמר הגבול יהפוך ליחידה צבאית, להבדיל משוטרים המוצבים כנהוג בשערי הכניסה למדינה. ביטחון שוטף בגבולות, כמו גם אירועי פח"ע בתוך המדינה, יהיו בתחום סמכות הצבא.

גם שירות נשים יהיה אפשרי, וזאת כמובן בהתאם למגבלות הצניעות. שירות הנשים במערכת הביטחון יהיה במסגרת אזרחית מתאימה ובשכר מלא ויהווה קריירה מקצועית לכל דבר. בשום אופן לא כחיילות רגילות. הנשים תשרתנה בעיקר בכוחות העזר ולא בתפקיד קרבי, כאשר גם שירותן בכוחות העזר יהיה אפשרי רק אם יתקיימו התנאים הבסיסיים לשירות בנות באותו מקום, בהם הסעות מאורגנות לביתן ועוד.

השירות הלאומי

התכנית אותה אני מציע היא שירות לאומי חובה לכל מי שלא שירת בצבא, לתקופה של שנה אחת, לנשים וגברים כאחד. נשים נשואות ובעלי מוגבלויות יהיו פטורים משירות לאומי. המשרתים בשירות הלאומי יקראו מתנדבים למרות החובה, וזאת מהסיבה כי ללא הנכונות, תחושת התנדבות וההקרבה למען הכלל, אין טעם להתחיל את פרוייקט השירות הלאומי.

במסגרת השירות הלאומי המתנדבים ימלאו תפקידים בהתאם ליכולתם וכושרם הבריאותי. סוג המשימות אותם יבצעו מתנדבי השירות הלאומי הנו בעיקר בפרוייקטים בעלי חשיבות לאומית. החל מפרוייקטים בתחום הבניה והחקלאות, וכלה בנושאים במערכת החינוך והבריאות המותאמת גם לבעלי ליקויים פיזיים. השירות הלאומי יהיה חובה גם לבנות. הן תשרתנה בעיקר במערכת החינוך והבריאות. מתנדבי השירות הלאומי יקבלו שכר שגבהו עד מחצית משכר המינימום (בהתאם לרמת הקושי הפיזי הנדרש). גופים פרטיים שייעזרו במתנדבי השירות הלאומי (כגון חקלאים) ישלמו למדינה את חלקם בעלויות של השירות בגובה של שכר המינימום או כפי שיקבע.

סרבנים שיסרבו להתנדב לשירות הלאומי, ייענשו בקנסות ובמאסר לתקופה של שנה. כמובן שמתנדבי השירות הלאומי יפוצו על תרומתם למען הציבור בדומה למקובל למתנדבי הצבא, ויקבלו זכויות בכסף ושווה ערך לכסף כגון נקודות זכות לדיור מהמדינה. אם נשקול את החיובי שבשירות הלאומי לעומת הצד השלילי שהוא הכפייה והקושי שבעבודה, נראה שהכף נוטה בבירור למען חיוב השירות הלאומי וזאת מטעם השיקולים הבאים: א. פיתוח המחויבות החברתית של דור העתיד למען מדינתם. ב. מעשה של הצעירים למען עצמם. ג. חינוך לעבודה ולמשמעת בעבודה. ד. הקניית ידע בסיסי בעבודות חיוניות בבית. ה. על המדינה לעשות הכל כדי לא להישען על כוח עבודה זר וזול אלא על ערכי העבודה העברית. לעומת זאת השוללים את השירות הלאומי אינם מרגישים את הצורך במחויבות אישית למדינה, יותר חשוב להם לשמור על חופש ועצמאות אישית מבלי שאחרים יכתיבו להם כיצד לנהל את חייהם. גישה זאת נכונה בתחום הצר של החיים, בתוך הבית. אולם אינה נכונה למערכת חברתית המכתיבה לפרט איך להתנהג על מנת לחזק את החברה כולה תוך ביטול זכות הביטוי לשיקולים אגוצנטריים. אנו חיים בתוך חברה גם מבלי שנרצה ומטבע הדברים עלינו לכפוף את רצוננו לטובת החברה אחרת הכל יתפרק והמחיר יהיה מאוד גבוה. תרומה לחברה היא ערך שכל אדם צריך לסגל לעצמו וזאת במיוחד במדינת הגאולה. בראש ובראשונה, מי שירוויח מן השירות הלאומי יהיה האזרח. ואני מדבר לא רק על החיים בגיל מבוגר שבהם נסמכים יותר על האחרים כדי לשמור על איכות חיים, אלא גם על חיי היום יום שהצעירים יתחילו מרמפה גבוהה יותר בזאת שיקבלו זכויות חלקיות או מלאות לדיור והורדה בהוצאות הכלליות המופנות לרפואה ולמסים, למשל. כל הטרדות הבלתי אפשריות המשעבדות זוגות צעירים לעבודה בכמה משרות כדי לשרוד, לשלם משכנתה והוצאות הכרחיות נוספות, יהיו לנחלת העבר, אני מאמין. וזאת מבלי להזכיר את התרומה לאחדות, חינוך ומוראל תושבי המדינה.

7. המדיניות החברתית

התורה מצווה אותנו לדאוג לחלשים: הגר היתום והאלמנה וכל מי שנזקק לחסדי הציבור. זאת התורה החברתית על פיה עם ישראל צועד. הקהילה היהודית הייתה ידועה מאז ומתמיד בגמילות החסדים, ומובן מאיליו שהעשירים מפרישים מכספם למען העניים. כל ישראל ערבין זה לזה, כך למדה אותנו ההלכה היהודית. ומובן שמדינת הגאולה תמשיך בכיוון הערבות ההדדית בצורה מסודרת ויעילה. חלק ממנהיגי האומה ממשיך בשמירת עקרון הערבות ההדדית, תורה מסדרת הציג זאב ז'בוטינסקי (חמשת הממי"ם) וכן גם מנהיגים נוספים מתנועות העבודה הציוניות. שלא לטובה, הפכו האידיאלים המעמדיים-החברתיים לעיקר בעוד שעקרונות התורה העם והארץ נידחקו לשוליים ונעלמו. נראה כאילו העולים לארץ בעליות הראשונות התכוונו ללמוד וליישם תיאוריות סוציולוגיות מסוימות, דבר המסביר את המעמד הבכיר של התנועה הקיבוצית באותם שנים.

לפי הגדרת תפקיד המדינה, על המדינה לספק אמצעי קיום וחינוך לתושביה. וזאת בנוסף לתפקידה לספק ביטחון פיזי במסגרת מדינית חברתית מסוימת. יש הרגשה כי מרוב שהמדינה מטפלת בביטחון הצבאי, נושא הביטחון הכלכלי נדחק לשוליים. ולא כך צריך להיות. השכבות החלשות ביותר הן הקשישים והמובטלים, להם אין כוח והשפעה על קובעי המדיניות, ולכן על הממסד להיות זהיר כפליים בכל הקשור בטיפול בחלשים. על המדינה להבטיח ביטחון סוציאלי (פנסיה) לכל מבוגר או מוגבל, גם אם לא דאג לעצמו מבעוד מועד. העזרה יכולה להיות בכסף אולם חשוב יותר המגע האישי והתמיכה החברתית מצד הסביבה התומכת. רויזיה צריך לעשות בכל המערכת, על כך אין שאלה בכלל. ומדינת הגאולה בנויה יותר מכל צורת שלטון לענות על האתגר הסוציאלי, במיוחד לאור התמיכה בהקמת השירות הלאומי למען הקהילה שעיקר תפקידה יהיה לספק את המגע הישיר עם האוכלוסיות הנזקקות וכן לספק תמיכה חומרית בעזרת גמ"חים פרטיים או ציבוריים. בעקרון, תצומצם התמיכה הממשלתית בכסף למינימום האפשרי. כל אזרח הנזקק לכך, יכול לדרוש מהמדינה השתתפות בהוצאות קיום בסך של 50 דולר בחודש לנפש.  בנוסף, המשפחות הזקוקות לתמיכת דמי קיום, לא ישלמו שכר דירה חשמל או מים אם יגורו בדירה ציבורית. ובנוסף יהיו זכאים לארוחות שיובאו פעם ביום לביתם. הזכאות לתמיכה כספית או חומרית לא תהיה מותנית ברמת שכר המתקבל בעבודות צדדיות או בבעלות על נכסים או כלי רכב.

מערכת יחסי העבודה תהיה שונה בתכלית. לא עוד גופים מתווכים הגוזרים קופונים על חשבון העובד. וועדי עובדים לא יעסקו בפעילות פוליטית או בנושאי שכר והם ידרשו לעמוד בהוראות החוק כאשר חברי הוועד משרתים בהתנדבות ולאחר שעות העבודה. קרנות הפנסיה יהיו חברות ביטוח פרטיות שיספקו שירותים פיננסיים בערבות ופיקוח המדינה, ויעמדו בקריטריונים מחמירים של ניהול מקצועי. לא תהיה חובה להשתתף בקרנות פנסיה, אולם מאחר והן פטורות ממס, הן תהיינה אטרקטיביות לציבור. השירות הרפואי הציבורי יעבור וינוהל ע"י המדינה. השמירה על זכויות העובד תהיה בפיקוח של גוף ציבורי שהמדינה תקים ותממן, משהו כמו אומבודסמן, אולם יותר מעורב. שביתות לא אחראיות יביאו להעמדה לדין ותשלום פיצויים מלא לקורבנות השביתה. כל שאלה ביחסי עבודה שלא תקבל מענה מהגוף הציבורי ליחסי עבודה- תובא להכרעת בית המשפט כמוצא אחרון. אם בית המשפט לא יראה לנכון לתת סעד לעובדים שמרגישים פגועים- לא תהיה ברירה ואלו יצטרכו למצוא מקום עבודה אחר. כאשר לא יתאפשר לאדם לחסוך מספיק לעת זקנה, תדאג המדינה לספק לזקן קצבה שתאפשר חיים בכבוד כאשר כל שאר צרכיו יסופקו ע"י גמח"ים ומתנדבים (שירות לאומי ועוד). המתנדבים ידאגו לכל הדרוש כמו ארוחה חמה, כביסה, ניקיון וכן עזרה רפואית. לכאורה מדיניות זאת דורשת השקעת משאבים רבים, אולם מאחר והיא נשענת על מתנדבים- הנטל על הקופה הציבורית יהיה מינימלי. הטיפול בקשישים יעשה במידת האפשר בביתם ורק כשאין אפשרות אחרת, יועברו לבתי אבות של המדינה כשהוצאות האשפוז יכוסו ע"י המדינה. הכיוון הנכון לדעתי הוא להשקיע יותר בתשומת לב אישית ופחות בתמיכה כספית, משמעות הדבר שאנשים הזקוקים לעזרה יקבלו בעיקר תמיכה בביתם וכל מחסורם הבסיסי ימולא כולל ארוחות ואחזקת ביתם. יהיה תמיד מישהו שיבקר בביתם מידי יום יומיים וימלא אחר מחסורם באוכל, תשומת לב ושירותי בית. כל זקן הזקוק לכך, יזכה בהנחה או ביטול מוחלט של כל המסים והוצאות החשמל, המים, הארנונה, האנרגיה ועוד.

אספקט נוסף של המדיניות החברתית הוא קצבות הסעד והאבטלה. הקריטריונים לקבלת הקצבאות יוקשחו על מנת להחזיר למעגל העבודה יותר אנשים. מצד שני עובדים יתוגמלו ע"י המדינה אם יעברו הסבה מקצועית ויאמצו מקצועות פחות פופולריים.  נושא אחר הוא התמיכה במשפחות מרובות ילדים.עקרונית - אני נגד קצבת ילדים. משפחה מרובת ילדים מקבלת את ברכתה מאת השם. מעבר לכך המדינה תאפשר קצבת קיום בגובה של 50$ לנפש לכל הזקוקים ללא צורך בהבאת ראייה. מצוות פרו ורבו תתקיים מן הסתם גם בלי קשר לקצבת הילדים, ובעלי משפחות יזכו לכלכל בכבוד את בני ביתם בעזרת השם.

פועלים זרים וסובסידיה לתעשייה

על המדינה לפעול נגד ייבוא עובדים זרים שמהווים פצצת זמן חברתית וכלכלית. אם יש ענף חקלאי או אחר המשווע לידיים עובדות, ניתן למלא את החסר בעזרת מתנדבי השירות הלאומי וכן ע"י תשלום משכורות אטרקטיביות יותר. אם הענף לא מסוגל לעמוד בשכר גבוה, אולם הענף הינו חיוני למשק, אזי ישנה אפשרות נוספת לתמיכה וזאת ע"י השתתפות המדינה בשכר העבודה. אם למדינה אינטרס בייצור מקומי של מוצר עתיר עבודה זולה, אז בבקשה שתסבסד את המפעל או המוצר באופן ישיר. אם המוצר אינו חיוני או המפעל אינו מפעל מועדף (כלומר מהווה מרכיב חיוני בתעסוקת תושבי האזור), אזי דינו להסגר. כך גם המצב בחקלאות! למרות שיהיה סבסוד של ענף החקלאות, חוות שייכשלו למרות הכל, יסגרו. יש לצמצם את מספרם של עובדי הכפיים ככל האפשר ולפתח אלטרנטיבות ממוכנות. מתנדבי השרות הלאומי יתרמו אף הם את עזרתם בעונות הבוערות. יש להשתדל כי ענף החקלאות יהיה כלכלי, אחרת עדיך להתמקד יותר בענפים רווחיים במיוחד המתאימים ליצוא, על חשבון ענפים אחרים כאשר את החסר מייבאים.

יחסי עובד מעביד

על המדינה מוטלת האחריות לשמור על האינטרסים של העובדים, ועל העובדים להיות זהירים בכל הקשור בהפעלת נשק השביתה ללא שיקול דעת. במדינה המתוקנת יקבעו הסדרי השכר במשק הציבורי ע"י וועדה מיוחדת לקביעת קריטריונים שוויוניים לכל העובדים. הקריטריונים לקביעת השכר יהיו וותק, ניסיון, רמת השכלה, השירות הצבאי, הדרגה בעבודה, ההצטיינות בעבודה, רמת הקושי בעבודה, רמת הידע וההשכלה הנדרשת לעבודה, האחריות הנדרשת לתפקיד, הסיכון הכרוך באותו מקצוע והיקף המשרה. לכל הקריטריונים הללו יינתן ניקוד בהתאם לקביעת הוועדה והיא תיקח בחשבון גם את מהות התפקיד, השכר הסופי יקבע בהתאם לסך הכל של הניקוד הנצבר. יש להקפיד כי הפער בין שכר המינימום למקסימום בשירות הציבור לא יעלה על פי 6. ערעור על החלטת וועדת השכר יעשה רק אצל נשיא המדינה. הוועדה גם תמנע כל מצב של עקיפת הקריטריונים ע"י שימוש בחוזים אישיים או במתן הטבות לא חוקיות. גם גופים פרטיים יוכלו להיעזר בוועדה בקביעת דרגות השכר וזאת ללא תשלום. אולם בכל מקרה על המגזר הפרטי לשלם משכורות שאינן נמוכות משכר המינימום. זכות נוספת שתשמר לעובדים הנה פיצויי הפיטורין שגובהם חודש משכורת בשנה וישולמו לכל עובד שפוטר או נאלץ להתפטר. יש לפעול לביטול הסכמים כובלים המונעים למשל פיטורים צודקים של עובד. לדעתי אלו מביאים לירידה במוסר העבודה ולחוסר צדק משווע כאשר אין דרך לתגמל את הטובים ואין דרך להעניש את הרעים. הכלכלה החופשית תהווה את חוט השני בתורה החברתית במדינת הגאולה וזאת גם ההזדמנות הנאותה לנסות ולהגשימה על הצד הטוב ביותר.

בנוסף להקמת הוועדה לקביעת גובה השכר במערכת הציבורית, יוקם המוסד לבוררות חובה. מוסד זה יהיה גוף משפטי בסמכות של בית משפט מחוזי שבסמכותו לדון בכל סכסוכי העבודה במשק. כל סכסוך עבודה המוכרז ע"י העובדים או כל ישות אחרת בעלת יחסי עובד מעביד, בגופים ציבוריים או פרטיים בהם לא הוכנס להסכם העבודה סעיף העוסק בדרכי פתרון סכסוכי עבודה, יובא אל המוסד לבוררות חובה. מוסד זה ישב ויחליט לאחר שמיעת כל הצדדים, מי מהצדדים צודק ובאיזו מידה יתממשו תביעותיו. מאחר ומוסד זה מקביל בסמכותו לבית משפט מחוזי, הערעורים על החלטותיו יהיו בפני בית המשפט העליון. יחד עם זאת על העובד השובת לקחת בחשבון שאם בית המשפט מצא ששבת ללא הצדקה, עליו לשאת במלוא הנזק שגרם כולל פיצוי המפעל או כל ניזוק אחר, ומלכתחילה יש להבהיר כי אם שכיר, במיוחד בגוף ציבורי, חש שרמת השכר תמורת עמלו נמוכה מדי זכותו לחפש מקום עבודה רווחי יותר, בלי לשלול את זכותו של העובד לפיצויי פיטורין.

שידוכין

ולבסוף אתייחס לנושא חשוב השייך אף הוא לתחום החברתי והוא זיווג הזיווגים. שהיא מלאכת קודש ממש לדאוג שלא להשאיר בודדים ללא בני זוג. שהרי הדרך האחרת היא להתעלם מן הנושא וכל דאלים גבר ואת התוצאות אנו רואים לצערנו כיום. אני מקווה שבימי הגאולה לא נראה יותר חרפה והפקרות בתחום הקשר בין שני המינים. זהו נושא מאוד רגיש בתחום בצנעת הפרט המטופל כיום בחברה החרדית בעיקר, בידי רבנים או הקהילות, אולם בחברה הלא דתית והמסורתית השדה די פרוץ ויש כאלו המנצלים זאת לרעה. לפי תפיסתי, יש מקרים בו על המדריך הרוחני לנקוט יוזמה משלו כדי לעזור לצעירים מן הקהילה שאין אף אחד אחר הדואג להם בסביבתם. והיו מקרים של בנות שעברו התנסויות מאוד לא נעימות בשדה פרוץ זה, ומצד שני גם בודדים שהיו יכולים למצוא זיווג מתאים ולא מצאו, אם היה קיים מישהו שתפקידו לדאוג להם. האהבה והזוגיות יכולה להבנות גם עם הזמן וכאשר יש את הבסיס והרצון הטוב לכך- הדרך פתוחה. לאנשים שמצויים בקרב קהילתם יש בד"כ טביעת עין מקצועית המבטיחה התאמה לזוגיות טובה. לעומת זאת קשרים לפני הנישואין בלי לקחת כל אחריות, היא במקרה הטוב חסרת תכלית, וברוב המקרים מביאה לתסכול ולפגיעה קשה בזוגיות בהמשך הדרך שמי שיוצא נפגע מכך בד"כ הוא המין החלש, נזק זה אף יכול להיגרר גם לדורת הבאים. כל אדם נדרש לקחת אחריות למעשיו ולקחת בחשבון את התוצאות למעשי השובבות הנעשים בגיל הצעיר. הקמת התא המשפחתי על בסיס תורתנו הקדושה היא שצריכה להיות משאת נפשנו והיא שתביא לשינוי איכות החיים של רבים ויקרים. כואב לראות את הסבל שהוא מנת חלקם של הילדים במשפחות חצויות שהוקמו מלכתחילה על יסוד מסולף. היסוד המעורער נובע בין השאר מהמציאות שהכרויות ניתן ליזום או לחפש במקומות בילוי ושם התנאים מלכתחילה אינם אידיאלים לכולם והקשר הנו על בסיס המכנה המשותף הנמוך ביותר אותו מנצלים השרלטנים. החזקות שבהן נוטות בעקבות זאת להתייחס באופן ציני לכל מחויבות משפחתית מקובלת. והחלשות יותר שנפשן נפגעה, יסבלו ממשברים קשים שישפיעו על איכות חייהם בעתיד. ישנה רק דרך אחת כדי לחסוך את הסבל שהוא מנת חלקם של רבים, וזאת ע"י ייזום פעילות ציבורית ליצירת היכרויות באופן דיסקרטי בשיתוף עם רבנים ואנשי חינוך המכירים את כל הצדדים, טכניקת היכרויות הנמצאת בשימוש זה דורות רבים בחברה היהודית.

8. מערכת החינוך

במאמר זה אין בכוונתי להתייחס למחדלי העבר, אולם כן יש להעמיד דברים לאשורם לגבי משמעותו האמיתית של החינוך האנטי יהודי. ברור כי אין כאן מעשה חינוכי מקורי אלא רצון להשכיח את היהדות ולפסול מסרים לאומיים, ועל חשבונם לקדם את מה שמכונה ערכי הדמוקרטיה אולם באמת הם ערכי מנגנון ההשמדה העצמית של המדינה.  מה שנותר מהערכים של הדמוקרטיה זה רק הקליפה לפיה יש לתת גם לאויבי ישראל זכות לקבוע את צביון המדינה, אולם התוכן של הקמת מדינה יהודית ברוח מוסר הנביאים התפוגג לו בין ערמות המלל שנכנסו לתכניות הלימודים. שטיפת מוחם של ילדים באידיאות מזויפות וריקות, עד כדי האללתם לדרגת קדושה, היא האחראית לגידול של דור חסר אונים מבחינה לאומית, וחסר סובלנות מבחינה מוסרית. אם קדושת הדמוקרטיה והשלום עולה על ערכי לאום וביטחון, אזי לגיטימי לפי גישה זאת, גם לסתום פיות של אלו המסתייגים מהמסרים המזויפים, כפי שאכן מתבצע גם בזמן כתיבת מאמר זה.

ברור כי חינוך ריקני לא יהיה חלק מדרכה של המערכת במדינת הגאולה. אולם אין זה המקום לקבוע מה כן יהיה מאחר ומדובר בנושא מאוד מורכב ועדין. אני רוצה להאמין כי המחלוקות הרבות בין הגישות התורניות השונות ימצאו את פתרונן עם הקמת הסנהדרין.

ושוב, אני לא מתכוון לקבוע אם חצר חסידית אחת עדיפה על אחרת או אם חינוך המוכר לנו כיום כ"דתי לאומי" עדיף על זה של החרדים. ברור שיש לי דעה לפחות בנוגע לתכנית הלימודים, ועל פיה יש לשלב לימודים כלליים יחד עם הלימודים התורניים. תכנית זאת מצויה בישיבות התיכוניות ובבתי ספר דתיים ממלכתיים. יש בעיה לגבי הכנסתה למערכת החרדית. האם כדאי לפתוח את החברה החרדית להשפעות חיצוניות? מה יהיה המחיר? אני רוצה לקוות כי עם הזמן יוכנסו מקצועות כללים בכל בתי הספר, אולם במקביל התורה והאמונה לא יחסרו, אולי אף יחזקו. לדעתי לסנהדרין שיהיה גם המוביל בפתיחות והבנת הנושאים הכלליים, יהיה מה לומר בנושא.

עתיד נפשות הילדים מותנה במערכת החינוך. לכן כקו מנחה, לא אטעה אם אבקש לבנות מערכת שתוכל לענות גם על הצרכים המיוחדים של ציבור שזה עתה מצטרף לחוג שומרי המצוות, או להבדיל, ציבור שעדיין אמונתו חלשה וזקוקה לחיזוק. מכאן שכל עם ישראל יהיה חשוף למערכת חינוך לפחות מסורתית עם הלכה ופילוסופיה יהודית. לדעתי יש להתייחס את החינוך כעין השקעה שפירותיה יבוא לנו בהמשך. יש להשקיע ברצינות ולא לחסוך בגיוסם של מורים ומורות. המטרה היא חיזוק האמונה והענקת ערכי יסוד ביהדות. האם חיזוק האמונה יהיה זהה לבעלי תשובה כמו לשומרי מצוות? התשובה היא שלילית, "חנוך לנער לפי דרכו", כל קבוצה תזכה למערכת המתאימה לה. אבל אני מצפה שתוך שנים מספר ילך ויצטמצם הפער עד שנוכל לבסס מערכת חינוכית בעלת סדר יום דומה לכולם. יש בעיה בהנחלת חינוך זהה לפלגים ועדות שונות. תהיה התנגדות טבעית, יצטרכו לשמר את ההבדלים במסורת ובתרבות גם בבתי הספר לדור שני ושלישי אחרי הגאולה. אולם מצד שני הייתי מצפה לפשרה והתקרבות. הרי לא יתכן להמשיך יריבויות בין החסידים והמתנגדים או בין הספרדים לאשכנזים לתוך ימי הגאולה, כשאנו יודעים שדרך הגאולה היא בראש ובראשונה שלום בין אדם לחברו ובין אדם למקום. לכן יש לשאוף להגיע לנוסחה מוסכמת בחינוך בפרט ובמנהגים בכלל מיוחד בקרב ציבור שומרי המצוות לזרמיו השונים. אולם עד אז אני מקווה שניתן יהיה להתחיל בחינוך לפתיחות: לקבל, להבין ולדעת להתמודד עם דעות השונות משלך. זאת משימה קשה גם כיום ותהיה קשה יותר להשגה בחברה החוששת מכל שינוי באורח חייה ובצדק. האלטרנטיבה היא לצערי המשך מלחמות הדת והמשך השנאה. לכן אני רואה כאתגר, אולי אתגר בלתי אפשרי, לפעול בתחום המגזר התורני ולקוות כי הגאולה תאיר עיני כולם למעשים של רצון טוב ורוח פייסנית למען טובת כלל הציבור.  שמירת תורה המאחדת את כולנו והנכונות לוותר במשהו כדי לחזק את המשותף לכולנו, היא סוד ההצלחה.

על מערכת החינוך רובה ככולה לפעול על פי עקרונות ממלכתיים לאומיים המנחים את כל עם ישראל. המימון והניהול של מערכת החינוך תתבצע ע"י המדינה, אם כי מערכת חינוך עצמאית תותר על פי חוק אולם עדיין תהיה תחת פיקוח ותפעל על פי העקרונות המנחים של המדינה. יש להקים ולפתח תשתית לחינוך כללי ותשתית לחינוך יהודי המשלבים מדע וטכנולוגיה יחד עם לימודי קודש. יש ליישם חינוך טכנולוגי החל מהגילאים הרכים (מגיל הגן) יחד עם החינוך היהודי ולעודד את דפוסי החשיבה והלמידה של התלמיד. אחד מיסודות שיטת החינוך תהיה העיקרון של "חנוך לנער על פי דרכו", שהיא התאמת מגוון תכניות חינוכיות לציבור התלמידים שהוא כמובן הטרוגני מבחינת היכולת האישית. הדרישה לחינוך טכנולוגי היא מתבקשת אם ברצוננו לתת מענה לצורך בפיתוח התעשיות המתקדמות. כמו שאני מצפה שהמגזר הלא דתי יקבל על עצמו לימוד תורה ומצוות, כך אני תקווה כי המגזר החרדי יקבל על עצו גם לימודי חול וזאת על פי הטעמים שמובאים בהמשך. אני מאמין כי בין שאר הנסים שיתרחשו בימי הגאולה יהיה גם נס פתיחת לבבותינו לתורה ולהשכלה שעד כה לא היינו פתוחים אליהם מסיבות רבות, וכך נוכל לקבל את תורת המדע ואת מדע התורה כחלק ממציאות הבריאה והגאולה.

על פי ההלכה אמנם נאמר כבר ע"י רבי נהוראי "מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה אלא תורה" קידושין דף פב א. אולם הרבה מתרצים שאת זה הוא מיישם רק כלפי עצמו לפי שראה את בנו מצליח בלימודי תורה. החת"ם סופר מסייג את דברי רבי נהוראי ומסביר שהמקצוע משמש כמקור פרנסה ועל כן "מי שאינו מלמד את בנו אומנות כאילו מלמדו ליסטות". והוא מוסיף שגם אם המלאכה משמשת לא רק לפרנסה אלא ל"יישובו של עולם" ותורמת לקדמה הטכנולוגית – יש למלאכה חשיבות מרובה ונחשבת היא למצווה כאילו היא עבודת הקרקע הקשורה לפיתוח ארץ ישראל, וזאת בניגוד למצבנו בגלות כאשר ישבנו בחו"ל ולא היה לנו עניין בתרומה לחיילות הגויים ויישובו של עולם. מכאן שלפי פרשנות החת"ם סופר דברי רבי נהוראי מתייחסים לגלות כאשר אנו מפוזרים בין האומות.

צביון מערכת החינוך יקבע ע"י הנשיא וממשלתו והכיוון יהיה בבירור חינוך לתורה ומצוות. אולם יחד עם זאת ברור לי כי בכל מערכת חינוך יהודית יהיו וריאנטים כאלו או אחרים ואין בידי לקבוע כעת מה יהיה הכיוון או איזה אוטונומיה תינתן לבתי הספר השונים. כפי שציינתי קודם, אין לי גם מענה לשאלות קשות הנוגעות לאחדות החינוך בימי הגאולה, כמו החלוקה בין מערכת חינוך ספרדית לאשכנזית, ליטאית או חסידית, חרדית או כיפות סרוגות וכן הלאה. לפי המצב כיום סביר שמידה זאת או אחרת של שונות עדיין תישאר בין הזרמים הרבים. אולם בלבי פנימה אני מקווה שהמגמה החינוכית המרכזית תהיה על פי דרכו של הרב קוק, שהיא סובלנית מטבעה ובנויה גם לקבל לתוכה מכל העדות ומכל הזרמים באהבת ישראל כנה. אולם על פי כל שיטה שהיא, על המערכת לחנך לתורה ומצוות באמונה ובאהבה, אהבת הלימוד, חינוך לדרך ארץ ולאהבת הארץ ולמדע ודעת. חינוך לאהבת הארץ יקבל משקל גדול במערכת כי ממנה אנו שואבים את הכוחות להתמודד ולהלחם על ארצנו האהובה נגד כל אלו הקמים נגדנו, נושא המורגש כיום בחסרונו מאוד מאוד. האתגר החינוכי ידרוש מאמץ רב של כל זרועות הממשל שיתרמו את חלקם למען הנושא. זאת הסיבה הראשונה לקיצור השירות הצבאי יחד עם השירות הלאומי לשנתיים, ומאותה סיבה גם שירות המילואים יתבצע בתקופת הקיץ בלבד. העלאת קרן החינוך תתאפשר רק אם החינוך יהיה חינם וזמין לכל וייתן מענה לכל רמות הלימודים וסוגי התלמידים. יש לפטור מתשלום את לימודי החינוך היסודי והתיכון וכן לפטור מתשלום מקצועות מועדפים בהשכלה הגבוהה. כמו כן יש לתת מלגות קיום לתלמידי ההשכלה הגבוהה בהתאם לקריטריונים כמו חשיבות מקצוע הלימוד, הצטיינות, התנדבות ועוד.

בתחום החינוך והמשמעת בבתי הספר, מובן הוא שיש לדרוש מן התלמידים צייתנות ונועם הליכות. הסדר והמשמעת בבתי הספר הם גם המפתח להגברת רמת הלימוד. תלמידים שאין להם עניין באידיאה מסוימת בחייהם, טבעי הוא שימצאו עניינים ריקניים ושליליים למלא את החסר. כדי לא להגיע למצבים של חוסר משמעת יש להציב כמטרה אידיאית את עניין המוסר (כחלק מהחינוך התורני) וכן יש לתת להנהלות מוסדות הלימוד אוטונומיה בבחירת צוות המורים, אולם אלו יהיו תחת פיקוח המדינה. לבתי הספר תהיה גם אוטונומיה במתן תוספות לשכרם (בפיקוח ובהתאם לקריטריונים, למורים ולמנהלים כאחד) ובגביית הוצאות אלו מהתלמידים, וכן בבחירת התלמידים שיתקבלו ו/או ימשיכו ללמוד בבית הספר. לדעתי יש לבטל בעקרון את חובת בית הספר לקבל כל תלמיד ולא להיבהל אם תלמיד לא מוצא בית ספר קרוב למקום מגוריו. בכל מקרה יש לדרוש מההורים לקחת אחריות כלפי מעללי בניהם ואם אינם מסוגלים – אזי יש להפקיע את חינוך בניהם מידם. כל תלמיד יחויב באופן אישי על התנהגותו במהלך שנת הלימודים ואם צריך – אזי יש לעשות להפסקת לימודיו של התלמיד אחרת תפגע מערכת החינוך כולה. כאן יש לציין כי תופעות כאלו במערכת החינוך התורנית הנן נדירות יחסית בהשוואה למערכת החינוך הכללית. מצד מערכת ההוראה- כל הפגנת פתיחות שלא במקום עלול להביא לידי תוצאות הפוכות. לגבי חינוך לפילוסופיות כלליות, נושא חשוב ומעניין בפני עצמו, הגיל הנכון לדעתי הוא לאחר בגרות ויהיה נכון ללמדו בחינוך הגבוה שאז יוכלו הלומדים להיות יותר מוכנים חינוכית וביקורתיים רעיונית עד כדי כניסה לשדות זרים מבלי לתעות ולאבד כיוון. גדולי ישראל בהם קוהלת, הרמב"ם והרבי מלובביץ יכלו לעבור מסלול כזה בבטחה ולצאת משם רק מחוזקים, אולם לא הייתי חותם כזאת על אדם מן השורה.

מערכת החינוך צריכה לחנך לאידיאלים, להגשמה האישית וללקיחת אחריות. חינוך לאחריות מצד אחד דורש גם פתיחות רעיונית מצד שני, אם כי במסגרת הגבול של הטעם הטוב והחוק והסדר. פתיחות רעיונית (ולא פתיחות חינוכית) היא לדעתי חיונית בחברה הטכנולוגית, בחברה המתבססת על עקרון המידע החופשי ועל פיתוח התעשייה והתחרות בעולם הכלכלי. הצלחת הפתיחות מותנית בעוצמה התורנית והרוחנית שיש לכל אחד מאתנו. אמנם בזמנים קדומים היו חכמי ישראל קשובים לנכסי התרבות הכללית אם כי בזהירות מרובה. הפתיחות מאפשרת מעבר תרבותי דו סטרי בין התרבויות, כמו הוצאת מושגים וערכים מתחום היהדות החוצה והכנסת מדעים כללים וטכנולוגיים פנימה. באופן זה ניתן להגיע למיצוי אופטימלי של היחסים בין התרבויות. אולם הפתיחות צריכה להיות מלווה בפחד ובחשש מתמיד כפי שגם הזהיר הרב קוק, כי למרבה הצער רבים מצאצאי אלו שנפתחו לתרבות הכללית, במיוחד בזמן תנועת ההשכלה, אולם גם בזמנים האחרונים, סופם שהרפו מתורת ישראל. פתיחות תרבותית יכולה וצריכה להיעשות כאשר יש בסיס תורני-אידיאולוגי יציב ומבוסס מבית. אז ניתן להיפתח כאשר נוכל לתת תשובות לשאלות קשות העולות כתוצאה מהפתיחות ובשום אופן לא להתעלם משאלות הנוגעות לבסיס האמונה היהודית כפי שנוטים בחוגים מסוימים לעשות.  אני מאמין בצורך בחינוך טכנולוגי ופתיחות תרבותית אמיתית שהיא מצד אחד תיתן לנו כלים לעמוד מול מרבית הפיתויים החיצוניים ומצד שני תעמיד אותנו במרכז העניינים בכלכלה ובטכנולוגיה. לדעתי, פרטים הגדלים בתוך בועה סגורה, החרדים לדוגמא, לא מסוגלים לתת תשובה לקדמה הטכנולוגית ורבים מביניהם שנחשפים לתרבות האחרת- לא מסוגלים להתמודד אתה וסופם שעוזבים את תורת אבותם וחוזרים "בשאלה". להערכתי תופעה כזאת נדירה יותר בקרב תלמידי החינוך המשולב תורני כללי.

עקרונות נוספים על פיהם תפעל מערכת החינוך הם: 1) החופש לבחור את מוסד ההשכלה, 2) המערכת תספק פתרונות מתאימים לתלמידים מצטיינים כמו גם לתלמידים המתקשים בלימודיהם, 3) קיום מבחנים ארציים עם סיום הלימודים בתיכון, אולם קבלה למוסדות ההשכלה הגבוהה תתבצע גם על פי מבחנים פנימיים בהתאם לחוג הלימודים, 4) אפשרות לתכנית לימודים עצמאית (באישור משרד החינוך), 5) קיום מעקב קפדני אחרי כל תלמיד כדי לא לאבד את החלשים והנפלטים, בתחום זה ניתן גם לנצל את השירות הלאומי אשר יוכל לספק פתרונות ועזרה לתלמידים ולעודדם להמשיך בלימודים וזאת ע"י מתן תשומת לב אישית (בסגנון פרוייקט פר"ח של היום) וכן שיעורי עזר ללא תשלום לאחר שעות הלימודים.

9.  המדינה והשבת

השבת ועם ישראל חד הם, למעשה השבת הינו השם השני של עם ישראל. זאת בזכות העובדה שהשבת היא סימן הברית בין הקב"ה ובין עם ישראל והברית היא גם הסיבה לקיום עם ישראל בעולם הזה. המשמעות של שמירת ברית השבת היא הכרה במעשה הבריאה וקבלת עול מלכות שמיים. עצם הזדהותנו עם הקב"ה ומפעל בריאת העולם, באה לידי ביטוי באמצעות שביתתנו מכל מלאכה ביום השביעי. מעבר לכך: ארץ ישראל ניתנה בידנו למשמרת נאמנות במטרה שנעבוד בה את השם, בכך שהשבת תשמר ותיזכר במקום קדוש זה. ומכאן גם חשיבותה הלאומית של השבת בכל הקשור לזכותנו על הארץ ולהמשך קיומנו על הארץ הזאת עד כי חילולי השבת גורמים לביטול זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל. וכבר נאמר: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו בה את השבת (שבת קיט). השבת שקולה (לפי הרמב"ן) לכל המצוות כולן והמחלל את השבת כאילו הכחיש את בריאת העולם ובכך עובר על כל מצוות התורה. כך גם קיצור שולחן ערוך אשר מוסיף: "וכל המחלל את השבת בפרהסיא הרי הוא כעובד כוכבים לכל דבריו. אם נוגע ביין אוסרו, והפת שהוא אופה הוי כמו פת נכרי" (ע"ב, ב). הגויים, ביודעם כי ביטול השבת הוא ביטול התורה כולה, ניתוק ישראל מתורתו, והפסקת נצח ישראל, כשביקשו לעקור את ישראל מן העולם ולהעביר אותו מדתו- גזרו קודם כל על השבת. כל מסגרת של מדינה יהודית חייבת לקום על בסיס שמירת השבת אחרת אינה מדינה יהודית אלא מדינת הלאומים. בלעדי השבת, היהודים הגרים במדינה כזאת לא יהיו שונים בזכותם ובמהותם משאר הלאומים במדינה. לעתיד לבוא, מדינת היהודים בארץ ישראל שתקום על בסיס ההלכה היהודית תיוחד משאר ארצות העולם בשמירת השבת כערך עליון תוך הסכמה לאומית בחשיבות השבת עבור העם והמדינה.

על פי חוק התורה על עם ישראל לשמור את השבת, אבל מעבר לכך על המדינה לדאוג שהחוק יקויים. יש לה לא רק את הבסיס המוסרי אלא גם את החובה לתבוע מהפרט כמו גם מכלל הצבור, לשמור את השבת בפרהסיה. מצד שני, מחללי שבת בתוך ביתם נושאים באחריות אישית ולא המדינה תשפוט או תיתן את הדין על כך. אבל כשחילול השבת נעשה בציבור ולעיני כל- החטא הוא על כלל הציבור והחברה כולה תידרש לשאת בתוצאות הקשות אם לא תפעל. לדעתי אין שאלה כלל מה מחיר השבת. מדובר על המחיר היקר ביותר, מחיר החיים. ריבוי תאונות וריבוי אסונות ניתן לייחוס לחילול השבת הכללי וזאת בהסתמך על התורה (וזאת אף מבלי לקחת בחשבון את המוות המיותר של בליינים שתויים בסופי שבוע), לכן על החברה היהודית לאכוף את שמירת השבת בפרהסיה על כולם- למען טובת הציבור. וחשוב לציין: מחללי השבת לא נענשים באופן ישיר על חטאם אלא העם כולו נענש וכך גם הם, בגלל האחריות המשותפת.

מהפסוק: "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויבכם" (ויקרא כו), אנו למדים על חשיבות מצוות השמיטה. מהעובדה ששמיטה ויובל נוהגים רק בארץ ישראל, ניתן ללמוד כי לאדמת הארץ "ייחודיות" משלה, נשמה משלה הנובעת מהקב"ה. אולם אם חילול השמיטה דוחה אותנו מארץ ישראל, קל וחומר שאף חילול השבת יגרום לתוצאה דומה. וכבר נאמר לנו כי אם נשמור על השבת בארץ – נזכה לשבת בארצנו בבטחה, ואם לא, תקיא אותנו הארץ. מצד שני, לכאורה השבת בגולה אין דינה זהה כמו השבת בארץ ישראל, שהרי היהודים בגלות סבלו בין אם שמרו ובין אם לא שמרו את השבת. לכל היותר גברה ההתבוללות. אבל שם השבת שמרה על עם ישראל במובן אחר, במובן של שמירת הרצף היהודי לאורך אלפיים שנות גלות. כוחה של השבת בשמירה על ארץ ישראל כאן ועל עם ישראל שם, יוצרת הקבלה בין שמיטה ויציאה לגלות ובין שבת וגלות. התוצאה היא שקדושת השבת גבוהה יותר בארץ ישראל. כאן יש להשתדל יותר בקדושת השבת. אותה ייחודיות קדושה שיש לאדמת ארץ ישראל, שגורמת לה לזעוק כאשר מחללים עליה את השמיטה, נכונה גם כאן: הארץ זועקת אף זועקת כאשר מחללים עליה את השבת. להבנתי, ואני מקווה שאיני יוצא דופן בכך, ישנו קשר מטאפיזי בין הארץ והאדמה, ובין השבת. השבת כמו השמיטה, יוצרות קשר בין העם לאדמתו כמו גם בין העם לאלוהיו. האדמה הזאת ממש "חשה" את השבת ו"מרגישה" כשמפרים את האמון בה. וכמו שאדם אינו יכול לצבור ימים ללא שינה כך האדמה לא יכולה לצבור שנים ללא מנוחה ובסופו של דבר היא תחזיר לעצמה הכל כפי שבאמת אירע בתקופת גלותנו, כאשר הארץ נשארה שוממה ומוזנחת, כאילו החזירה לעצמה את כל השבתות ועכשיו מחכה רק לנו שנפריח אותה מחדש.

שמירת השבת חלה על כל יהודי בכל מקום בעולם, אולם בארץ ישראל יש את ההיבט של "מנוחת הארץ" כפי שראינו במצוות השמיטה. מצוות השבת, היא מצווה בעלת מימד רוחני, שבזכות שמירתה מוקרנת שלווה ומנוחה על כל הארץ. לתזה זאת יש משמעות מעשית גם לגבי התייחסותנו כלפי לא יהודים בארץ ישראל. לשיטתי חייבים כלל יושבי הארץ לכבד את השבת כלפי חוץ כדי להראות כי הם מכבדים את העם ואת השם. אם יראו דרך ארץ כלפי השבת, ואם ישמרו על הצביון של שבת מנוחה, יוכלו גם שומרי הברית ליהנות יותר מהשבת במקומות המגורים במיוחד אם הם גובלים האחד בשני.

ברור שתושבי הארץ הלא יהודים יהיו במעמד גר-תושב, ועליהם חלים שבע מצוות בני נוח, וטבעי שנגזר עליהם לכבד את מנהגי המקום אחרת אינם בחזקת גרים תושבים. מנהגי המקום הם לא רק הכרה בבעלות יהודית על הארץ אלא גם אימוץ דרכי היישוב, כמו כיבוד הדת או כיבוד השבת. הם כמובן פטורים מדיני השבת, כל עוד זה בביתם, אבל הם לא יציפו את הדרכים ברכביהם ולא יפעילו בתי מסחר ועינוגים העומדים בסתירה לשמירת האווירה הקדושה ביום השבת. השבתת העבודה הנעשית ברשות הרבים (פרט לשירותים חיוניים) תוכר כחלק מרצונם הכנה להשתלב בחברה ואולי אף להצטרף אל העם היהודי כגרי צדק . תושבים יהודים ולא יהודיים יתבקשו כאחד לשמור על קדושת השבת בפרהסיה.

לסיכום, ישנם שני טעמים לדרישה שהגרים היושבים בארץ יכבדו את השבת כלפי חוץ: הטעם הראשון הוא פשוט עניין של כבוד לעם היהודי ופרגון למנהגיו. בהנחה שרק גויים במעמד של גרים יורשו לשבת עימנו בארץ ישראל, הרי התורה מבקשת מאיתנו דבר דומה: "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך...וגרך אשר בשעריך" (דברים ה יד). הטעם השני הוא הטעם המטאפיזי, שמשמעותו שעל הארץ לנוח באופן מעשי כל שבת וכל שנה שביעית. מנוחת הארץ הנה מעבר לחובתו של העם שלא לחלל את השבת באופן אינדיבידואלי. קדושת השבת כלפי חוץ היא עניין לאומי באופן הנרחב ביותר. ניתן לתרץ את חיוב הגויים בכיבוד השבת בכך שבעצם ישיבתם בארץ, הם מקבלים בכך את עליונות התורה, ויותר מכך, בנאמנותם לעם היהודי הם עולים לדרגת גרים במובן הרחב של המילה. תחושת הבטן שלי אומרת כי הארץ איננה מבדילה בין חילול שבת הנעשה על ידי יהודים או ע"י נוכרים, האחריות היא עלינו. אם אנו מרשים לגרים לחיות בארץ- עלינו גם להיות אחראים שאווירת השבת הכללית לא תיפגם כי הכל יבוא בחשבון איתנו בסופו של דבר.

נאמר בתורה: "ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת לדורותם ברית עולם, ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת וינפש" (שמות ל"א, ט"ז-י"ז). מפסוק זה למדו חז"ל: "שאין השבת בטלה מישראל לעולם". חילול השבת הוא סתירת הברית עם השם (ולמעשה נטישת היהדות). משמעות הברית היא שעם ישראל יזכה לרשת את הארץ כפי שהובטח בברית בין הבתרים למשל בפסוק ("לזרעך אתן את הארץ הזאת...") אנו רואים שוב את הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין כיבוד השבת ובין זכותנו על הארץ. מכאן, משמעות חילול השבת היא פגיעה אנושה בעצמנו ובגידה בקדושת אדמת ישראל. עדויות נוספות על הקשר המטאפיזי בין השבת ובין ארץ ישראל ניתן ללמוד גם מהנביאים ומקורות נוספים. נוכחנו לראות כי ההיסטוריה התרחשה בדיוק כפי שנכתב בתורה, כפי שמתואר למשל בפרשת התוכחה "בחוקותי" (ויקרא כ"ו). לכן אם אשמים אנו בבגידה חמורה בקב"ה, העונש על הפגיעה בקדושת השבת וארץ ישראל יהיה בהתאמה- שממון הארץ מתושביה. את הביטוי המעשי לשיממון ראינו כולנו בעצם היציאה לגלות וחורבן הארץ תוך הפקרת הארץ לשודדים שהשמימו אותה לאלפיים שנה. אם לא נלמד מההיסטוריה, אז הארץ עוד תקיא אותנו שוב.

קדושת השבת מחייבת גם רוויזיה כללית בתחום ההיתרים הגורפים שמקבלים גופי הביטחון, התעשייה ואחרים המאפשרים להם לחלל שבת בלי כל קשר לעניין פיקוח הנפש על פיו ניתנו ההיתרים. לדעתי, אם מדובר על תפקיד שהינו בגדר פיקוח נפש אמיתי כמו ביטחון, עדיף שזה יבוצע בידי יהודים, ואם זה ספק פיקוח נפש- מוטב שיבוצע בידי גרים. חשוב להבהיר- החוק יאפשר לנקוט בצעדים משפטיים כנגד מחללי שבת בפרהסיה, ויש להתייחס אל אנשים אלה כאל שופכי דמים בכוח, גם אם לא שפכו דם בפועל.

10. חופש הביטוי ואתיקה עיתונאית

אחד מיסודות המערכת החברתית האידיאלית הוא שמירת חופש הביטוי (כפוף לסייגים שיצוינו להלן). חופש הביטוי מבחינתי הוא אבן הבחן לחברה. האם נעבור אותו בהצלחה או בכישלון רק הזמן יגיד. עיתונות חופשית הנה בלם בפני השתלטות כוחות השחור על החברה וחופש הביטוי הנו אחד מהאמצעים החשובים כדי להלחם בכוחות השחור וכד', מקובל כי זה גם מהסממנים לבגרותה של החברה המסוגלת לעמוד מול ביקורת (גם אם היא ביקורת הורסת). ההלכה עצמה מחייבת פרסום של עוולות שנעשו כדי למנוע המשך אפשרי להתנהגות נלוזה של אנשי ציבור בעיקר. וכך נאמר בגמרא : "מפרסמים את החנפים מפני חילול השם" (יומא פו ב). ערך חופש הביטוי כל כך חשוב עד כדי שהוא גבר על החשש משימוש בלשון קשה ומעליבה. עדיף לנו עיתונאים שמשתמשים במילים קשות ועולבות מאשר על עיתונאים החוששים לדבר. שימוש במילים וכינויים אולי כן, אולם שקר וקללות מפורשות לא ולא. עיתונאי שיפרסם דבר שקר וימצא חייב בדין יוענש בחומרה. וועדת החקירה שתבדוק את אמינות הדיווח תהיה מוסמכת לחקור באופן דיסקרטי את המקורות לאותה ידיעה, אם הם מקורות אנונימיים, ולהעניק חיסיון וחסינות לקשרי העיתונאי עם אותם מקורות כתנאי לשיתוף הפעולה של העיתונאי. ימצא שהעיתונאי פעל בהגינות ובדק מהימנותן של המקורות (תאורטית, גם סצנריו כזה אפשרי), אולם המקורות אשמים בקונספירציה, יהיה זה המקרה הבודד בו יוענשו המקורות ולא העיתונאי. אין הכוונה כאן לתת חופש להסתה או לאלימות, אלו הן עבירות חמורות בפני עצמן. וגם כאן מציבה ההלכה סייגים רבים בפני חופש הרכילות ואנו למדים זאת מהגמרא "מניין לאומר דבר לחברו..." (יומא ד ב). בלי שום קשר לנאמר קודם, לדעתי יש לבטל כל צנזורה חיצונית (גם צבאית) על העיתונות הכתובה והמשודרת. יתכן כי קיום צנזורה ינוצל ע"י גורמים מסוימים במערכת ויביא לטוטליטריות. אולם לחופש הפרסום (והביטוי) ישנם מספר צדדים וכמו שלציבור הזכות לדעת, כך גם לציבור הזכות להיות מוגנים בפני הסתה, לכן יש להציב סייגים כאשר מדובר בפרסום הפוגע בציבור תמים.

יש להלחם למען זכותו של השני להביע דעה אולם לסייג זאת כל עוד אינם פוגעים באינטרס הציבורי. הכללים והמגבלות אותם יש להציב לחברה יכללו מניעה באלימות מילולית ויציבו את הגבול בין המותר והאסור בכל הקשור לניצול הזכות לחופש הביטוי. הלבנת פנים של אדם בציבור במיוחד כאשר הדברים לא נכונים, הנם כשפיכות דמים. ונאמר בגמרא (ערכין טו א): "קשה לשון הרע כשפיכת דמים, שכל ההורג אינו הורג אלא נפש אחת, והמספר לשון הרע הורג שלושה: האומרו, והמקבלו והנאמר עליו. עיתונאי או כל אחד אחר, חייב לתת לעצמו דין וחשבון לפני כל פרסום בנושאי רכילות. האם עשה הכל כדי לוודא נכונות הידיעה? האם הידיעה היא מעניינו של הציבור? לרוב, גם אם הסיפורים בעיתונות הם על בסיס אמת, הן יכולות להביא לידי עוון ופגיעה באנשים. כל שכן אם המספר אומר שקר ואז הוא מוציא שם רע על האחרים. ובתורה כתוב "לא תלך רכיל בעמך" וע"י שלמה נאמר: ו"מוות וחיים ביד הלשון" (משלי יח כ). על כל עיתונאי המפרסם דבר בציבור- לברר את אמיתות הידיעה לפני פרסומה. אם אינו בטוח שהפרסום הוגן או סביר, תעמוד לרשותו וועדת אתיקה אשר תיתן לו ייעוץ, עזרה מעשית בבירור העובדות או תמיכה מוסרית. וועדה זאת תעמוד לרשות כל המעונין במשך 24 שעות ביממה ותהיה בנויה כך שתוכל לתת מענה במהירות המרבית בהתאם למצב מתוך מודעות לדחיפות הדיווחים העיתונאיים. כך גם במקרה ועיתונאי עומד לפרסם מידע ביטחוני, וועדת האתיקה תהיה מסוגלת להנחותו בדרך או להפנותו לגורמים המתאימים. ראוי לציין כי אין חובה בפני העיתונאי או כל מפרסם אחר להיעזר בוועדת האתיקה והחלטותיה הן בגדר המלצה בלבד, כמו כן ראוי לציין כי לכל עיתון יש עורך עיתון אשר מטבע הדברים מסנן אף הוא ידיעות וכתבות הראויות לפרסום בהתאם לשיקוליו כך שגם אם כתב טועה ישנו בלם נוסף לפני כניסה למצב שאין ממנו חזרה. אולם, אם למרות כל המאמצים, יצא פרסום עיתונאי שהוא לא אמת או על בסיס אמת אולם פוגע ללא הצדקה, ייחקר העניין ע"י וועדות החקירה המשפטיות והעונש על האחראים יהיה בהתאם לחומרת העבירה החל מקנס כספי ואו שלילת הזכות לעבודה עיתונאית במקרה של עבירה קלה בלא כוונת זדון וכלה בעונש מוות במקרה של הסתה נגד קבוצות אוכלוסין. כאן ההבדל הגדול בין ההפקרות הקיימת בעיתונות של היום המרבה בפרסום שיקרי ובלתי אחראי של ידיעה בתקשורת, ובין הריסון העצמי שיהיה בעתיד נחלת הרבים. אני כמובן בטוח כי כחברה מתוקנת לא נגיע לעיתונות כה מופקרת ולא נאבד כל רסן של שיקול דעת.

חלק ד': המדיניות הכלכלית

11. מדיניות כלכלה ומיסוי

המדיניות הכלכלית תהיה מדיניות שוק פתוח, אבל גם תאפשר מעורבות עמוקה של המדינה. נקודת המוצא שלי היא להתחיל את הכלכלה עוד מהגורם האנושי. אנשי הציבור, כמו גם הגורמים הקובעים במשק, יהיו אנשי אמת, בטח לא אנשים שאינטרסים של בעלי הון ישפיעו עליהם. לכן במיוחד כאן יש לנתק שיקולים שלא לעניין במינוי בעלי המקצוע ולהבהיר לאנשים כי עליהם להעמיד עצמם למבחן בכל רגע ובכל צעד: האם עשו ופעלו בצורה הוגנת ונכונה, האם התייעצו עם המומחים לנושא, האם ידיהם נקיות? אל לנו לזלזל בנושא המוסריות והערכיות בתחומי הניהול התעשייה והכלכלה גם כשהמדובר על אנשי מקצוע מהדרגה הראשונה. על כל אחד להיות נאמן למערכת שמממנת אותו, אולם יותר לאינטרס הציבורי- אפילו אם זה מתנגש במערכת. כלל הוא כי בכל מקרה של ניגוד אינטרסים, האינטרס של טובת הציבור קודם לטובת המערכת, ונושא זה מביא אנשים לא פעם לדילמות עמוקות עד שהם מוכנים לאבד את מקום עבודתם והעיקר לא לעשות בניגוד למצפונם. הרבה פעמים יש ונוטים לזהות את הפקיד הישראלי כלא יוצלח, או כמושחת, אבל בגולה לא היו הדברים כך. שם נדרש העובד היהודי לעמוד בסטנדרטים גבוהים ביותר ולהוכיח מצויינות ואמינות אם רק רצה להצליח, ואין כל סיבה שלא ימשיכו הדברים גם כאן.

אני מאמין כי יש לתת ביטוי אמיתי למגמות וכוחות השוק הכלכלי אולם צריך לדעת מתי להתערב, במיוחד כאשר מדובר על משבר מוניטרי או כשצריך להציל חברה גדולה הנכנסת לקשיים... אז מותר וצריך להתערב. אולם מעבר לכך אני תומך בהתערבות ממשלתית בנושאים מו"פיים, כמו השקעה רצינית של הממשלה לעידוד יזמות טכנולוגית, השקעות במחקר ופיתוח בתעשייה ובמוסדות אקדמיים, תמיכה במוסדות מחקר ועוד. עדיף להשקיע בתעשייה על פני תמיכה בקצבאות סעד, בדרך זו שני הצדדים ירוויחו.  נושאים נוספים הצריכים רוויזיה בכלכלה הם הצורך בהורדת נטל המס על העבודה וגם על ההון) מצד אחד וקביעת שכר מינימום שאפשר להתקיים ממנו מצד שני, כפי שמקובל במדינות מפותחות כמו ארה"ב. באותו הקשר, מס הכנסה שלילי מהווה גם הוא פתרון לבעלי שכר נמוך אולם הוא בעייתי במקצת לאור האפשרות הסבירה כי השכר ירד גם הוא באותה מידה. את התמיכה בחלשים יש לתת בחומר ולא בכסף. למשל עקרון חמשת הממ"מים שהם: מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא כמו שאמר ז'בוטינסקי. לפי גישה זאת אנשים שלא שפר עליהם גורלם, יקבלו דירה בשיכון, וכל שאר הוצאותיהם (חשמל, מים, תלושי מזון) יהיו על המדינה בהתאם לקריטריונים. ואם כבר קיים מס (מוקטן), יש להקפיד על גבייתו. כי אחרת הנזק המוסרי והחברתי הכרוך בהסכמה שבשתיקה עם עבריינות, יעלה הרבה יותר. מסיבה זאת יש לחייב בדוחות שנתיים את כל האזרחים אבל לפשט את פרוצדורת גביית המסים. אם כל אחד ירגיש שייך ותורם לפי יכולתו, לא יהיו פערים וניכור חמור בין חלקים באוכלוסיה ובין המדינה. ואם מדברים על הוגנות ואמינות, אזי גם הממסד צריך להראות כי אצלו משוא פנים ודין אחד לכולם, לא מיוחסים ולא קבוצות כח.

אחד מהדברים המכוערים ביותר זה תופעת השחיתות. שחיתות יכולה להיות בכמה מובנים: שחיתות כספית, שחיתות ארגונית, שחיתות פוליטית, או סתם מעשים לא טובים. הנושא הזה מאוד מורכב ויתכן שלא תמיד ועדות החקירה יוכלו לשים את האצבע על מקורות השחיתות ולבערם, לכן הכי חשוב שהציבור ידע לאתר בעצמו מצבי שחיתות גם בחצר האחורית שלהם ולהחרים את הנוטלים חלק בה. פשוט לא לשתף פעולה ולא לעצום עיניים. אם המושחת יראה שאין חבריו מקבלים את מעשיו הוא יבין לבד כי מעשהו לא נורמטיבי ומוטב לו לשנות דרכו בעצמו. שינוי המקובל לגבי מה זה שחיתות והיחס כלפיו מוטל רק עלינו. החל בחינוך נכון וכלה ביצירת אווירה נאותה ובשיתוף הציבור כולו. יש מקומות בעולם שם למושחתים אין סיכוי והכל בגלל הסטנדרטים בה הציבור שופט את עצמו. חלק מהשחיתות היא נטילת שכר גבוה ללא כל פרופורציה, שמנהלים חסרי בושה נוטלים לעצמם בחברות ציבוריות או אפילו בחברות פרטיות (למשל מעל עשרה עובדים). אם הציבור ידע להקיא אנשים כאלו, לא להצטופף בחברתם ולא להעריצם, המנהלים ידעו שמוטב לעמוד בסטנדרטים המקובלים גם אם הפיתוי גדול ולא לאחוז בקרנות המזבח ולהגיד מגיע לי.

לדעתי על הממשלה לדאוג להזרמת כספים לתעשייה ולאקדמיה בתחום המחקר והפיתוח, גם אם ידוע מלכתחילה כי יש בכך סיכון ידוע של אי הצלחה. לא יהיה זה רחוק מן האמת לומר כי עד 90% מהפרוייקטים לא יישאו פרי בסופו של דבר. אולם הכספים לא הולכים לאיבוד, כי אלו נותנים חמצן למחקר ופיתוח לטווח ארוך, ומכאן מחזקים את התעשייה והכלכלה. בנוסף, על הממשלה ליזום ולממן הקמת מפעלי תעשיה חיוניים שהוחלט עליהם כפרוייקטים לאומיים ובעלי חשיבות אסטרטגית. כמובן שלאחר מכן כשהמפעל מגיע ליציבות, ניתן יהיה להפריטו בשוק החופשי. אם מותר להזכיר נסיון כזה בעבר, הרי זה פרוייקט הלביא, שגם אם עלה המון כסף והיו בזבוזים, לכל הדעות היה פרוייקט חיוני. משיקולים שלא לעניין הפרוייקט נסגר, כאשר רק מחיר סגירתו היה גבוה יותר מהעלות השנתית לממשלה, וזאת מבלי להכביר מילים על הנזק ליכולת הטכנולוגית ולתעשייה וכן לעצמאותנו המדינית והצבאית. הפרוייקט הזה רק מחזק את הנקודה שלא צריך למדוד כל דבר בטבלאות של עלויות כספיות אלא יש שיקולים שמעבר לשורה התחתונה במאזן השנתי. נקודה חשובה אחרת זה ההתבססות על כח אדם מקומי. בד"כ יש צורך לייבא פועלים זרים לעבודה בחקלאות ובבניין או בשירותי הסיעוד לקשישים, פשוט מהסיבה שאין ישראלים המוכנים לבצע עבודות קשות אלו הכרוכות בשכר זעום. זאת בדיוק הסיבה שאני מציע שירות לאומי חובה. כאשר הבנים ישרתו שנה בחקלאות ובבניין כמחוייבות לאומה, ואילו הבנות ישרתו בשירות הלאומי בעזרה לקשישים ובבתי החולים. אין שום סיבה שכך לא יתבצע במיוחד לנוכח העקרונות היהודיים של עזרה הדדית וערבות של הפרט לחברה והחברה לפרט. כמובן שהמתנדבים לא יפסידו דבר כי בכך יקנו לעצמם זכויות דיור וכד'. עובדים זרים זה אסון מבחינה לאומית כלכלית וחברתית. על העם לחזור ולהאמין בעצמו ובכוחו לבצע את המהפך הכלכלי המדובר על פי הכללים שיפורטו להלן.

על הממשלה לאפשר תנאים כאלו אשר יעודדו משקיעים להשקיע בארץ הזאת ללא פחד מהפתעות כלכליות או ביטחוניות והמשמעות היא כי חיזוק הכלכלה לא תתאפשר ללא הנחלת ביטחון ושלום בארץ. לדעתי מוטב שהממשלה גם תיזום בעצמה פרוייקטים בתעשייה במיוחד אלו שהנם עתירי השקעה ושחיוניותם למשק ברורה, כמו תעשיית הרכב והמטוסים. ניתן ואף כדאי לממשלה להקים מפעלים בבעלות הציבור ובמועד הנכון כאשר יוכלו להגיע לאיזון, להפריט אותן חברות כך שגם הציבור יוכל ליהנות מהרווחים. אולם אסור לממשל להתחרות במשק הפרטי ולכן תפעל רק בתחום התעשייתי בו אין מספיק השקעות. ניתן לכנות זאת כמדיניות כלכלית משולבת- ליברלית ריכוזית, וככזאת, היא דורשת המון מחשבה וחזון, ולדעתי היא המתאימה ביותר עבורנו. תכנית מקיפה בתחום התעסוקה גם תענה על בעיות המחסור בכוח האדם הבלתי מיומן ממנו סובלים כיום. הפעלת מתנדבי השירות הלאומי היא רק דרך אחת להתמודד עם הנושא. אולם על המדינה מוטלת החובה והאחריות לקדם את התעשייה והחקלאות שתהיה תואמת את תקופתנו בו למדע יש הרבה מה להוסיף, ובעזרת אוטומציה מלאה נוכל להימנע מהקמת מפעלים שכל זכות קיומן נובע מניצול כוח עבודה זול. התבססות על כוח אדם זול עלולה למנוע גם בעתיד התפתחות טכנולוגית תוך השארת תחומי ייצור מסוימים הרחק מאחור. בכך המשק יוכל להפנות יותר כוח אדם אל תחומי המחקר והפיתוח, להעלות את רמת החיים של הפועלים וכן ניתן יהיה להפנות יותר משאבים אנושיים לכיוון העיוני והתורני. כך למשל ניתן לחסוך את מרבית כוח האדם המועסק בחקלאות ע"י שימוש בשיטות מתועשות בחקלאות המוכרות כיום היטב בארץ ובעולם, גם שיפור שיטות הבניה יאפשרו קיצוץ בכוח האדם הלא מקצועי יחד עם קיצור משך הזמן הנדרש לבניה והוזלתו באופן משמעותי. המדינה לא תעודד את המגזר הפרטי בהטבות כספיות או בשווה כסף אולם תקל מאוד את העול הביורוקרטי ואת נטל המסים. לדעתי מדיניות העדפת יחידים או קבוצות באמצעות הקלות במיסוי היא שגיאה אשר תעודד הפעלת לחצים מסוגים שונים על הפקידות וראשי המשק. ברגע שנוקטים מדיניות של איפא ואיפא כל הבסיס הרעיוני מאחורי המשק החופשי, נופל. לכן עדיף לראות את המטרה בגדול שהיא עידוד הפיתוח הכלכלי ומשום כך להוריד או לבטל מסים באופן דומה בכל המגזרים היצרניים.

ברור כי הצלחת המשק תתאפשר בתנאי שישופר מוסר העבודה של העובדים והמנהלים כאחד. לכן יש לפעול במספר מישורים מקבילים גם כדי להעלות את רמת העובד ואיכות חייו וגם כדי להוריד את הדרישות הביורוקרטיות מן המשקיעים והיזמים. במסגרת צמצום הביורוקרטיה, גוף אחד ירכז את הטיפול בכל האישורים הנדרשים לשם ייזום מפעל. יזם המעונין להקים מפעל ידווח על כך למשרד תיאום כלכלי המופקד על מפעלים חדשים, וזה יבדוק באם הבקשה תואמת את תכניות המתאר לאזור ואם היא עומדת בקריטריונים סביבתיים או אחרים כפי שיקבעו. על הוועדה לתת ליזם תשובה מנומקת (לחיוב או לשלילה) תוך זמן סביר, נניח שבועיים עד חודש, המסדירה את התנאים להקמת המפעל. כמו כן תקצה המדינה במידת האפשר קרקעות להקמת מפעלים בדמי חכירה נמוכים, ותעודד הקמת מפעלים באזורים הנמצאים בסדר העדיפויות הלאומי והסביבתי.  המשרד גם ידריך את היזם בכל הנוגע לדרישות אותם יצטרך למלא לפני הגשת הבקשה לאישור ובמקרה הצורך אף יספק ליזם מלווה צמוד עד לסיום תהליכי האישור. אני מחזיק בדעה שאל לה למדינה לממן או לסבסד מפעלים בבעלות פרטית והתמיכה היחידה תהיה במתן קרקע תעשייתית מוזלת וביטוח סיכוני מלחמה. אין לי ספק כי העידוד הטוב ביותר למשיכת יזמים יהיה האטרקטיביות הכלכלית של המדינה תוך צמצום הביורוקרטיה והמיסוי ופעולות לחיזוק האמון בכלכלת המדינה בקרב הציבור העולמי.

ניהול נכון הנו צעד ראשון כדי להביא למשק תעשייתי הפועל על יסודות בריאים ולכן יש להעלות את רמת הניהול ע"י הקמת מערכת הכשרה מתאימה המתמקדת בנושאי האתיקה המקצועית ויחסי האנוש, זו תהיה משולבת עם וועדת מינויים מקצועית שתוכל להכין את מאגר צוותי הניהול המיועדים לנהל את החברות הציבוריות והממשלתיות. כמובן שלוועדה זאת תהיה הסמכות להמשיך ולעקוב אחר ביצועי דרג הניהול גם לאחר תחילת המינוי. בכל מקרה, לוועדות החקירה השיפוטיות שהתמחותן בנושאי כלכלה, תהיה אוטונומיה מלאה לחקור חשדות לאי סדרים בשירות הציבורי ובחברות הנסחרות בבורסה, ובכך יוכלו לתת תשומת לב לדרגי ניהול אשר נורמת היושר הציבורי נשכחה מהם. ואין הכוונה כאן לחקירת עבירות מס אלא לעבירות על האתיקה המינימלית הנדרשת מבעל שליטה החולש על כספי ציבור. בזאת אני מכוון בעיקר לעבירות הצווארון הלבן בחברות בורסאיות למשל. לבורסה אין אמנם תחליף אולם ניתן להלחם בתופעות של ספסרים או גופים שכל כוונתם להשתלט ולמצוץ את לשד כספי הציבור בפעולות שהמילה עושק שלא במשפט מתאימה להם ביותר. מקרים כאלו ודומיהם יחקרו ויוענשו בכל חומרת הדין ע"י וועדות החקירה. יחד עם זאת תופעל מדיניות של תמיכה ציבורית בתעשייה הנקלעת לקשיים כתוצאה מסיבות אובייקטיביות כדי למנוע נפילתה ופגיעה חמורה אף יותר.

צמיחה כלכלית היא המטרה הכלכלית העיקרית, ועל פי נקודת מוצא זאת יש להמשיך ולתכנן את כל המערכת הכלכלית. נושא עומס המיסוי הנו דוגמא כיצד השקפת עולם אידיאולוגית משפיעה על כלכלת המדינה, כך למשל מדיניות פסאודו-סוציאליסטית דוגלת בד"כ בהטלת מס גבוה על המעמד הבינוני והגבוה לשם הקטנת הפער החברתי, אולם בכך פוגעת גם במעמד התחתון היוצא נפגע יחד עם כל הכלכלה הלאומית. הגזמה בנטל המס יכולה להביא להעלמה שיטתית של מס ודיווחי שקר כנורמה. השכירים והמעמד התחתון הם שישלמו את המחיר האמיתי של מדיניות מסים קלוקלת פעמיים: גם בחוסר פיתוח כלכלי ואבטלה וגם בתשלום מס גבוה. אני כמובן בעד הקמת וועדה של מומחים לנושא שתבחן את נושא מס הכנסה בפרט וכן מדיניות המס הכוללת בכלל אולם במאמרי זה אני מביא את הכיוון שלדעתי יש לשאוף אליו. בכל אופן ובלי קשר לפרטים, יש לאמץ שיטות מיסוי מתקדמות שהוכיחו כבר את עצמן במערב. הקלת המיסוי אינה סיסמא ריקה מתוכן כאשר היא צמודה להתייעלות וצמצום הוצאות על ביורוקרטיה וכן על הצבא הנוגס בימים אלו כ 30% מהתקציב. הכוונה של מתנדבי השירות הלאומי לפרוייקטים בעלי חשיבות לאומית יצמצמו גם הם את ההוצאה הציבורית על תשתית כבישים ובניין.

השיטה המנצחת: רפורמה מקיפה במערכת, מחיקת סעיפי מיסוי ביורוקרטיים שעלות גבייתם יקרה, מינימום התערבות ממשלתית, מטבע חופשי, תחרותיות במשק ומלחמה בפער התיווך, אוטומציה בתעשייה ובחקלאות, עבודה עברית והעלאת שכר המינימום. יש לצמצם את המס למס הכנסה, מס ערך מוסף, מס שבח וביטוח בריאות. המכס יהיה קיים עבור מוצרי יבוא בהיצף בלבד. כמו כן יוטלו מסים ייעודיים כגון מס על הדלק אשר ממנו יממנו את ביטוח רכב חובה והשקעות הנדרשות להגברת הבטיחות בכבישים. (לכל התמהים- מס על הסיגריות לא יוטל כי בכלל לא תותר מכירת סיגריות בתחומי הארץ).

כמובן יש לדרוש תשלום מס אמת על כל רכיבי השכר ללא יוצא מן הכלל. תשלום המס יתבצע על פי המודל המערבי של דוחות אישיים. כל תושב בוגר (או האפוטרופוס שלו) יחויב למלא דו"ח שנתי לרשויות המס גם אם אינו מרוויח כלל. ובכל מקרה של שאלות לגבי אופן מילוי הטפסים- ניתן להתייעץ עם אנשי המס לפני מילוי הדו"ח. בכל אופן התהליך יהיה ממוחשב ופשוט, והרבה יותר ברור בהשוואה למצב כיום. מילוי דוחות שנתיים ע"י כל נישום, יעודד תשלום מס אמת מצד אחד ויקטין את תשומות המס של החייבים מצד שני. כמו כן זה ימנע ביורוקרטיה שנובעת מהצורך לבצע תיאומי מס במקרים של מספר מקורות הכנסה. אם העונשים על אי הגשת דוחות יהיו כבדים, בטוחני כי האזרח יתייחס לחובת תשלום המס ביתר כבוד. יחד עם הורדת המס על העבודה, יוגדל באופן משמעותי זיכוי המס על ילדים במקום קצבת הילדים (שתתבטל כדי לעודד יציאה לעבודה).

טבלה 1. הצעה למדרגות המס על העבודה (מקסימום 35% )

על המס הנ"ל יתווסף גם מס הבריאות וביטוח לאומי בסך 5% כפי שיפורט בהמשך, אולם אלו הפטורים ממס הכנסה יהיו פטורים גם ממס הבריאות. על משכורות עתק למשל למנהל שמושך לעצמו- ניתן יהיה להטיל מס מיוחד על פי החלטת וועדה מיוחדת ששיעורה יהיה בהתאם למקרה. כמו כן יוכלו לבדוק (בעזרת וועדות החקירה) האם יש צידוק כלכלי לכך והאם לא הופרה כאן חובת הנאמנות של המנהלים או סיכון לחוסנו הכלכלי של המפעל.

מרכיבי מס ההכנסה: כל מקור רווח: אקטיבי (עבודה) או פסיבי (רווחי הון) יכנס לחישוב הכולל. זה כולל מתנות, דיבידנדים, רווחים משכר דירה (מעבר לסף של 10,000$ לשנה), כל סוגי עבודות צדדיות, רווח (נטו) ממכירת נכסי דלא ניידי, רווח נטו מהשקעה בבורסה או ריבית. מתנה, קצבה או הנחת תשלום כלשהו המתקבלת מכל גורם מסחרי, ואשר ניתן לאמוד את שוויה בכסף, תהיה פטורה אם ערכה לא יעלה על 200$ ולא יותר מ 400$ סה"כ בשנה. מעבר לכך, יזמים פרטיים המשקיעים בכל עסק מסחרי או כלי מוניטרי המניב רווח, יוכלו לקזז אחוז מסוים מההשקעות (7%-10%) מסך הרווח השנתי (כולל דיבידנדים) לצורך מס. ובתנאי שאם ובמידה והעסק או המכשיר ימכרו, תוחזר התמורה למדינה (דבר השונה עקרונית מחישובי הפחת הנהוגים כיום). הגרלות ולהבדיל דיבידנדים ישאו מס של 25% לפחות שינוכה במקור אולם כספים אלו יהיו פטורים ממס בריאות (מי שנמצא במדרגת המס הגבוהה של 30%, ישליש עוד 5% לרשויות המס). מס מחזור על הבורסה יהיה 8% וינוכה במקור, אולם הנישום יהיה זכאי לבצע שקלול חשבונאי של כל תיק המניות ברמת מס של 25%. על ריבית יהיה מס קבוע של 15%. כל ההכנסות הפיננסיות עליהן יש מס מיוחד- יהיו פטורות ממס ביטוח לאומי של 5%. לא יהיה כפל מס וכן לא יוטל מס כפול על רווחים מחו"ל בהתאם לאמנות המס הרלוונטיות. על מקרקעין יוטל מס שבח של 50%. דירות פרטיות יהיו פטורים ממס. הוצאות על שירותי כ"א כמו עוזרת, טיפול סיעודי של נתמך או שמרטף בשעות העבודה יוכרו לצורך קיזוז ממס (לצורך האישור- די בחתימת המקבל על הקבלה). הוצאות לא ישירות לטובת מכשיר עשיית הרווח, כגון רכב והוצאות רכב, ציוד משרדי וכד' יוכרו לצורך מס בתנאי שהנישום יוכל להוכיח ברמת סבירות כי אכן הוצאו לצורך העסק בלבד. למשל מהוצאות הדלק הכוללות על רכב יחיד או עיקרי, יש לקזז את ההוצאה הממוצעת של משפחה על דלק. הפרדה מלאה בין הוצאות מוכרות ושאינן מוכרות תקפה גם לגבי שאר הסעיפים. תרומות לגופים מאושרים יוכרו לצורך מס עד לערך של 30% מהשכר הכולל. הוצאות אשפוז לאחד מבני המשפחה (הגבוהות מעשירית השכר ברוטו), יוכרו לצורך פטור ממס עד לגובה השכר. אש"ל גלובלי ואחיד יוכר על כל נסיעה בתפקיד אולם מסעדות וכל צורת בילוי אחר, גם אם קשור לעבודה, לא יוכרו בשום מקרה. כל פריט שווה כסף שמתקבל מהעבודה יהיה חייב במס כולל אוכל, נופש או רכב. השתלמות מקצועית במלון בארץ עד שבוע בשנה תהיה פטורה. נסיעות עסקים של בודדים לחו"ל יהיו פטורות. נקודות זיכוי יינתנו גם על ילדים (והורים הנתמכים על ידי הנישום) וכן על תשלומי משכנתא (אולם לא על דמי שכירות). שיטת המיסוי תהיה טריטוריאלית, כל מקור הכנסה המניב כספים בארץ או בחו"ל, יהיה חייב במס בהתאם לאמנות למניעת כפל מס. עזב התושב את הארץ לצמיתות, יחשב כאילו מכר את נכסיו הפיננסיים ועליהם מוטל מס רווי הון (הגביה המעשית תידחה עד למימוש הנכסים בפועל).

מס חברות: המס על חברות יצרניות יהיה 0 אחוזים (מגזר החקלאות יעביר את המעשרות). המס על חברות שירותים ומסחר יהיה 8-15%. גם כשלא יוטל מס על חברות, יושארו המסים על המשכורות, הרווחים והדיבידנדים אותם מושכים המנהלים בכל דרך שהיא. הכיוון הכללי אליו צריך לשאוף מבחינת המיסוי, הוא הצורך לפשט את הביורוקרטיה בכל תחום, תוך צמצום האפליה (אולם תהיה העדפה של המגזר היצרני כמובן). העקרונות המובאים למעלה ניתנים בקווים כלליים, אולם לכשיזדמן, יושלמו גם כל הפרטים הקטנים ע"י המומחים. מדינת הגאולה תיישם את ההלכה גם בנושאי המס, ותפעיל מערכת מס נוספת שתהיה בסמכות הסנהדרין ומקורותיה יבואו ממס על היבול החקלאי, מחצבים, תרומות קודש, היטל שירותים ועוד כפי שיקבע. הכספים ייועדו לצורכי קודש, גמילות חסדים, כהונה, עבודת המקדש, שירותי דת ושאר עבודות הקודש. מקורות המימון יהיו על בסיס וולונטרי או מקורות ייעודיים. התרומות יהיו פטורות ממס.

מרכיב נוסף במערכת המיסוי הנו מס ערך מוסף. מס זה יהיה בסדר גודל של 10%, אבל טוב יותר אם יותאם לגובה המס המקובל בעולם. מס הבריאות והביטוח הלאומי יהוו יחידה אחת בגובה 5% מהשכר וללא גבול עליון. מובטלים ובעלי שכר נמוך יהיו כמובן פטורים ממס זה. מועד תשלום המס יותאם למועד תשלום מס ההכנסה. המס יועבר ישירות לאוצר המדינה והמדינה תהיה אחראית לספק טיפול רפואי לכל התושבים ללא יוצא מן הכלל גם למי שלכאורה אינו מבוטח. מס זה כולל בתוכו גם את כל מרכיבי הביטוח הלאומי כגון קצבת נכות, סעד, שאירים, זקנה ועוד. כך גם הטיפול בנפגעי תאונות הדרכים יהיה חלק בלתי נפרד מביטוח הבריאות בניגוד למצב הנהוג כיום (יש לזכור כי המדינה היא שמבצעת את ביטוח החובה לרכב הממומן ממסי הדלק, מס זה גם צודק יותר מאחר והוא פרופורציוני לכמות הנסיעות בפועל, ורק הביטוח המקיף יישאר בידיים פרטיות). במקביל יוגבל ויוקטן הפיצוי בחוק לנפגעי גוף וזאת יתבצע רק על פי כללים אחידים לכולם. בנוסף יש לשקול תמיכה בצרכים על חשבון תמיכה כספית ישירה בהתאם לצרכים. לא תשולם קצבת ילדים שתגולם כבר בקצבת סעד (ושוב על פי הצרכים). בכל שכונה תהיה וועדה מקצועית של עובדי הקהילה שתוכל לנתב את תמיכתם של הגופים ההתנדבותיים בהם בתי ספר, פעילים למען הקהילה, גמ"חים וכן כמובן בנות השירות הלאומי שיעבדו בצמוד לגורמים המקצועיים. היתרון בהפעלת השירות הלאומי הוא בכך שיוכלו להוריד נטל גבוה ממשאבי המדינה ויאפשרו מעורבות ישירה יותר של הדור הצעיר בבעיות של הדור המבוגר. מתנדבים אלו יטפלו בכל ההיבטים של טיפול סוציאלי, החל מטיפול בתינוקות בבית החולים עד חלוקת מנות חמות לקשישים. צמצום בירוקרטיה ותוספת מתנדבים יאפשר גם הורדת עלויות בהוצאות הסעד והבריאות וזאת ללא פגיעה בנזקק.

לסיכום, מעבר למודלים כלכלים, השורה התחתונה של הכלכלה תקבע ע"י הפיתוח והייצור התעשייתי. תעשייה מסורתית זה דבר חשוב אולם נדוש. קפיצת דרך כלכלית עצומה תוכל להיעשות לדעתי לאחר מהפכה בתחום האנרגיה אם במידה ונצליח לרתום מקורות אנרגיה לא קונבנציונליים כמו היתוך גרעיני לשליטה מוחלטת ע"י האדם או טכנולוגיות אחרות, נוכל להשיג הכל. כך אני רואה את כלכלת מדינת הגאולה העתידית: פיתוח טכנולוגיות חדישות, צמצום ביורוקרטיה, שמירה על הסביבה, מקורות אנרגיה נקיים וירוקים, שיתוף פעולה בין לאומי בפיתוח טכנולוגיות אסטרטגיות, פריצת דרך בתחום הפעלת כורי ההיתוך הגרעיניים וניצול טכנולוגית ההיתוך לשם התפלת מי ים דבר שיאפשר גם הפקת יסודות וחומרים כימיים עתירי אנרגיה. אני מאמין כי זו תהיה גם שעת רצון מאת ה' אשר יצעידנו לקדמה טכנולוגית ויביא אותנו לפריצות דרך מדעיות בכל התחומים שחלקן אף יפתרו לנו ולכל העולם את הבעיות הכלכליות העיקריות. אני בטוח שמדינה זאת תהיה הכוח הכלכלי והטכנולוגי המוביל בעולם שיושג באמצעות ניהול נכון ויוזמות כלכליות מצד הממשלה והציבור.

12. הרפורמה החקלאית

טכנולוגיית החקלאות כיום היא מן המתקדמות, אולם יש עדיין עוד הרבה ללמוד ולהתקדם, גם טכנולוגית וגם לגבי דרכי היישום בחיי המדינה הפועלת כל פי ההלכה. יש צורך ברפורמה והוא צריכה לכלול התאמת החקלאות המודרנית לדרישות ההלכה למשל שמירת דיני שמיטה וכד', וכן צריכה לכלול הרפורמה התווית מדיניות אגררית ומדיניות קרקעות ברורה. מאחר ומדובר על מדינת הגאולה, יהיו החוקים חלים על כל הארץ ועל כל תושביה- יהודים ונוכרים כאחד.

מבחינה טכנולוגית- ניתן לייצר חקלאות גם בשטחים מצומצמים יחסית ולספק מזון בכמויות שיספיקו לארצות נוספות. החקלאות תעבור בעתיד הקרוב להנדסה ביו טכנולוגית, "מזון מהונדס". מזון זה אינו בהכרח מסוכן או פגום ויתרונו עמידות טובה יותר למזיקים ואיכות תזונתית משופרת. יש להתמקד בתחום פיתוח הקרקע, פיתוח מקורות מים ממוחזרים לתעשייה ולחקלאות, טכנולוגית התפלת מים, ניצול אנרגיית השמש ועוד. אני מאמין כי ביכולתנו גם להתקדם לתחום הלא קונבנציונלי כמו כור היתוך גרעיני שאת האנרגיה השיורית שלו ניתן בהחלט לנצל לטיפול מים לתעשייה ולחקלאות, מעבר להפקת החשמל. אני רואה את החקלאות עוברת שינוי רדיקלי מחקלאות מסורתית לחקלאות תעשייתית. החקלאות תיעשה ממש בבתי חרושת באופן מתועש ומחוכם. לאדמה כבר לא יהיה אותו תפקיד מסורתי בחקלאות וניתן יהיה למצוא אלטרנטיבות טובות יותר לאדמה היקרה. הטכנולוגיה החלופית היא החקלאות ההידרופונית. לא עוד גידולים הנתונים לחסדי מזג האוויר ותהפוכותיו. לא עוד גידולים הדורשים כוח אדם עצום עם תפוקה מוגבלת לעובד. בהשקעה התחלתית לא גבוהה במיוחד ניתן לבנות בתי גידול המתאימים כמעט לכל סוגי הירקות בהם יגדלו הירקות במנותק מן הקרקע (דבר שיאפשר גידול גם בשנה שביעית) ובצורה כזאת ניתן יהיה להתקין מצעי גידול במספר קומות, דבר שיאפשר גם טיפול ואיסוף ממוכנים ומהירים ביותר וכן דישון אוטומטי דרך מערכות ההשקיה. אוטומציה לא צריכה להיות השיקול הבלעדי בקביעת סוג הגידול. ישנם גידולים אטרקטיביים לחקלאי הממוכן כמו כותנה ליצוא אולם זה דורש גם מים העולים למדינה יותר ממחיר הכותנה בחו"ל. כאשר המים לחקלאות מסובסדים גם בזבוז המים בחקלאות נעשה חזיון נפוץ. כפי שמוזכר גם בפרק על איכות הסביבה, החקלאות צריכה לשאוף להימנע מחומרי הדברה או לעבור להדברה הביולוגית. בכלל, אני חושב שהחקלאות לא צריכה להיות נשלטת ע"י גורמים פרטיים דווקא, אלא ע"י המדינה אשר יכולה לתכנן לטווח ארוך ולקבוע את התחזית החקלאים ללא צורך בסיכון התעשייה החקלאית. בזכות זה המחירים גם צפויים להיות יציבים יותר ונמוכים מהמחיר המקובל כיום לאחר כל שלבי התיווך. במערכות חקלאיות תעשייתית ומפותחות אין סיבה להעסיק יותר מ 3% מכוח העבודה של המשק. ואם תהיה החקלאות מנוהלת בצורה מדעית, אזי בתחום יעבדו מספר קטן של עובדי כפיים ואילו שאר המועסקים יהיו מהנדסים ומנהלים. המספר הנמוך יותר של עובדי הכפיים הנדרשים בשילוב עם בעלות המדינה על תחומי חקלאות מסוימים, תאפשר שימוש מושכל יותר במתנדבי השירות הלאומי שיעסקו בחקלאות.

המטרות שעלינו להשיג בתחום החקלאות הן: להגדיל את התנובה והפריון, להגדיל את ניצול יחידות הקרקע וניצול המים העומדים לרשותנו, לצמצם את עבודת הכפיים בחקלאות, לפעול לביטול השימוש בחומרי הדברה מסוכנים ולעבור לשיטת הדברה ביולוגית, לפתח טכנולוגית דישון מאוזן יותר לקרקע ובריא לתוצרת החקלאית, להתאים גידולים לתנאי האקלים, לבצע מחקר ופיתוח ע"י הממשלה בתחום החקלאות כמו שיפור היבול בהנדסה גנטית, פיתוח חקלאות אלטרנטיבית (הידרופונית) ועוד. חלק מהגברת הפריון בתוצר החקלאי אני שואף להפנות למען הרעבים בעולם כתמיכה מאת העם היהודי. מאחר ואני מאמין שאחד מתפקידנו בעולם הוא עזרה בחומר ולא רק ברוח לעמי העולם, יש לתכנן את החקלאות על פי גישה מקסימליסטית ולצורך כך לייעד משאבי מחקר מהארץ ומשאר העולם. ידע שיוכל לשרת את החקלאות בעולם יש לשחרר ואף לתמוך בהדרכה ובכספים.

הקרקע החקלאית הנה אחד המשאבים החשובים ביותר של המדינה וכן לדעתי הבעלות על הקרקעות צריכה להיות בידי המדינה. למדינה מותר להחכיר את הקרקע לתקופות קצובות. כך שבעלות פרטית של יהודים ולא יהודים על אדמה חקלאית תהיה פחות מקובלת. בצורה זאת למדינה תהיה גם יותר שליטה על בלימת הפיכת קרקעות חקלאיות לקרקעות לבניה. תופסק המגמה של בעלי הקרקע לייבש את הגידולים החקלאיים כדי להצדיק את מכירת האדמה לבניה פרטית. ספסרות כזאת תהיה מכל הבחינות עבירה על החוק. לצורך כך יש לקבוע מחדש את סדר העדיפות הלאומי ולהחכיר את קרקעות המדינה על פי קריטריונים צודקים ולאומיים. בעלי קרקעות פרטיות שיופקעו יקבלו פיצוי מתאים שיקבע על פי ערך הקרקע והמחיר ששילמו עבור הקרקע. יש לקחת בחשבון כי קרקעות רבים הועברו ע"י המדינה לחקלאים ללא תשלום ולא תמיד נשארו אלה נאמנים לאדמתם, כך גם ישנם אדמות מדינה רבות שנתפסו ללא דין. גם כלפי אדמות בנויות אשר נתפסו שלא כדין או בנו עליהן שלא כדין היחס יהיה זהה. לא יהיה מעמד משפטי עדיף לבעלי קרקעות ואלו שיסרבו להסכם הפיצויים שיקבע ע"י המדינה- יפסידו. בכל מקרה ההפקעות והפיצויים יקבעו ע"י וועדה מיוחדת של אנשי מקצוע במעמד שופטים וניתן יהיה לערער על החלטות הוועדה בבית משפט מחוזי. את הבניה העירונית ניתן לכוון לאזורים הררים כמו השומרון או הגולן שם איכות החיים טובה יותר והחקלאות נחותה יותר מאשר במישור החוף. במקביל יש לשמור ואף להרחיב את האזורים הירוקים שעוד נותרו באדמות השפלה והחוף. לדעתי יש לשקול אפילו שינוי יעוד של אזורים מיושבים מסוימים ולהפכם לאזורים ירוקים ואו חקלאיים. המדינה תשקיע ישירות במחקר ופיתוח חקלאי כדי שניתן יהיה להקים חוות ענק שיתבססו על טכנולוגיה מתקדמת. חוות אלו ישולבו בתכנית חומש חקלאית ויקבלו תמיכה ממשלתית ע"י מתנדבים ומימון המחקר והפיתוח. למרות שהתכנון הכלכלי של משאבי החקלאות יהיה בדרג של המדינה, יעשה הכל כדי לעודד גם גופים פרטיים גדולים להיכנס ולהשקיע בתחום החקלאי. עליהם יהיה להוכיח יכולת לניהול חוות הענק ולכן עליהם להיות גם בעלי ידע וניסיון בתחום החקלאות. היזמים יקבלו עזרה מהמדינה בידע ובטכנולוגיה חקלאי וכן תובטח להם קבלת מחירי מינימום על התוצרת החקלאית ופיצוי במקרה של נזקי טבע. יחד עם זאת איני שולל גם קיום משקים זעירים אם ישנם המשאבים לכך, או קבלו זיכיון מהמדינה.

חקלאים בעלי קרקע שלא יוכלו או לא ירצו להמשיך בעיבוד הקרקע יפוצו כספית ואו יקבלו אפשרות להצטרף ולהיות חלק מקבוצות גדולות לייזום פרוייקטים בתחום החקלאי. המדינה תתמוך בקבוצות אלו עד שיוכלו לעמוד על הרגליים. בד"כ לקבוצות הגדולות יש יתרון על פני קבוצות קטנות בתחום הורדת ההוצאות. אלו יוכלו להיות יותר יעילים וכלכליים מצד אחד ויותר איכותיים מצד שני. חוות חקלאיות כאלו יהיו מתועשות לגמרי והן יהיו מספיק גדולות שיוכלו לספק את כל צרכי המדינה. באם לא יוכלו יזמים פרטיים לנהל משקי ענק- תעשה זאת המדינה באופן ישיר. איני חושש ממעורבות יתר של המדינה בייצור החקלאי אם הדרג הניהולי יהיה אחראי ולא יזלזל בשליחות הקדושה של פיתוח הארץ. למעורבות המדינה בחקלאות יתרון בכושר עמידותה מול משברי מזג אויר וכן  תוכל להוריד מחירים ולצמצם את פער התיווך העצום הנהוג כיום בתחום זה.  בכך תוכל המדינה להשפיע ישירות על המחירים הסיטונאים של התוצרת המיוצרת על ידה. מחירי מצרכי המזון יקבעו כמובן ע"י השוק אולם הממשלה תוכל להשפיע עליהם באופן עקיף ע"י עידוד הייצור והבטחת תמורה מינימלית עבור כל מוצר חקלאי שיותר בהתאם לקווי המדיניות החקלאית. מחירי התוצרת יהיו ניתנים לפיקוח עקיף של וועדות החקירה: אסור יהיה לנפח מחירים או להרבות בשלבי התיווך. פיתוח אמצעי שיווק ישירים וממוחשבים הישר מן השדה אל רשתות השיווק יאפשר הורדה משמעותית ביותר של פער התיווך, בכל מקרה החוק לא יאפשר מנגנונים מונופוליסטיים בשיווק תוצרת חקלאית כפי שקיים כיום והייצור והשיווק יהיו שקופים בפני הגורמים הבודקים. יזם פרטי שקיבל זיכיון לחווה חקלאית ולא יהיה מעוניין לתאם את הייצור על פי המדיניות החקלאית, יוכל לייצר כרצונו (כפוף לקבלת רשיון) ובכל מחיר שירצה, אולם לא יזכה בביטוח ממשלתי מלא של התוצרת החקלאית.

המדינה תקים מכוני מחקר בתחום החקלאות שיהיו צמודים לחוות החקלאיות בבעלות המדינה. אני מצפה כי במכוני מחקר אלו יפתחו טכניקות חדשות לייצור מזון בכל תחום החל במחקר בנושא פיתוח מצעי קרקע נפרדת המתאימה לשמיטה, עד לנושא כמו פיתוח זנים והנדסה גנטית. חלק מהמאמץ בכיוון האורגני יופנה לבלימת ההפקרות הקיימת כיום בתחום תוספי המזון וחומרי שימור. תעשיית המזון לא נותנת משקל ראוי לנושא הבריאותי בשעה שהם מכניסים חומרי שימור וצבע למזון. לפעמים ניתן לזהות את החומר כרעיל רק לאחר שנים הרבה של שימוש שאז מתחילים להצטבר נתונים סטטיסטיים. מכון הבדיקה לא רק יבדוק מרכיבים חשודים אלא ינסה לחזות את רעילותם של חומרים בלתי ידועים. כל העבריינים שיתפסו יוענשו בכל חומרת הדין.

כפי שהוזכר קודם, מדיניות הקרקעות תהיה מוכתבת ע"פ החוק. מעבר למדיניות ההפקעות של קרקע פרטית בהתאם לצורכי המדינה- תיבדק מחדש בדקדקנות כל נושא הבעלות על הקרקעות. כל אדמה פרטית שהמדינה תהיה משוכנעת כי לא נרכש כדין או כי הקרקע נמסרה בתנאים מיוחדים (פרוטקציה), יצטרכו הבעלים או הבעלים הקודמים להשלים את קנייתם (אם יזכו להיתר) או להעביר את הבעלות בחזרה למדינה. נושא ההפקעות יהיה נתון לאישרור של בית משפט במידה ויוגש ערעור על ההפקעה. לגבי קרקעות שהיו בבעלות מוסלמית, כל האדמות החקלאיות ומרבית האדמות הפרטיות יופקעו בהתאם לצורכי המדינה, כפוף לאישרור בית המשפט. אולם עדיין יהיה מותר לזרים להחזיק בבעלות פרטית על אדמות. בכל מקרה, אם יוכח כי הבעלות על הקרקעות המופקעות היתה כדין ותמורתה שולמה (או שיש רישום אמין בטאבו) תשלם המדינה פיצוי מלא עבור הקרקעות למוסלמים ויהודים כאחד. האדמה שהמדינה מעבירה לחוכרים חקלאיים תהיה בשכירות שנתית בדומה לעקרון שכירת דירות.

בכל הקרקעות, פרטיות וציבוריות, יש להקפיד על שמירת חוק התכנון והבניה. לצורך כך יוקמו וועדות תכנון אזוריות וארציות שיתנו תשובה מהירה, תוך פרק זמן קבוע, לכל צרכי הציבור תוך ציפייה מראש לדרישות עתידיות, כך שהציבור ידע מה מותר ומה אסור בכל אזור ויקבל תגובות מיידיות על בקשות לאישורי הבניה.

13. מערכת התחבורה

אני חושב על מדינת הגאולה וכבר יש לי מודל די ברור ומפורט כיצד צריכה להיות פיתוח תשתית התחבורה במדינה המודרנית. חלק מהאני מאמין שלי כולל גם את התנאי כי אין גאולה נעשית אלא בחברה מתקדמת טכנולוגית. חברה מרווחת אשר כלכלתה מסוגלת גם להחזיק לומדי תורה ברווחה ובכבוד וגם לקיים מחקר ופיתוח בתחומי המדע ברמה ממלכתית. אם עדיין האנשים קשי יום וממורמרים- הדרך לגאולה עוד ארוכה. תרבות הזמן הפנוי- לבילוי בטבע, ללימוד תורה ולחינוך הבנים- הוא חלק מן הגאולה, אם לא אחת ממטרות הגאולה. על פי מומחי תחבורה וכלכלה, ידוע כי הקדמה הטכנולוגית קשורה קשר ישיר לאיכות התחבורה וחופש התנועה. לגבי דידי, אלו תורמים ישירות למצב הגאולה. כושר הניידות של העובדים הוא הקובע היאך תתפתח הכלכלה במדינה הטכנולוגית. הניידות קשורה גם לצורך של האנשים לרכוש השכלה טובה ולשמוע הרצאות ולערוך טיולים בטבע וכן הלאה. כמו כן ארץ ישראל היא למעשה ארץ די גדולה וידרשו דרכי תחבורה משוכללים כדי לנסוע בזמן סביר לאורכה ולרוחבה של הארץ. מכאן אני מוצא הצדקה להוסיף פרק זה לקונטרס המתפרסם על ידי. אף על פי שלכאורה אינו קשור ישירות לגאולה.

לכתוב כי פיתוח תשתית התחבורה חייבת להיות בראש סדרי העדיפויות שלנו, נשמע נדוש למדי. ההוכחה לרצינות הנושא צריכה להתבצע באופן המעשי ולכן הרעיון להקים את השירות הלאומי כפי שהוא הוצע במאמר זה, ולכן גם גיוס המשאבים הלאומיים ליישומם צריך להיות בהתאם. הגישה שלי אומרת כי לא צריך לזרוק כספים כדי להוכיח את רצינות הנושא, אולם חייבים לעבוד ולעבוד קשה כדי לקדם את פרוייקט התחבורה, ולכל אחד מעם ישראל יהיה חלק בכך אם באופן פיזי ואם בצורה אחרת.

התחבורה משפיעה באופן ישיר על הכלכלה ועל איכות החיים של הציבור. תחבורה נוחה ומסילות ברזל מהירות בין הערים והישובים היא משימה לא קלה אולם בנחישות חזקה הנה ניתנת לביצוע. שלטון מרכזי חזק הנו ערובה להצלחת פרוייקטים כאלו. כיום, למרות כל הדיבורים, אין כיום אפילו מסילת רכבת לנמל התעופה המרכזי. הקמת תשתית לרכבת קלה/רכבת תחתית בערים אינה סובלת דיחוי והכסף צריך לבוא מתקציב המדינה בשילוב השקעות של חברות עסקיות. גישה נוחה ומהירה אל כל חלקי הארץ הנה חיונית בחברה המודרנית הדורשת ניידות עובדים למקומות עבודה מרוחקים וכן פיתוח מרכזי קניות מחוץ למרכזי הערים. תחבורה נוחה ורכבות חשמל גם יתרמו להורדת רמת זיהום האוויר, וחבל על כל רגע מבוזבז כאשר אנו משלמים בבריאותנו כל יום שבו נושמים אוויר מזוהם. אין כל שאלה לגבי הכדאיות הכלכלית בפיתוח תשתית תחבורה כלל ארצית וברמת תחזוקה טובה, וגם ללא כדאיות כלכלית העניין לא סובל דיחוי.

לצערי, ידוע כי רמת תחזוקה בכבישי הארץ הנם מתחת לכל ביקורת. חוסכים בהוצאות הסלילה כדי לעמוד בתכניות הרב שנתיות למרות הקיצוצים. התוצאה היא שהכבישים נהרסים מהר מאוד, ובחשבון סופי עלויות השיקום גבוהות הרבה יותר. בנוסף יש לכך גם השלכה על חיי אדם להם אין מחיר. הרבה כבישים לא נבנו לפי התקן או נבנו לפי תקנים ישנים תוך חיסכון מוגזם בעלויות. התוצאה היא כבישים צרים מדי עם עקומות חדות ושיפועים תלולים ללא אמצעי בטיחות נאותים, כבישים כאלו אינם בטיחותיים ומצריכים תכנון כולל מחדש. יש להעלות את סטנדרט הבניה והסלילה, כביש בין עירוני יהיה חייב להבנות לפי התקן המחמיר ביותר המאפשר מרווח של עשרים שנה בין טיפול לטיפול במקום 3-5 שנים כיום, כביש כזה יהיה רב מסלולי 4-6 נתיבים לפחות ויבנה עם גדרות הפרדה ומעקות בטיחות. המסלול הבין עירוני יבחר בקפידה ויהיה ישר ובטוח במידת האפשר תוך שימוש במנהרות גשרים ומחלפים, כאשר לצורך בחירת המסלול ניתן יהיה להפקיע שטחים לפי האינטרס הציבורי, העדיף על פני אינטרסים הצרים של בעלי הנכסים. כבישים מסוג זה יוכלו לתרום להורדת מספר תאונות הדרכים השנתי. יש להביא בחשבון כי הצלת חיי אדם כמוהו כמו חסכון עצום במשאבים. בסופו של דבר יתברר גם להדיוטות כי ככל שההשקעה בכבישים תהיה גבוהה יותר כך גם היתרון למשק יהיה גדול הרבה יותר. האבסורד הוא שאנו, שחיי האדם תמיד היו בראש סדר מעינינו, איננו מראים תכונה זאת בכל הקשור בבטיחות בכבישים. מאות רוצחים שוחררו ומיליוני דולרים שולמו למען שבוי יהודי אחד, לכל זאת אין כלל ביטוי בממשלה כאשר צריך להוציא מיליארד על שיפור הכבישים. חיי אדם רבים יכולים להינצל. שיהיה ברור: צריך להרוס את התשתית הקיימת עוד היום, ולתכנן מחדש את כל מערכת הכבישים והרכבות. כבישים בטוחים יותר יאפשרו זמני כביש קצרים יותר יחד עם הורדת הלחץ הנפשי מחלק גדול מתושבי המדינה הסובלים קשות מהכבישים, הפקקים, איבוד הזמן, זיהום האוויר, המתיחות בין הנהגים ולחץ משטרת התנועה.

בנוסף לשיפור תשתית הכבישים יש לשפר את התחבורה הציבורית. יש להקים בדחיפות מערכת מפותחת של רכבות פרברים שתפעל מעל ומתחת לפני הקרקע בהתאם לצרכים ולתנאי המקום. זמינות התחבורה הציבורית חשובה מאוד לפיתוח הערים לכן כדי לעודד את השימוש בתחבורה ציבורית כדאי לקבוע מחירים סמליים או לתת נסיעות חינם בעיר. אפשרויות הפיתוח של התחבורה הציבורית בערים ובין הערים נידונו זה מכבר ע"י כל הגורמים המקצועיים אולם למרבה הצער, כאשר יש לגשת לענייני המעשה הכל נעצר. במסגרת מאמר זה, אוסיף כי יש לבצע את המדיניות שכולם כבר מסכימים עליה. מבחן הביצוע הוא השורה התחתונה בהצלחת הממשלה.

בקושי ניתן לצרף את נושא משטרת התנועה לתחבורה, כי זה שייך יותר לנושא אכיפת החוק (ראה 4 -ו). לדעתי יש קשר שולי בין צייד הנהגים "עברייני התנועה" ובין הבטיחות בדרכים. חינוך לנהיגה נכונה היא הפתרון. משטרת התנועה עלולה לגרום אף לתופעת היסטריה ומכאן הגדלת מספר תאונות הדרכים. זאת ניתן להסביר מן הסיבה שהאכיפה המוגברת של המשטרה תבוא לידי ביטוי בתגובה הפוכה על הכביש, נהגים הססניים מדי, הם נהגים מוטרדים ולא מרוכזים בכביש, ועוד. אני חושב שמוסכם על הכל כי נהגים לחוצים משמעותו יותר טעויות בנהיגה ולכן יותר תאונות. הגורם האנושי אחראי לרוב התאונות וביסודו נובע מנהיגה לא מיומנת, וכתוצאה מכך לסטיות פתאומיות מנתיב הנסיעה ותאונות. המשטרה נוהגת לאכוף עבירות מהירות מופרזת, אולם ברוב המקרים, נסיעה במהירות גבוהה מזו המותרת בחוק, אינה הסיבה הישירה לתאונות. תאונות קטלניות מתרחשות גם במהירות נהיגה חוקית, מקרה טיפוסי כזה התרחש כאשר אוטובוס שחזר מאילת התהפך עם הרוגים ופצועים (חורף 1999). הוברר כי נהגת האוטובוס נסעה במהירות החוקית אולם לא הייתה מנוסה מספיק כדי לתקן טעות נהיגה בכביש לא סלחני. חוסר מיומנות הנה בעיה קשה ומרכזית ואותה יש לפתור בדרך של עזרה לנהגים, ולא ע"י רדיפתם. נהגים בד"כ אינם עבריינים המזלזלים באופן תמידי בחוקי המדינה, ואם ישנם כבישים מאוד בטוחים בהם ניתן לנסוע בבטחה גם במהירות גבוהה מהמהירות המותרת כיום - הגיע הזמן שינתן לכך גם ביטוי בחוק ולא יהפכו את הנהגים לעבריינים בעל כורחם. כבישים לא סלחניים אחראים לתאונות שלא היו צריכות להתרחש בכביש טוב למרות טעויות נהג. כך לדוגמא סטייה מנתיב הנסיעה תגרום לתאונה קטלנית בכביש גרוע ללא גדרות הפרדה ומעקות בטיחות- לעומת נזק לרכב בלבד בכביש בטיחותי ותקני.

יש להקים בתי ספר לנהיגה מעשית בהן יוכשרו נהגים החל מגיל התיכון באומנות הנהיגה הבטוחה. שיעורי רענון לנהגים מנוסים יותר או וותיקים יהיה תמיד צעד מבורך. יש לתת את הדעת יותר בתחום שיפור בטיחות הכבישים מאשר חיפוש נהגים עבריינים. יש לסבסד כלי רכב בטיחותיים וכן אביזרי בטיחות לרכב. יש לעשות רוויזיה רדיקלית במערך חוקי התנועה. יש לפתח תחבורה ציבורית אפילו במחיר מסובסד באופן משמעותי. יש להרחיב את רשת הכבישים ומסילות הברזל כך שיוכלו לעמוד בעומסי תחבורה גבוהים.

14. מערכת הרפואה

רפואה ציבורית היא צורך בסיסי בחברה, ובוודאי במדינת הגאולה אשר דרכה מונחית לאור אהבת האדם ו"כל ישראל ערבין זה לזה". אולם יש שוני בין רפואה ציבורית על הנייר ובין יישומה הלכה למעשה. כדי ליישם רפואה ציבורית אמיתית חינם לכל נזקק יש גם להשקיע את המשאבים הכלכליים והאנושיים וצריך הרבה רצון טוב. הרופאים צריכים להיות משכילים ואכפתיים כנ"ל גם העובדים המנהליים. פעילות עסקנית כמו עסקי ועד העובדים, הנפוצה מאוד במקומות עבודה גדולים, לא משרתת את טובת החולים ואינה לטובת המערכת במיוחד זאת הרפואית. אז אם המסירות לחולים והשכל הישר של המנהלים והעובדים ינצחו- רבים הסיכויים כי גם הפציינטים יהיו מרוצים יותר והרפואה תוכל למלא את תפקידה על הצד הטוב ביותר. לא ניתן לספק שירות רפואי חינם ללא העזרה האדירה של בנות השירות הלאומי. קבוצה זאת תיתן חמצן למנגנון הרפואה הבסיסי שצריך אנשים צעירים חדורי מוטיבציה אשר ישמשו כוח עזר וסעד לחולים. עלות עבודתן הנמוכה ואיכותן האנושית הגבוהה תיתן סיכוי טוב להרמת הפרוייקט הזה מבלי להעמיס הוצאות חריגות על הקופה הציבורית. ייעול המערכת היא נקודת המפתח בהורדת עלויות וכאן בוודאי אני מצפה לראש גדול ואחריות מצד כל המעורבים במערכת. ויש כאן הרבה מקום לאחריות. הכי קל לרופא לפטור עצמו מכל אחריות בזאת שהוא שולח את הפציינט לכל הבדיקות הרפואיות האפשריות ונותן לו את כל מגוון התרופות המצויות בשוק, אולם ידוע כיום יתר מבעבר כי הרפואה גם הורגת. מספר משמעותי מבין הנפטרים הם אלו שנפגעו ממינון יתר של תרופות או מטיפולים מיותרים. כל אלו עולים במשאבים לאומיים יקרים מאוד אותם עדיף להוציא על חינוך לחיים בריאים יותר ולשמירה על איכות הסביבה. לדעתי אין הגזמה בהערכה כי נתן לקצץ כ 75% מהתקציב המופנה לרפואה רק ע"י ניהול נכון של המערכת. בנוסף חלק גדול של האשפוזים אינם מחויבי המציאות וניתן לשלוח יותר חולים לאשפוזי בית. אלה דורשים אמנם יותר אחריות מצד המשפחה אולם המערכת ההתנדבותית תוכל גם להגיע לנזקקים הדורשים ביקורי בית.

נקודה חשובה הקשורה לנושא - על הרופא לא תוטל אחריות בדיני נזיקין, לא על תקלות ולא על טעויות הנובעות מהזנחה או שיקול דעת מוטעה ולא על רשלנות. אסור לגרום לכך ששיקולי הרופא יהיו מושפעים מחשש לתביעת נזיקין גם אם הטיפול מוטעה. התוצאה היא שרופאים טועים ומסתירים את זה, ורופאים אחרים חוזרים על אותן טעויות. לכן אם נגרם נזק לחולה, על המדינה או המוסד בו משרת הרופא (במידה ואינו אזרח המדינה), לעמוד בחבות הפיצויים, כאשר ברור כי אלו יקבעו רק על פי הנזק הישיר. מצד שני, המדינה תפעיל בית דין מקצועי ואם הרופא ימצא אשם בהזנחה או בהפעלת שיקול דעת מוטעה, אזי יוטלו עליו סנקציות החל מתשלום קנס, דרך פגיעה בקידום, הורדה בדרגה, החזרה לשלב ההתמחות ועד פסילת רשיון הרופא. לגבי גובה הפיצויים, תוקם ועדה מקצועית שתיתן תג מחיר לכל סוג נזק שנגרם לחולה, אולם גובה הפיצוי כמעט ולא יושפע ממידת הרשלנות של הרופא. הפיצויים יוגבלו לסכום סביר על פי טבלה שתקבע ועדה מיוחדת, ולא יותר מכך. (ואגב, בלי קשר, גם שאר הנכים והמוגבלים יזכו למימון טיפול ודמי מחיה מהמדינה בהתאם לצורך האמיתי). כמו כן יוקם בית משפט שיענה על הצורך לקבוע את הפיצוי במקרה שיש ערעור על התוצאה מטבלת הפיצויים. גובה הפיצויים יהיה על פי אותם כללים המכמתים את הנזק לחולה ובהתחשבות במידת האחריות של הרופא. אגב חקירת האחריות, להבדיל מהמדינה שתחקור כשלים במערכת לה תהיה כמובן גישה מלאה לכל המסמכים, לחולה לא תהיה גישה למסמכים סודיים המיועדים לצורכי המערכת בלבד, אלא בהחלטת בית משפט שישקול את טובת כל הצדדים. ודי לנו להסתפק בהסבר כי ממילא למידת הרשלנות הרפואית יינתן משקל קטן בקביעת הפיצויים, ובכך ניתן להבין פגיעה מסוימת באינטרס החולה, לעומת פגיעה גדולה יותר במערכת הרפואית ופגיעה בכללי החיסיון הרפואי.

יש בכללים אלו יתרון עצום גם לחולים וגם למערכת הרפואית. כבר נטען ע"י גורמים מקצועיים כי חולים הופכים ליותר חולים בגלל פעולות רפואיות מעל ומעבר לנדרש. הרופאים מסוגלים להעמיס בדיקות ותרופות שמידת נחיצותן מוטלת בספק, ולו מהסיבה שרופאים מעוניינים להוריד מעצמם אחריות אם תהיה תקלה. מכאן שאם תתאפשר הפעלת שיקול דעת אחראי יותר בקביעת סדרת הבדיקות או מינון התרופות והאשפוז כי כישלון גם אם נדיר, לא יביאו לפגיעה משמעותית בביתו של הרופא, אזי ירווח לכולם ויוריד עלויות. דמי הביטוח כבר לא יהיו קיימים ודמי האשפוז ועלות התרופות ירדו. רפורמה זאת תהיה אפקטיבית רק אם תתקיים בקרה מקצועית אמיתית על הרופאים, כשהם ידעו כי אם יוכח רשלנות תפגע הקרירה שלהם במידה אנושה. יותר מזה: עליהם לאמץ נורמות מוסריות פנימיות שהיום הנן נדירות. אם רופאים יעמדו לדין פלילי על הפרת החוק כמו במקרים של שוחד, הזנחה פושעת, עדות שקר וזיוף מסמכים, המצב יהיה הרבה יותר ברור. לכן יש לחזק את מנגנון הבקרה הרפואי ולהפרידו מהממסד הרפואי, ז"א יש למנות לוועדות הבקרה המקצועיות מומחים לרפואה כמו רופאים וותיקים הקרובים לגיל הפנסיה, כאלו שלא יעסקו במקביל גם ברפואה.

מערכת הרפואה תהיה קשורה לביטוח הלאומי והמימון מצד הציבור יהיה ע"י גביית מס משותף לביטוח הלאומי והביטוח הרפואי כאשר המדינה משלימה את התקציב של מערכת הרפואה. איחוד המס יאפשר הורדה משמעותית בנטל הביורוקרטיה ובהוצאות הגביה. מעכשיו הציבור ישלם את מס הבריאות-ביטוח לאומי בהתאם לרמת הכנסת משפחתם, וכמובן שמתחת לרמת מחייה מינימלית יהיו פטורים מתשלום המס המשותף. זה לא מונע מחייבי מס, מתיירים, חסרי אמצעים או כל אחד אחר מלקבל את כל הטיפול הרפואי להם הם נזקקים ובחינם. אולם בכל מקרה, המדינה לא תמנע רפואה פרטית אשר עליה תהיה בקרה ציבורית ומקצועית. אין לי התנגדות לקיומה של רפואה פרטית כל עוד גם הרפואה הציבורית מסוגלת לספק את צרכי הרפואה החיוניים של הציבור. אין לי ספק כי גם בתנאי רפואה שוויונית, יהיה צורך ברפואה פרטית הנותנת את המגע הנוסף יחד עם טיפולים שאינם מוגדרים כרפואה למחלה. בתי המרפא ירוכזו במספר מרכזי ענק בהתאם לחלוקה גיאוגרפית. מרכזי ענק אלו יחולקו למרכזי משנה אשר כל אחד מהם יתמחה בתחום מיוחד, כאשר יהיו לפחות שני מרכזים רפואיים  שיתמחו בכל נושא וזאת מסיבות ביטחוניות. מבחינת השירות לאזרח, היעילות הרפואית והחיסכון הכלכלי, יש יתרון רב להקמת שנים שלושה ערי רפואה אשר יספקו את כל מגוון השירותים הרפואיים ואשר הצוות הרפואי יגור במקום ויהיה זמין מיידית. ערי רפואה אלו יהיו מקושרים במערכת תחבורה מהירה אל כל מרכזי האוכלוסין בארץ כך שניתן יהיה להגיע ישרות אל כל מרכז תוך זמן קצר ולא אגזים אם אומר כי המרחק מת"א אל עיר רפואה שתמצא בקרבת ירושלים יהיה 20 דקות ברכבת (תחתית) מהירה. זאת כמובן אם הקשר התחבורתי יוקם בעתיד בהתאם לתוכניתי להקים מערכת מסועפת ומהירה של מסילות אל כל מרכזי האוכלוסין בארץ.

המחקר והפיתוח הרפואי תמומן מקרנות ציבוריות ובאופן ישיר ע"י הממשלה וזאת במסגרת המדיניות הכללית של השקעה במחקר ופיתוח במוסדות אקדמאים. אחת הדילמות העומדות כיום במרכז העניינים של המוסר הרפואי הנה מתן סדרי קדימויות בטיפול רפואי בהתאם ליכולת המערכת להתמודד עם מחלות והידע הרפואי הקיים. לפעמים מתלבטת המערכת בשאלה האם להשקיע מיליונים בתחום ההשתלות המורכבות והנדירות כגון השתלות לב-ראה או כבד או להפנות את הכספים לתשתית הרפואית שלמרבה הצער הנה מוזנחת כיום. לרופא קשה להחליט בעצמו על ביטול טיפול חיוני בגלל העלות הגבוהה, לכן צריכה לקום וועדה מיוחדת המורכבת מאנשי רפואה רוח ומדע כדי שתקבע את כללי האתיקה הרפואית בכל השאלות העולות ברפואה ותתפקד כוועדת מעקב עליונה שהמלצותיה יהיו מקובלות על כלל המערכת. וועדה זאת גם תקבע את הנהלים בנושאי השתלת האיברים בהתאם לרוח ההלכה ובהתייעצות עם אנשי הלכה המתמחים בשטח זה. ואין חידוש בדברי שההלכה מעניקה משקל רב לכל הנוגע לעיקרון הצלת חיי האדם.

הביטוח הרפואי יהיה אוטומטי גם אם לא שילם האזרח את חמשת אחוזי מס הביטוח הלאומי-רפואי, כאשר לצורך הטיפול מספיקה הצגת תעודת הזהות. כל אזרח יהיה זכאי לטיפול רפואי שייתן מענה לכל הטיפולים החיוניים במקובל בעולם המערבי וכפי שיוגדרו ע"י וועדה מקצועית. טיפולי שיניים לא יהיו שייכים ממש לשירותי הבריאות אולם תוקם מערכת ציבורית שתוכל לתת מענה מיידי לנושא טיפולי שיניים בעיקר למטופלים מבוגרים אשר נדרשים להתחייב בהוצאות עצומות במיוחד. מערכת זאת תהיה מסובסדת ותספק טיפולים מושלמים כולל התקנה של מערכות שיניים וכד'. כך יהיה גם במקרי של נפגעי תאונות דרכים אשר עלות הטיפול בהם תהיה על המדינה והביטוח הרפואי הכללי ולא תהיה מוטלת על חברות הביטוח כנהוג ביום, וזאת כחלק מהמגמה לביטול חובת תשלום ביטוח החובה לרכב ע"י הנהגים והעברת נטל הביטוח (המופחת) על חשבון מס הדלק. כדי שהרפואה תהיה זמינה לכולם, תהיה החלוקה הגיאוגרפית של המרפאות תואמת את פיזור האוכלוסייה ובהם יבוצעו הטיפולים הבסיסיים והבדיקות הרפואיות. נקודה חשובה היא המחיר הכלכלי של הרפואה בחברה המודרנית שצרכיה הרפואיים מרובים ביותר. תכנון טוב יוכל להוריד את עלות הטיפול הרפואי באחוזים ניכרים כפי שכבר הזכרתי בתחילה.  הצעדים שינקטו לשם כך יהיו  1. מספר אנשי השירותים יצומצם באופן ניכר ע"י מניעת אבטלה סמויה, ריכוז בתי החולים לשניים שלושה מרכזים גדולים והעסקת מתנדבים בתפקידים שונים בתחומים פרה רפואיים. 2. יצומצם הנוהג של אשפוז מיותר לשם גביית יותר כספים מקופות החולים, ובמידת האפשר יוכלו חולים המתאימים להשלים את ימי אשפוזם בביתם. 3.  כל בתי החולים יתופעלו בתקציב פתוח במימון המדינה אולם תוך מתן עידוד כספי להתייעלות פנימית, וכמובן שתהיה בקרה מלאה על הניהול הכספי של כל מרכז רפואי. 4. הרפורמה לא תפסח גם על בתי החולים הפסיכיאטריים וכצעד ראשון יש לפעול למדיניות אשפוז פתוחה וצמצום הטיפול התרופתי שלדעתי הנזק הנגרם בעטיו לחולה עולה עשרות מונים על התועלת לציבור. מדיניות האשפוז הפתוחה תוך שילוב טיפולי בית תאפשר סגירת בתי החולים הללו ולחסוך את עלות האשפוז. צמצום האשפוז הכפוי והפסקת השימוש בתרופות וסמים יוחלפו במתן תשומת לב ותמיכה חברתית באנשים אלו ככל שניתן הדבר. העיסוק הקדוש הזה של הצלת נפשות יופקד גם בידי בנות השירות הלאומי שיעבדו תחת הדרכה מקצועית.

השימוש הבלתי מבוקר בתרופות וסמים היא בעיה חברתית רפואית רצינית. עם נושא זה מנסים להתמודד כיום ונמשיך להתמודד איתה גם בתחילת ימי הגאולה. תחת הגדרת הבעיה של שימוש בלתי מבוקר בתרופות וסמים אני מכניס כמובן גם את ההרעלה העצמית לדעת בעשן סיגריות וחומרים מסוכנים אחרים. שימוש בלתי מבוקר בסמים המכונים גם תרופות הנה בעיה שאינה פחותה בחומרתה מהבעיה הקודמת וכמובן מערכת הרפואה בחברה מתוקנת תיתן עליה את הדעת. בנוגע לבעיית העישון, ואני בכוונה מוציא מכלל זה את מה שמכונה בעיית "הסמים הקשים" אשר נגדה יצטרכו להתמודד במסגרת המלחמה הכוללת בכל סוגי הסמים ותרופות ההרגעה למיניהם, הפתרון הוא הפסקת העישון. המדינה תעשה הכל כדי לעזור למכורים לסמים להתגבר על בעייתם בלי לחסוך בכסף ושעות עבודה של מתנדבים ומומחים שיופקדו על המשימה הזאת. אולם, לא תהיה סלחנות לאלו שלא יעשו גם הם למען עצמם או יחשפו גם אחרים לסכנת רעלים מסוכנים. הוזכר קודם כי לא תהיה מכירת סיגריות לציבור, אולם אותם אלו ששום תרופה או טיפול לא תנקה אותם ממחלתם, ימשיכו לקבל את מנות הסם (מכל סוג שהוא) חינם בהקצבה במרפאות לפי מרשם רופא.

15.  איכות הסביבה

הגאולה היא גאולת הכל וגילוי האמת. כולם ילכו בדרך האמת, גם העם וגם השלטון- כך אני רואה את מדינת היהודים בגאולה. איכות הסביבה זה לא רק איכות החיים שלנו, זה הכרה והשתלבות בבריאה. ומכאן חשיבות הנושא. כיום הנושא מוזנח ועל כך נשלם בריבית דריבית. למען האמת כבר מתחילים לחוש את תוצאות התחממות העולם כתוצאה מזיהום האוויר, אבל זה רק קצה הקרחון. הנזק לבריאות האדם כבר נצרב בגנטיקה.  או שנפעל אתמול למען תיקון העולם או שהגזע האנושי יתנוון ויעלם (לא יתכן, בשביל זה קיים העם היהודי...). וכאן אני בא עם המוטיבציה שלי לצרף את כל מי שאפשר לקבוצת המודעות למען ערך החיים. די לנו המניע של אהבת השם בכדי להניע את העולם לטובת שמירת הסביבה. גם ההשכלה חשובה, אני טוען כי יש קשר ישיר בין רמת האינטליגנציה למשל, לבין מצב איכות הסביבה. שימור איכות הסביבה שווה בחשיבותה לדידי לשמירת שבת שהרי שניהם עוסקים בדיני נפשות. בעניין שמירת השבת דנו בפרקים הקודמים ואילו בעניין שמירת איכות הסביבה נדון בפרק זה. תורתנו תורת חיים היא, זאת מטרת המצוות וזו מטרת שימור הסביבה. התורה מתייחסת לנושא זה בהקשר לכיבוש וההתנחלות בארץ ישראל, "כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפסה לא תשחית את עצה לנדוח עליה גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור" (דברים כ' יט). כל אלו מחזקים את גישתי כי עלינו להקפיד באדיקות מרובה על שמירת הסביבה שהיא דיני נפשות ממש.

האם אנו לוקים בחשבון את הציווי "ונשמרתם לנפשותיכם מאוד" בשיקולים הסביבתיים? השורה התחתונה היא שיש לעשות הכל למען שמירת הסביבה, ואפשר לראות היום תנועה בכיוון, אם כי היא עדיין בטלה בשישים לנוכח ההרס הסביבתי שמבוצע בחלקי נרחבים של העולם. למרות האזהרות לשואה גלובלית, עדיין אנו מזהמים את האוויר, מזהמים את הקרקע והמים, מזהמים את הים, מזהמים את המזון ועוד כהנה וכהנה. אבדן הדרך הנו כה חמור עד כי גם הרפואה האמורה להציל ולרפא- אשמה במחדליה בהתדרדרות הרבה ברמת בריאות הציבור. בגלל קיבעון מחשבתי, ראש קטן, ומוגבלות טכנית, המערכת הרפואית מעודדת עודף טיפול תרופתי למשל, על חשבון בריאות הציבור. אני רואה את חוסר המודעות למצב הסביבה כבעיה חברתית שאינה מנותקת מן הגאולה ולמעשה פתרונה של האחת תלויה מאוד בהצלחת השניה. לצורך כך אני מייחד פרק זה- מתומצת אמנם, כדי להגביר את המודעות לנושא. ולכל המעונין בפרטים נוספים על החשיבות והדרך לפתרון מעבר למובא כאן, אין לי אלא להפנותו לספרות המקצועית הענפה בנושאים אלה.

אני מצפה כי עוד בשלב ראשון של הגאולה, כאשר הכוח והסמכות תהיינה בידיים המתאימות, ינקטו בפעולות מיידיות ודחופות כדי למנוע המשך התדרדרות המצב בתחום איכות הסביבה. נתחיל לתקן בארצנו ונמשיך בכל מקום אחר בעולם בו תידרש התערבות חיצונית. מאחר והשפעת הזיהום הסביבתי היא גלובלית, יש לדעתי צורך וחובה בהתערבות אקטיבית בנעשה בשאר ארצות העולם, כולל מדינות עניות שמחמת חוסר ידע ומחסור במשאבים, מרשים לעצמם להכרית את החי והצומח בארצם ובעולם ללא חשבון. המגמה הגלובלית צריכה להיות צמצום השימוש במקורות אנרגיה מתכלים (דלקים נוזליים, עץ ופחם) ומעבר לשימוש במקורות אנרגיה בלתי מתכלים כגון מפעלים הידרו אלקטריים, מקורות גיאותרמיים אנרגיה סולרית לחימום ואנרגיה סולרית לחשמל. אנרגיה גרעינית וכורי היתוך צריכים אף הם להיות בקטגוריה זאת.

מִחזור

מִחזור תהיה מילת המפתח לכלכלת העתיד. והשיטה לטפל במה שמכונה כיום "זבל" כי למעשה זבל נמצא רק בראש שלנו. אין דבר כזה זבל, והעובדה שאנו מייצרים אותו היא אחת ממקור הבעיות של החברה המערבית. כמו שמחפשים היום דרכים להוזיל עלויות ייצור, כך יש לפתח טכנולוגיות המתאימות למִחזור התוצרת התעשייתית לאחר השימוש. כמובן שהמחקר והפיתוח לכך צריכים להיות בעידוד הממשלה אולם גם על פי תקנות המחייבות את היצרנים והיבואנים. טועים אלו העושים שיקולים כלכליים כאשר דנים בנושא כדאיות המִחזור. אמנם המִחזור הנו תהליך לא זול, אולם לטווח הארוך אין תחליף למיחזור בעיקר בגלל שמירת הטבע ואיכות החיים. רצוי לשים ברשימת המִחזור הכל- בקבוקי זכוכית ופלסטיק, מתכות ואלקטרוניקה, ניירות וקרטונים. בנוסף, הזבל לאחר איסופו יעבור מיחזור נוסף אולם הפעם באמצעים ממוכנים. על המדינה לממן את האיסוף ולסבסד את המִחזור. בנוסף צריכה המדינה לפתוח מפעלי מִחזור וכן מו"פ של מִחזור וזאת על מנת להחזיר לשימוש פסולת בניין וכן פסולת מתעשיות הכימיה והמתכת.

כל מפעל, בכל תחום תעשייתי, לא יקבל אישור לפעול בלי שפתר קודם כל את בעיית הטיפול בפסולת. זה כולל תוכנית לטיפול בשפכים והורדת כמות המזהמים למינימום ע"י טיפול בשפכים בתוך המפעל. בניגוד למצב כיום בו אולי יש חוק אולם אין מי שמפקח על החוק, לפקוח על נושא זה יוקצו כמובן משאבים מתאימים. רק בשלב האחרון תפונה הפסולת לגורם מחוץ למפעל לטיפול אחרון.

פתרונות

להלן דרכים בתחום המקומי המאפשרות פתרון כוללני: הסברה בקרב התלמידים, בתחום איכות הסביבה כחלק מלימודי כימיה ביולוגיה וחברה. השקעה ממשלתית ישירה בתחום פיתוח מקורות אנרגיה אלטרנטיביים עם רמת זיהום אפס. מתן סובסידיות לכלי רכב המונעים במנועים נקיים יחד עם הורדת כלי רכב מזהמים מן הכבישים. מציאת פתרון ביולוגי להדברת מזיקים, וגם זה בהשקעה ממשלתית. עידוד תעשיית המזון בהימנעות משימוש בחומרי שימור וצבעי מאכל המוכרים כמזיקים לבריאות ושיפור איכות המים. איסור שימוש בחומרים אנטיביוטיים במשק החי. הקמת מערכת אכיפה יעילה למלחמה נגד עברייני זיהום הסביבה האחראים למפגעים כמו: מזבלות, אתרי שפיכת זבל, פסולת רפואית ופסולת תעשייתית, כאשר  על העבריינים יוטלו עונשים קשים וגם מנהלי חברות יישאו באחריות אישית על כל עבירה בתחום. הקמת וועדה מקצועית שתגדיר את התחומים של המותר והאסור בנושא שימוש בתרופות, תדאג להעביר השתלמויות שנתיות לרופאים בנושאים אלו ויעבירו לרופאים את החידושים הרלוונטיים בתחומי ההתמחויות של הרופאים. הוועדה גם תעקוב מקרוב אחר מילוי המלצות הוועדה בבתי החולים השונים. הוועדה תנסח הנחיות יותר מחייבות לגבי השימוש במכשירי קרינה רפואיים והאמצעים אותם יש לנקוט כדי להפחית את החשיפה לקרינה מייננת למינימום ההכרחי, לחולים ולעובדים כאחד, וכן הורדת מפגעי רעש למינימום ההכרחי: זה מחייב הקפדה על החוק האוסר שימוש בצופר אלא למטרות הצלת חיים, איסור השימוש באזעקות ברכבים ובבתי עסק, אלא יחוברו אלחוטית ישר למוקד השירות, הגבלת עצמת הרעש באירועים לערך סביל. נושאים אלו הובאו כאן על קצה המזלג אולם הם מפורטים בספרות המקצועית בצורה ברורה עד כדי פחד מול המציאות האמיתית.

צריך שלפחות בנושא זה תהיה הסכמה כללית בקרב כולם- ללא קשר לאמונתם וקרבתם הפוליטית. אולם מצד שני אני לא חי באשליות ולא מצפה כי כולם יבינו את חומרת המצב ויסכימו עם חוקים דרקוניים משהו הבאים כדי לתקן מה שעוד אפשר לתקן. לכן גם אם לא כולם יבינו ויקבלו בהסכמה דרישה לשינוי אורחות החיים – את החוקים יש לחוקק ואת השינויים יש לבצע גם במחיר של פגיעה באורח החיים של הציבור. המדינה שלנו צריכה לקחת את תפקיד ההובלה העולמית במלחמה למען שיפור הסביבה ואיכות החיים. לזאת עם ישראל נועד. ושוב פעם נדגיש: המשמעות של הפצת האמונה בקב"ה כוללת בתוכה גם את לימוד חלקנו בבריאה. במצב של מודעות מלאה, נהייה מוכנים להשקיע משאבים רבים (בעיקר הון אנושי) למען שיפור איכות הסביבה בארץ ובעולם. ניצור סטנדרד חדש לחיים בחברה המתועשת המאפשר סינתזה בין הקדמה התעשייתית וחידושי המדע יחד עם השיפור באיכות חיינו.

מבחינה מעשית יש להשבית את כל מקורות הזיהום. לעבור לאמצעי תחבורה המופעלים בחשמל או במנועים "ירוקים" המבוססים על תאי דלק ומימן . לדעתי יש לחזור ולהפיק חשמל נקי, מהשמש והרוח אבל לא רק. יש להחזיר גם את הכורים האטומיים לפעילות, אבל כמובן בשיטות בטוחות הכוללות את מיחזור הדלק הגרעיני דבר שיוריד מהזיהום ויעלה את ניצולת התהליך.  כל אלו הם נושאים שהעולם מנסה לקדם אולם מעטות הם הממשלות המוכנות גם להשקיע די משאבים לטובת העניין. מטרה זאת קדושה מאוד מבחינתי ולדעתי יש לעשות הכל כדי לקדם את הטכנולוגיה הדרושה לכך ובמקביל להגיע להסכמה בי"ל בנושא תקנים משותפים מחייבים בתחום איכות הסביבה. לאור העובדה כי ישנה השפעה גלובלית לזיהום האוויר מהתחבורה והתעשייה בכל פינה בעולם, יש הצדקה להקמת כח משימה בינלאומי שימצא פתרונות לאנרגיה נקייה ויאכוף תקנים. שאלת מחיר האנרגיה הנקייה לא צריכה להיות  בעלת חשיבות. גם אם המחיר יהיה גבוה יותר ממחיר הנפט – הרי בהתחשב בנזק הסביבתי- המחיר האמיתי של הנפט ונגזרותיו יקר עשרות מונים. על המדינה לתרום את הידע שנצבר כאן למדינות אחרות ללא תשלום או בתשלום מסובסד, כיוון שהאינטרס לשמירת איכות הסביבה הוא משותף לכולם וגבולות מדיניים אינם לעניין במקרה זה. שיתוף פעולה בי"ל הנו חשוב עוד יותר לשם פיתוח  כור ההיתוך הגרעיני שיהיה המקור האולטימטיבי לאנרגיה של העתיד.

בתקופת הגאולה, יושם סוף לאנרכיה הקיימת בתחום התוספים למזון. חברות יצטרכו ליטול אחריות על תוצאות השימוש בחומרים המזיקים לבריאות ולא ימשך עוד הזלזול באינטליגנציה של הציבור. החברות יתבקשו למצוא פתרונות חלופיים- חלקן אמנם יקרות יותר, אשר יספקו פתרון לבעיית השימוש בחומרי שימור וכד' במזון. אני טוען ששיקולים תקציביים הנם שוליים ביחס לתועלת שתצמח לנו משיפור איכות הסביבה. יש לפקח באופן הדוק על החקלאים אשר בבורותם גורמים נזקים בל ישוערו לבריאותנו וזאת בשימוש לא מבוקר בחומרי הדברה, במקביל יש לספק לחקלאות אמצעי הדברה אלטרנטיביים ולפעול במסע חינוכי כדי להפנים את הנושא בקרב החקלאים. באחריות המדינה גם לספק את המידע על הימצאות רעלים במזון לכל סוגיו.

בהתייחס לנושא החימום העולמי, ניכר כי התופעה הולכת ומקצינה בצעדים מבהילים. אמנם קשה לפתור בעיה כזאת במסגרת המצומצמת של תכנית למדינה יהודית, אולם בכל זאת חשיבות הנושא דורשת זאת. הבעיה היא כה חמורה עד כי לא די בצמצום השימוש בדלקים פוסיליים ואנרגיה מזהמת, אלא יש להתחיל לתכנן כבר את הטכנולוגיה שתהיה מסוגלת להחזיר את המצב לקדמותו, למשל ע"י סילוק כמויות ענק של מזהמים מהאוויר מהים ומהקרקע. הנושא הבוער יותר כרגע הם גזי החממה בעיקר הפחמן דו חמצני שאחראי לעליה הניכרת בטמפרטורת כדור הארץ. כיום, למשל, ישנה הצעה לפתרון טכנולוגי של הזיהום בגזי חממה ע"י מערכת שתוכל להזרים כמויות ענק של אויר למעבה הים ובכך להשקיע את הפחמן דו חמצני בצורת משקעים סלעיים עד לסילוק עודפיו מן האוויר. כמובן שלא די בכך וזאת רק ההתחלה. אולם אני כבר רואה בדמיוני מערכות ביוכימיות שבשיטות מתקדמות של הנדסה גנטית ישתמשו בבקטריות מהונדסות הטבולות בבריכות ענק כך שבאמצעות קרני השמש יהפכו פחמן דו חמצני לסוכר, דלק או חומרים אורגניים אחרים לפי דרישה. בסופו של דבר מדובר על מכונה לכל דבר המייצרת חומרים אורגניים מגזי חממה מזהמים.

גם ההפקרות בנושא הטיפול במי השתייה תפסק, והרשויות יתנו לנושא קדימות. הכל עניין של חינוך והדרכה. חינוך לערכים כמו לכבד את הזולת ולימוד טכנולוגיה שתתן את הכלים המינימליים כדי להבין ולהתמודד במה שמתרחש סביבך. אני בטוח שהמצב היה יכול להיות טוב יותר כיום אם הרשויות והפקידים היו מאמצים את שני התנאים הנ"ל. לקיחת אחריות יהיה מן הסתם ערך אותו ילמדו בבתי הספר יחד עם ערכים אחרים כמו מתן כבוד לזולת והתרחקות מדבר שקר. בזמן הגאולה המדינה תציג טיפול אחראי ותספק לאזרחיה מים נקיים ולא תסתתר מאחורי תקנים ותקנות והתעלמויות. האחריות על מי הקולחים ומערכת הביוב היא על המדינה ולא בידי אנשים פרטיים, ואלו הדורסים ברגל רמה את תקנות איכות הסביבה- אינם נותנים את הדין על מעשיהם. הרשות לאיכות הסביבה תהיה עם שיניים ותפעל בכל התחומים כולל חקלאות, ביוב, זיהום במזון וזיהום האוויר. מוסדות ואנשי ציבור יובאו למשפט מהיר ויוענשו אם ימצאו אחראים לפגיעות בסביבה. לא נשמע עוד על ישובים ומועצות שיזרימו שפכים אל היישובים השכנים ושטחי ציבור. הרשות תהיה אחראית לתכנון כולל של מערכת המים והביוב בכל רחבי המדינה.

העישון הוא עוד נושא הקשור לאיכות הסביבה. הציבור לא מעריך נכונה את הנזק לכולם הנגרם מהעישון נוטה להתעלם מהפגיעה העצמית למוות של המעשנים הכבדים, בהנחה המוטעית כי זו זכותם הבלעדית להחליט מה יעשו לגופם. לתפיסה זאת אין מקום וזכות קיום! למדינה החובה לשמור על חיי אזרחיה ולכן גם הזכות להתערב באופן פעיל כדי למנוע מאנשים לפגוע בעצמם בכל דרך שהיא. המדינה תפעל כמובן בדרך חינוכית לצמצם את העישון, אולם במקביל תפעל בדרך רפואית אצל המכורים לעישון אשר יהיו תחת השגחה רפואית. אין הבדל מבחינת התייחסות השלטון לעישון טבק או מריחואנה או שאר סמים קלים. לכולם יהיה אותו מעמד, והטיפול המניעתי יהיה זהה. הטיפול למכורים לסמים קשים יהיה הדוק יותר בשילוב בתי חולים. אני בעד שהמדינה תספק את הסם/ סיגריות לאותם חולים במסגרת הביטוח הרפואי.

אם המדינה הייתה באמת מעמידה את ערך החיים במקום הראשון מבחינת סדר הקדימויות, הייתה מקדמת באופן אגרסיבי את איכות הסביבה ואיכות החיים, וכן תחומים נוספים כגון: בטיחות בכבישים איכות הרפואה חינוך ועוד. ההשקעה התקציבית הנדרשת בתחום איכות הסביבה היא כדאית עשרות מונים בהשוואה לתחומים אחרים ולכן אסור לבחון אותה בעיניים כלכליות. את המהפך בתפיסת האקולוגיה כמשימה לאומית, צריכה להנהיג צמרת השלטון ועל עובדי הציבור להוות דוגמא למופת. מצב זה מחזק את הצורך הדחוף בשינוי רדיקלי של שיטת הממשל ושל האווירה המוסרית בחברה בכלל. שינוי רדיקלי בתפיסת החיים של צמרת הממסד תהווה דוגמא חיובית גם כלפי שאר הציבור ומשרתי הציבור. על עובד ציבור להיות מספיק אחראי כדי להבחין בזמן אם נעשית פגיעה בסביבה, גם אם לא בתחום אחריותו, ואז לזעוק ולהתריע אם יש צורך. אם את עבודתם יעשו מתוך תחושה של שליחות לאומית, יוכלו לעמוד מול הציבור במצפון נקי. אני מציין זאת בכאב רב מאחר ויודע אני איזה מאבקים צריכים המשוגעים לדבר להיאבק כנגד פקידות אדישה וחסרת מעוף במקרה הטוב, או משתפת פעולה עם גורמים בעלי עניין במקרה הפחות טוב. נושא מחזור הפסולת הנו דוגמא לחוסר מעש של המון גופים המטפלים בנושא והוא בעל חשיבות קיומית עבורנו. בגלל מחדלי העבר, חדרו וחודרים רעלים אל מי התהום שלנו ולהם פוטנציאל סיכון לעשרות שנים לכל האוכלוסייה, נושא זה ידרוש הגברת המודעות של הציבור שאם יזעק זעקה מרה כיום אולי יוכל להפעיל את הממסד שיעשה כדי להציל את חיי בניו לעתיד לבא. כדי לתת תוקף לכוונות הטובות המתוארות במאמר זה, השמירה על איכות הסביבה תימצא  בידי גוף פיקוח אשר יהיו לו כלים טכניים כדי לנטר את זיהום הסביבה וכן כלים משפטיים כדי לאכוף את החוק ולנקוט באמצעי ענישה. בהזדמנות זאת אני קורא לכל מדינות העולם להפסיק לכרות יערות כאשר מוצרי עץ לתעשייה יוחלפו במוצרים אחרים או בעץ שניטע במיוחד לצורך תעשייתי.

לסיכום הפרק והחיבור כולו, ובלי קשר לחובתנו המיוחדת לפעול בימי הגאולה, נושא איכות חיינו חשוב לכל זמן ולכל מקום, ויש להתלכד יחד כולם על מנת לתת יד למאבק לשיפור הסביבה. יש להתחיל בניסוח אמנה חברתית עוד היום, ולדרוש שכל ממשלה תחשיב את נושא שמירת הסביבה כבבת עינה. יש לקחת בחשבון את כל ההיבטים הלאומיים והבינלאומיים בנושא איכות הסביבה על מנת שלא לפגוע בעתיד קיום האדם. מבחינה מעשית יש להגביל בניה אורבאנית לאזורים המתאימים, לעשות סקר מים מקיף בכל הארץ, למנוע חדירת רעלים לשרשרת המזון שלנו ולמי התהום. על המדינה למצוא מקורות לאנרגיה חלופית כדי להפסיק את זיהום האוויר ע"י התחבורה, המפעלים ותחנות הכוח. השמירה על איכות הסביבה מייצגת נאמנה גם את רצוננו האמיתי ללכת בדרכי השם ולשמור על חוקיו כדי שנוכל לעבדו לאורך ימים ובשמחה. אלה ואלה מביאים אותנו לחיים ארוכים של מצוות ועבודת השם, אלה ואלה מוכיחים את קידוש החיים ומכאן גם את מידת הכבוד אתו אנו נותנים לבוראנו.