|
2-1.
רקע גרעין
הגאולה נבט זה מכבר, אולם עדיין העם
היהודי לא גיבש השקפת עולם סדורה המביאה
לידי ביטוי את הציונות הדתית שיש בה
לפתור את כלל הבעיות המתעוררות במדינה
מודרנית ותורנית. גם אם ישנם כבר הצעות
ופתרונות, הם אינם רציניים ואינם מסוגלים
להתמודד עם השינויים שחלו בעקבות
התפתחות הטכנולוגית והפילוסופית
בנושאים השונים. היהדות אינה דת הקופאת
על שמריה, ההפך הוא הנכון- היהדות מתאימה
את עצמה לחיי התקופה וזאת מבלי לפגוע
בכללי ההלכה שנקבעו עד כה. כיום הנטייה
היא לברוח מטיפול ציבורי בנושא בגלל החשש
להגיע לעימות עם גורמים רבים והחשש
מפילוג, אולם לא לעולם חוסן. נצטרך להתעסק
בנושא התאמת חיי המדינה להלכה היהודית
במאה אחוז. לצורך כך המדינה צריכה להתאים
את עצמה להלכה מצד אחד וההלכה הפסוקה
תצטרך להתאים עצמה לחיי מדינה מצד שני.
אין זה מצב בריא לדחות את ליבון נושא
הגאולה והמדינה לעתיד בלתי ידוע, למרות
שידוע לי על מאמרים וספרים שיצאו בנושא,
אין לדעתי תכנית הנותנת פתרון כולל
ומתייחסת למערכת השלטונית בחיי היום יום.
לאחר שנזדמן לי לעיין במקורות ההלכה
והמוסר של היהדות יחד עם לימוד מקיף של
ההסטוריה של עם ישראל בזמן בית שני ובזמן
החדש, נוכחתי בחסרון הבולט של תכנית
מדינית יהודית ראליסטית, ולכאן אני נכנס
עם רעיונותיי שלדעתי תואמים את רוח
היהדות מצד אחד ונותנים מענה לחוליי
החברה היהודית ומוסדותיה מצד שני. ובדיעבד
הפך העניין בכתיבה מפתרון מצוקות ההווה (שהתברר
לי כלא מעשיים לנוכח תחלואי החברה) לשם
הצעת פתרון לימים של אחרי הגאולה. את
השאלות הבוערות אני לא מתכוון לדחוף אל
מתחת לשטיח אלא להעלות אותן לדיון ציבורי
גלוי כדי שכל אחד יבין לקראת מה העם צועד,
ויגדיר מהן מטרותיו ודרכי פעולתו. הצגת
האתגר הרעיוני בחיבור הוא לגיטימי, אולם
המעבר בין הרעיון למעשה יתאפשר רק לאחר
הגאולה. לא רק שהעם אינו מוכן ומלוכד
בהסכמתו לגאולה אלא גם שבמצב המדיני כיום
הוא מנוגד לדרכה של הממשלה ולרוח מגילת
העצמאות של מדינת ישראל. יש לפעול קודם
למען אחדות העם היהודי סביב התורה וביסוס
האמונה. איחוד הכוחות יתרחש בוודאות
מוקדם או במאוחר והשאלה רק באיזה מחיר,
והכוונה כאן למי שלא ירד לסוף דעתי היא לא
למלחמת אחים, אלא למלחמה הגדולה על
קיומנו. אמנם אויבינו מבחוץ מנצלים את
המורך בללבנו ואת חוסר אמונתנו כדי להשיג
מה שאינם מסוגלים להשיג השדה הקרב אולם
לכשנגיע גם לשלב זה המצב יהיה קשה עוד
יותר לנוכח כלי המשחית השטניים הקיימים
בידיהם. לכשנתאחד תחת תורת ישראל, כל
הצעדים להגשמת הגאולה יהיו ברורים יותר
ויאפשרו פתיחת הדרך לגאולה השלמה ואז
נביא לעולם את האמונה באל האחד ונשכין
צדק ושלום עולמיים: "כי מציון תצא תורה
ודבר ה' מירושלים". אנו
רואים היום יותר שחיקה בשאיפה למדינה
יהודית. דיבור על מדינת כל אזרחיה היא כבר
עובדה קיימת, ובזאת חסל סדר החלום הציוני.
יש הרגשה כי רבים רואים במדינה לא יותר
מאשר מקום מגורים. הציונות החילונית
בראשית דרכה, חיפשה מדינה יהודית לכל
היהודים ופתרון לאומי לבעיה העם חסר
המולדת כאשר להגשמה הלאומית הצטרפה גם
ההגשמה החברתית ברוח הסוציאליזם על פי
הוגי דעות ציוניים ולא ציוניים. ציוניים
מן הזרם הדתי לא טמנו ידם בצלחת. בין
מבשרי הציונות מן הזרם הדתי היה הרב י.ל.
הכהן מימון (פישמן) שתבע מדינה עברית
שתווסד על יסודות הדת העברית ועל פי
נביאי ישראל כפי שנאמר "ובא לציון גואל
ולשבי פשע ביעקב נאם ה', ואני זאת בריתי
אותם אמר ה', רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי
בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך אמר ה מעתה
ועד עולם", (ישעיהו נט כ-כא), אנשי
הציונות הדתית נאלצו להתמודד מצד אחד מול
החרדים שנמנעו מפעולות לפני בא הגאולה,
ומול החילוניים והמתבוללים שמטרתם הייתה
שחרור הנשמה מכבלי הדת והפיכת עם ישראל
לעם ככל הגויים, לעם היושב בארצו תחת גפנו
ותאנתו, מדבר בשפתו ומשוחרר מכל הגלותיות
אותה סחב מילדותו. אלא גם אלה פגעו לדעתם
עניין שיבת ציון ובקידום תהליך הגאולה.
להבדיל מעמים אחרים, התורה לא הפרידה בין
הדת והמדינה, בין מצוות שבין אדם לחברו
ובין חיי המדינה. הכל היה ליחידה אחת
שפרטיה קשורים זה בזה. בפרשת בחוקותי
מתייחסת התורה לקשר שבין קיום המצוות
ובין רווחה ובטחון ארצנו, בין הרת ובין
המדינה: "ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם
לבטח בארצכם, ונתתי שלום בארץ ושכבתם
ואין מחריד…וחרב
לא תעבור בארצכם ורדפתם את אויביכם ונפלו
לפניכם לחרב" ואז ממשיכה התורה "ונתתי
משכני בתוככם…
והייתי לכם לאלוהים ואתם תהיו לי לעם" (ויקרא
כו, ה-ו, יא-יב). הדת והמדינה שתיהן יונקות
מתחום אחד מתחום קיום האומה-תורת ה'. וכך
כתב פרופ' ש"ה ברגמן "..אין עלינו
להתבייש ולהודות: ההיסטוריה הישראלית
אינה היסטוריה חילונית, אלא מטפיזית דתית
, והציונות היא תוצאה ומסקנה מתוך
היסטוריה זו" וכן: "את העובדה
הראשונית של קיומנו ודרכנו בהיסטוריה
ושל שובנו לארצנו לא תבין בכלים של
המדעים, אף החדישים ביותר, של מחקר פסיכי
ופיזי, כי היא עובדה מטאפיזית-דתית".
קדושת הארץ היא מעיקרי תורת ישראל
והקונפליקט בין ההלכה ובין מה שמכתיב
המצב הפוליטי עלה יותר מפעם אחת. הרב קוק
התבקש לצרף חתימתו ב 1930 על הצעת פשרה לפיה
היהודים יכירו בבעלות הערבים על הכותל
ובתמורה יכירו הערבים בזכות הגישה של
היהודים לכותל. בגלל המצב הביטחוני המתוח
הנהגת הישוב הייתה מוכנה להצעה זאת לפי
שיש כאן עניין פיקוח נפש, אולם הרב קוק לא
הסכים לחתום על הויתור ותשובתו הייתה "אין
אני יכול לוותר על מה שנתן הקב"ה לעם
ישראל" והוסיף: "חלילה לנו! עם ישראל
לא יפה את כוחנו לוותר בשמו על הכותל
המערבי! אין לנו שום זכות לכך. אם חס ושלום
נוותר על הכותל, גם הקב"ה לא ירצה
להחזירו לנו". כך אכן צריכה להיות
התייחסותנו לארץ ישראל. ציור
2. גבולות ארץ ישראל (גלויה בהוצאת תנועת
"סולם" תשט"ו) לעיתים
רואים אנו את הנאמנות החצויה של יהודים
המעדיפים את אינטרס השכן האויב על פני בן
המשפחה האוהב. הסיבה היא במרבית המקרים
הרצון להיות צודק ללא משוא פנים, אולם
באופן מוגזם כדי לכפר על הנטייה הטבעית
ההפוכה. תופעה זאת נקראת גלותיות והיא
אופיינית לבן העם היהודי "ילד טוב
ירושלים". דומני כי כיום שיקולים
לאומיים נסוגים מפני שיקולי תדמית
וכדאיניקיות קצרות טווח. אם עד כה היה
מוסכם כי קיבוץ הגלויות והקמת מדינה
יהודית בארץ ישראל הנה מטרת ועיקר
הציונות, היום יש החולקים גם על מינימום
זה. הגדרה כאת של מטרת הציונות היא טעות
קולוסאלית. טעות זאת הובילה גם לטעות
התפיסתית החמורה יותר כאילו על ישראל
לחתור להשיג שלום עם אויביה. ובכן, מאחר
והציונות היא ענף אחד ממכלול היהדות –
אין מטרותיה רלוונטיות כלל, אלא בהקשר
למטרות היהדות. הציונות היא אמצעי המהווה
חלק מגאולת עם ישראל, והמאפשרת המשך קיום
העם היהודי. אולם המטרה בגדול היא עבודת ה'.
לכן כל ההמולה כיום סביב השלום וקבלתנו
למשפחת העמים יסודה בשקר ועיוות של
המציאות למרות שבמחשבת ישראל מוצאים כי
רדיפת השלום הנה דרך היהדות אולם זה שלום
אחר, זה שלום של אהבה בין הבריות ולא של
מסחר בארצו ובגורלו של העם היהודי. וכך גם
למדנו הרמב"ם "אין עושים מלחמה עם
אדם בעולם עד שקוראים לו שלום" (הלכות
מלכים ו א). למעשה, המשך קיום הלאום היהודי
לא היה מתאפשר לאורך זמן אלמלא כרתו
אבותינו ברית עם ה' המבטיח את עתידנו תוך
התניה שאף אנו נשמור הברית. כל יום בו
קיים העם היהודי, מוכיח את מציאות
האלוקים ואכן זאת היא המטרה האמיתית שלנו
- לעבוד את ה' ולפארו בעולם, וזה כבר מכסה
גם את כל שאר האמצעים ומטרות המשנה
שהוזכרו ויוזכרו. אני מקווה כי הקוראים
יוכלו להבין כי גם אם נשיג את "השלום"
המיוחל לא נגיע את המנוחה והנחלה כי זה לא
יתכן אם לא נלך בדרך שהראה לנו ה'. אולם גם
אם מרבית העם יכיר בקיום ה' זה עדיין לא
מספיק להבטיח כי המובילים יצעדו לבטח
בדרכו של ה' ולא יבחרו בדרך של פשרה בכל
הנדרש להשגת הגאולה. הגשמת הגאולה תהיה
אפשרית כאשר העם כולו יתאחד עם מנהיגיו
בדרך השם. אם נקדים לעשות (פעילות גאולתית
למרות שהגאולה עדיין בחוץ- ללא הסכמת ה'
בסימן או בנס) אנו מסכנים את הגשמת הגאולה.
בעקרון, הצורך בפשרה נחוץ בעניינים שבין
אדם לחברו, אולם
אף פעם לא בעניינים שבמהות התורה.
היסטורית, כשהעם היהודי התפשר בכל הנוגע
לשמירת התורה- התוצאות היו הרות אסון לעם. על
אהבת האדם, דרך ארץ, והשכנת שלום בין
האנשים- עומדת התורה. הפוכה מזאת היא דרך
השנאה, יצר הרע וסיאוב המערכות עליה
עומדת החברה הישראלית כיום. נושא אהבת
האדם, הנו חוט השני העובר בכל מסורות
ישראל ונובע מאהבת השם. מכאן מצפים כי
אהבת האדם מתעצמת במקביל לחיזוק האמונה
אצל החזקים כמו גם הפחות חזקים באמונתם.
כך על פי מסורת ישראל: "מצווה על כל אחד
לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו" (רמב"ם
הלכות דעות פרק ו) - התגשמות אהבת האדם היא
היהדות במיטבה, ומייצגת את תמונת השיקוף
הפנימית לטוהר נפשותינו ולאהבת ה'. למעשה,
מצוות אהבת האדם ואהבת האלוקים- קשורים
האחד בשני ומילוי המצווה האחת בשלמותה
מביאה מטבע הדברים גם למילוי המצווה
השניה וכך עלינו לחנך את בני העם היהודי
ובטוחני כי חינוך זה יוכיח את עצמו לעם
ולמדינה. נאמר קודם כי אורח החיים על בסיס
אהבת האדם נותנת ביטוי לטוהר הנפש
הפנימית של כל אחד ואחד, ולכן, כיהודים,
מחויבים אנו במוסר עליון - המוסר האלוקי
המהווה את הבסיס האידיאלי לעבודת ה'
באהבה, ומשמעתו בחיי היום יום- מלחמה
מתמדת בכל תאוות ליבנו ובעיקר לא לשנוא
ולא לקנא ובזאת נבדל האדם מן הבהמה.
ובאופן מעשי, על המדינה בעצמה להקפיד בכל
הנושאים שבין אדם לחברו כדי להגשים הלכה
למעשה את דרך כיבוד הזולת וראוי שכל
נציגי הממסד יטפלו בציבור האזרחים בהדרת
כבוד ותשומת לב כאילו המדובר במשפחה
הקרובה ביותר. ואכן, אם בזכות האווירה
הלאומית נצליח במיגור ביטויי הניכור
והשנאה בין האנשים, יחד עם שיפור איכות
החיים במדינה, תרוויח החברה מכל הכיוונים
ותתחזק נכונותם של האנשים לתרום ולתמוך
בחברה. הערבות ההדדית היא מיסודות היהדות,
כנאמר: "וכשלו איש באחיו" (ויקרא כו
לז). רש"י מפרש "וכשלו איש בעוון אחיו"
שמשמעותו "כל ישראל ערבים זה בזה".
מלחמה
מתמדת למען שחרור הארץ אינה מחייבת לוותר
על ההומניזם היהודי המפורסם. אני לא רואה
סתירה בין ערכים כמו שמירת כבוד האדם
ובין חובתנו לחזור אל נחלת ארצנו. להפך,
תנועת השחרור היהודית מאפשרת לעם היהודי
צדק והחזרת כבוד האדם למעמד שווה מול
עמים אחרים בעולם. שיבת ציון היא תהליך
היסטורי צודק שהעולם המאמין מקבל זאת
כרצון השם ואילו העולם הלא מאמין רואה
זאת כאיום. האיסלם היא הדת הנותנת את הטון
כיום במסע נגד העם היהודי וקוראת למלחמת
קודש ביהודים באשר הם. ההגמוניה האיסלמית
בעולם היא מטרתם. העולם עד למלחמה
המתמשכת בין העם היהודי והמוסלמי אולם לא
מבין שזאת מלחמת בני אור בבני חושך
העלולה להשפיע באופן ישיר על שאר הארצות
התרבותיות. יש
לציין כי לזכותו של עם ישראל עומדת
העובדה כי מעולם לא הפסיק לחלום על
הגאולה ועל ארץ ישראל וזאת על אף הצרות
שהיו מנת חלקו בגלות. על חטאינו
ההיסטוריים שהביאו לגלותנו - מכפרים כל
מקדשי השם שהקריבו נפשם למען העם היהודי
ולמען שמירת הגחלת היהודית. הם אשר במותם
ציוו לנו את החיים וזיכו אותנו ביכולת
לקיים את מצוות שיבת ציון והקמת בית
המקדש. כשאנו אומרים שלוש פעמים בכל יום
"לירושלים עירך ברחמים תשוב"
כוונתנו היא לשחרור האמיתי של ירושלים-
הקמת בית המקדש והחזרת העבודה בבית המקדש.
זהו חלום הדורות של עם ישראל ומשמעותו של
חלום זה הוא תחייתה הרוחנית של האומה
בארץ ישראל. העם לאורך הדורות שאף להקים
את מלכות ישראל על פי תורת ישראל. גם היום
יהודים מקריבים נפשם למען עתיד העם
היהודי ולמען הגאולה, אולם רעיון הגאולה
כבר אינו זרם מרכזי באומה כפי שהיה פעם.
אין כאן בגידה בערכים, יש פה חוסר נאמנות
וחוסר אחריות של הדורות האחרונים, לדעתי
כתוצאה מאופוריה של קבלת שלטון אוטונומי
אחרי אלפי שנות גלות. ספק אם העם בישראל
רואה את המציאות האמיתית כפי שהיא, נראה
שרבים מעדיפים לבנות מצגות שווא שתתאים
לדמיונם ולהשקפתם, ולא תאלץ אותם להתמודד
עם המציאות האכזרית בה אנו נמצאים.
לכאורה מלחמת ששת הימים הייתה שעת רצון
נדירה מאת הקב"ה לקרב את גאולת ישראל,
לצערנו העם והמנהיגות דחו בשתי ידים את
חלון ההזדמנויות הנדיר שבאה בעקבות
המלחמה, וזאת מחוסר מודעות דתית-לאומית (ממנה
רובנו סובלים) ומהחשש מה יאמרו הגויים.
אין אף עם אחר בעולם עליו ניתן לומר שניצל
בעור שיניו מסכנות ממשיות לקיומו ועדיין
עושה הכל כדי לרצות את משנאיו, כך היה
במלחמת ששת הימים וכך היה גם במלחמת יום
הכיפורים. בשני המקרים (כמו גם במלחמת
השחרור) ברור היה כי מן הדין והצדק לסיים
את הקרבות בהכרעה מוחלטת הברורה לכול
הצדדים, והדבר לא נעשה. כל עם אחר בעולם
היה קם ומחזיר את הר הבית למרכז הוויתו של
העם היהודי מייד כפי שכולם ציפו שייעשה
ולו רק מסיבה היסטורית, אולם לא כך עם
ישראל. אותם שגדלו ללא תורה ומצוות,
שופכים את המים יחד עם התינוק. מרוב שהם
מזלזלים בכבודה של תורה –
הם גם משליכים מנגד גם את כל ערכיהם
ההיסטוריים והלאומיים. ואכן נפלאים הם
דרכי ההשגחה העליונה, ואולי מוטב כך. ניתן
גם להסביר זאת גם באופן הגיוני, שהרי לא
ניתן לתת בידם של מפירי הברית ומחללי שבת
וקדשי ישראל להניף את דגל המכבים שעליו
היה חרוט "מי לה' אלי" על קודש
הקודשים. האם מאנשים אלו אנו מצפים
שיקימו ויטהרו את בית המקדש? האם זהו
היהודי הרוצה להקריב את הקורבנות על הר
הבית? האם זוהי המנהיגות המשתוקקת לרומם
את קרנו של החוק היהודי שקיבל משה מסיני
ולפעול על פיו? התשובה היא בבירור שלילית
ולמעשה בראיה לטווח ארוך ניתן להבין את
התמונה הנוכחית של חוסר נאמנות לערכי
אבות ולתורת השם. טוב שימנעו מהעם את
זכותו וחובתו בהר הבית ולא יכשילו את
הכלל בזילות הקודש. העם עדיין צריך לעבור
את מסלול "החינוך" אותו מייעד לנו
השם. כמובן שבזמן הנכון לא נזדקק לקבל את
אישורם של יהודים כאלו או אחרים ולא
להסכמת הגויים כדי למלא את חובתנו בהר
הבית ובכל ארץ הקודש.
ערעור האמונה הבסיסית בזכות הקניין
של עם ישראל על ארץ ישראל כפי שבאה לידי
ביטוי בנושא ירושלים הנה פועל יוצא של
ניתוק הקשר ההדוק בין עם ישראל, תורת
ישראל וארץ ישראל- עובדה המסבירה את מצבו
הלאומי השפל של העם שהגלות עדיין מוטבעת
באופיו ונזקק הוא למהפך רדיקלי בהכרתו
כדי להשתחרר ממנה סופית. שבירת
ערכי היסוד של היהדות פגעו בכל חלקה טובה
החל בהנהגה וכלה בעמך הפשוט, הממסד
הציוני חייב להכיר במשבר הערכים ולעמוד
בפרץ, אולם ההנהגה היהודית עצמה חולה
אנושות בניוון לאומי ואבדה את היכולת
ליישם את הציונות הלכה למעשה. בעקבות זאת
התדרדרה התנועה הציונית אל ביצת המדמנה
וראשיה נעשו מלחכי פנכא ורודפי בצע.
מנהיגי העם אינם מסוגלים להציג רמה
מינימלית של כבוד לאומי כפי שניתן לצפות
מאנשים במעמדם ובכך פוגעים ברוח הדור
המאבד את אתגריו הלאומיים. סילוק
האידיאלים מלבנו הותירו חלל פנוי ואת
המקום תופסת תרבות הנהנתנות והסביאה. העם
עצמו אינו מיטיב לשמוע בקול מנהיגיו אולם
אין זה מעיד על הכלל- יש לציין כי בשנים
האחרונות השתנתה תמונת המצב הלאומית ואת
ההובלה החלוצית נטלו מהקיבוצים חובשי
הכיפות הסרוגות העוסקים כמעט לבדם
במלאכת הקודש של ההתיישבות בחלקי הארץ
הנידחים (בלי להזניח את התורה והמצוות).
הציונות הממסדית למרבה השברון, עוסקת
דווקא בעידוד ההתנחלות הערבית ובולמת את
זאת היהודית. ובכך רק משרתת את אויבי
ישראל עד כדי ביטול ודה לגיטימציה של
הישות היהודית. בנוסף למשבר ערכי של
ההנהגה, סובלת ההנהגה גם מחוסר בשלות
ויכולת להחליט באופן חד וברור על פי
האינטרסים הלאומיים. ביטוי לכך נותן
יחזקאל דרור בספרו "תזכיר לראש הממשלה"
(1989, ב, לבנות מדינה, עמ' 40 ). לדבריו בגלל
העדר מסורת מדינה, העם היהודי הוכיח אמנם
כושר שרידות כקהילות ותרבות אולם נכשל
בכל הקשור להקמת מסגרת מדינית שלטונית
בגלל היעדר הרגלי משמעת חברתית בעם
וחולשת מנהיגים, אלו מצויים דווקא
במדינות שעברו בהדרגה משלטון מרכזי
סמכותי לדמוקרטיה. ראוי
כי עם ישראל ייטיב את דרכו גם ללא צורך
באיום המתמיד בקטסטרופה.אולם למרות הכל
תהיה לנו תקומה, ואין לי כל ספק כי הגאולה
נמצאת כבר בדרך המלך ואלינו תגיע במועד
שיקבע השם, ולכל העומדים על נפשנו לא תהיה
תקומה. אין זה אומר כי מותר לנו לחפש
קיצורי דרך לגאולה, בטוחני כי אלו לא
נעשים על פי דרכו של השם. החשת הגאולה
מותרת ורצויה רק ע"י פעילות חינוכית –
הסברתית. מאחר והגאולה הנה תהליך מורכב
הדורש הכנה נפשית של העם והעולם כולו,
הגשמתה ע"י פעולות אינסטנט הנה מנוגדת
לטבע והגיון הבריאה. השינוי צריך להיות
קודם כל בלבבותינו ולפי הנראה כיום זה
יהיה אפשרי בדרך מסלול הייסורים, הסבל
והתלאות, שהיא גאולה "בעיתה" (להבדיל
מגאולת "אחישנה" בו כל העם כאחד
עושים תשובה). כעת עלינו להיות דרוכים
וזהירים, לא לחרוג מאורח חיינו הרגיל
ולקבל בהבנה גם מצבים קשים ובלתי אפשריים.
כך שבבוא העת נהיה נכונים לקבל את הגאולה
במועדה ובאהבה. אחד
הבולטים ביותר בהנחלת האמונה באהבה למען
עם ישראל ולמען הגאולה הוא הרבי מלובביץ,
(הרב מנחם מנדל שניאורסון) ראש תנועת חב"ד
שמהווה חוד החנית בשמירת הגחלת היהודית
בתפוצות. חב"ד עושים נסים בקרב הנידחים
בעיקר לנוכח השואה המתרחשת מול עיננו
ביהדות התפוצות. חב"ד היא הדוגמה
האולטימטיבית למורי ההוראה העושים מלאכת
צדיקים שלא על מנת לקבל שכר ומתוך כך הם
יהיו חיל החלוץ לדבר השם בימים הקשים של
הגאולה. כיום קשה לנו להבין את התהליך,
אולם החזרה ליהדות תהיה בזמן נס הגאולה
מהלך טבעי ומובן. האירועים שיתרחשו
בגאולה והנסים שיבואו על עם ישראל יביאו
לפתיחת לב האנשים אל תורה חדשה ישנה. אז
תתגלה האמת. אז יתברר כי הערכים עליהם גדל
ציבור שלם כמו שלום שוויון ודמוקרטיה, הם
ערכי כזב שתוצאתם הרת אסון לקיומנו. האמת
האלוקית תהיה שוב נקודת המוצא לכולם.
הצער על הקושי הצפוי לנו מתגמד לנוכח
השמחה על הגאולה הבאה עלינו. אומות העולם
יעשו תשובה יחד עמנו, וזאת כדי לתקן את
העוול והפגיעה בנו לאורך כל ההסטוריה,
והם ייקחו חלק בשיקום המדינה היהודית על
מנת שתשמש אור לגויים בהנחלת ערכי הצדק
והשלום. לסיום
הפרק, אביא מדברי קהלת: "סוף דבר הכל
נשמע את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי
זה כל האדם" (קהלת יב יג) זאת התשובה
האולטימטיבית לטעם החיים וגם בסיס
האמונה היהודית. ניתן להבין את משמעות
הפסוק בפשטות: האדם נברא (ע"י האלוקים)
כדי לעבדו ולהכיר בו כאל העליון. ומכאן-
על בני האדם להזדהות עם הקב"ה ומעשה
בריאתו, ולשם כך עליהם לפחות לשמור את
מצוותיו. הפסוק שלאחריו מחזק דעה זאת "כי
את הכל יביא במשפט" ואוי לאדם או לעם
שיפר את הסדר העולמי, ויחלל את חוקי השם.
עבודת ה' היא תכלית הבריאה והקיום, ואל
לאדם לפקפק בכך. גם על הספקן ביותר לסמוך
על קהלת לאחר שהתנסה
בכל סוגי החוויות בעולם לפני שהגיע
למסקנתו הסופית בשאלת השאלות של מהות
קיומנו בעולם. כך גם מטרת חיבור זה להעביר
את המסר: עבודת ה' היא המטרה וקיום המצוות
ע"י עם ישראל בארץ ישראל על פי תורת
ישראל היא הדרך היחידה לביצועה, ובעזרת ה'
שיביא לנו את הגאולה אנו לא נכזיב. פנינו
מופנים לקראת הגאולה והזמן קצר והמלאכה
מרובה. |
