2. האדם והגאולה

חיבור החומר ורוח (שהנם חסרי ערך לבדם) נותנים יחדיו את היצור האנושי- האדם. כל הערך המוסף שמקבל האדם לאחר היווצרותו- ערך יקר מפז, נובעת ממגע ידו של הקב"ה. הקב"ה נפח בגופנו נשמה והעניק לנו חיים ואף סיפק את התנאים הפיזיים והרוחניים להמשך הקיום האנושי כולל את הבסיס המוסרי להצדקת הקיום האנושי. הנחלת בסיס מוסרי זה על ברואיו של הקב"ה מוטלת על האדם עצמו ולכן כל החוקים והמצוות והעונשים הקשורים באי הנחלתם. יש הרבה דברים בנושא שהם מעבר לבינתנו והאמונה מגשרת על החסר. זה מסביר לנו את הצורך האישי באמונה ואף נותן מוטיבציה אמיתית לחיות על פי מידת החסד והאמת. השורה התחתונה היא שהאדם אינו מעל הכל. עלינו להפנים את המסר: אל לאדם להחשיב את עצמו יותר ממה שהוא שווה באמת, הוא אפס קטן מול הקב"ה. למרות שהאדם הוא חלק מן הקב"ה, עליו תמיד להשפיל את עצמו אל מול יוצרו ובוודאי לא להעמיד את עצמו מעל בני אדם אחרים. לכל בני האדם יש ערך בסיסי זהה, אולם המטען שרכשו, ענוונותם וצדיקותם מקפיץ את ערכם הסגולי של בני האדם. אני מאמין כי בכל יצור על פני היקום, חי או דומם, יש חלק מרוחו של ה' יוצרו, כאשר היצורים שונים בערכם ובמדרגת נשמתם.

יהיה זה צודק להקיש, כשם שהאדם הנו בצלמו של הקב"ה כך גם דמותו הפנימית של האדם היא צל של דמותו החיצונית של אותו אדם ולכן מאפשרת לראות את הפנימיות וטוהר הנפש, מי לטוב ומי לרע. מכאן ניתן לפתח את תורת הפרצוף המלמדת על האופי הפנימי לפי החיצוניות. אולם, גם אם האדם נולד עם פוטנציאל שלילי, הוא מסוגל לשלוט על אופיו הבסיסי ולהתמודד בהצלחה כנגד היצר הרע, כאשר יכולת זאת מוקנית בחינוך לערכים שספג במהלך חייו. חבל שישנם גם כאלו שאינם מסוגלים לשליטה עצמית, מצב המאפשר ליצר לשלוט בם. את אלה הייתי מסווג כבני אדם במדרגה הנמוכה ביותר. ובמדרגה העליונה נמצאים הצדיקים- שאין ליבם נתון כלל לטרדות היצר וכל מחשבתם זכה המקרינה הילה של קדושה על סביבתם. כאמור, האדם נברא בצלמו ובדמותו של הקב"ה, ובריאה זאת נוצרה במטרה לעבוד ולהעריץ את הקב"ה ומעשה הבריאה. "בצלמו ובדמותו" משמעותו כי דמותו של האדם היא הצילום הדו מימדי של הדבר האמיתי, מקור האמת שהנה ישות רב ממדית. הקב"ה יצר את השלד הפיזי והרוחני על פיו נוצר האדם והקב"ה גם ממלאו בתוכן וערכים במטרה להעניק לו חיים גשמיים אולם כדי להשלים את הענקת החיים- האדם עצמו מתבקש לתרום את חלקו ולממש ככל הניתן את הפוטנציאל האלוקי הגלום בו בשאיפה להבין ולהתקרב אל ה'. הדרך להגשמה עצמית מתחילה עם ההכרה בבריאת העולם ובעליונות האל. לאחר שלב זה תהיה ברורה ההכרה העצמית כי לעם ישראל חלק מרכזי בתהליכים ההיסטוריים העולמיים ועם ישראל משמש כשליחו של האל בכל אותם תהליכים. כך ניתן לראות גם את גלות עם ישראל בין הגויים ואת השואות והפורענויות שבאו כדי להכין את עם ישראל למילוי תפקידו בהפצת עיקרי מוסר ה' בפני עמי העולם ולקדש שם שמיים ברבים. לא ניתן להתכחש לעובדה שנוכחות העם היהודי בין הגויים תרמה רבות לתרבות המוסר וחיזוק המונותיאיזם בעולם. נצחיות הקב"ה ובריתו עם ישראל, מספקת לעם כוח אין סופי לעמוד כנגד כל הצרות שבעולם כי הגוי הקדוש הזה הוא חלק מן הקב"ה, ותפקידו בעולם אף נקבע על ידו. זכות גדולה היא שהאלוקים הנצחי בורא העולם בחר בעם ישראל כדי לייצגו בפני העולם וגם הקדיש לעמו את ארץ ישראל למולדת. בחירה זאת הנה נצחית כשם שהקב"ה הוא נצחי וכשם שחוקי הטבע הנם נצחיים.  

ידיעת העתיד לא חוסכת מאתנו את הגורל היהודי. בפרשת כי תבוא, משה אומר לעם ישראל את הקורות אותו: "והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ...ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה לך מנוח...והיו חייך תלויים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך" (דברים כ"ה ס"ד-ס"ו). דברים כדרבנות, אולם משה מודה כי אין דרכו של העם לשמוע לאזהרותיו: "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועיניים לראות ואזניים לשמע עד היום הזה" (דברים כ"ו ג'). "היום הזה" זאת הגאולה. מסלול החתחתים אותו עובר העם הינו חיוני להכנת העם לקבלת התורה בזמן הגאולה. אולם הדבר המעודד הוא כי כל הבריתות וכל הבטחות השם נשארות תקפות בלי שום קשר להתנהגות העם, ובהתאמה גם כל הויתורים והנסיגות הנן גם הן חסרות כל תוקף. הזיקה לארץ מקורה בהבטחה האלוקית בברית בין הבתרים, אותה ברית בין אברהם אבי האומה ובין הקב"ה שכרתו ברית נצחית ומשולשת הקושרת למעשה בין עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל ובה גם נקבעו גבולות ארצנו "מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת" (בראשית ט"ו, י"ח). למען הסר ספק, הברית הזאת חודשה גם עם יצחק ויעקב: "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך" (בראשית כח טו). מדינה יהודית אשר אינה רואה עצמה מחויבת לתורה הקדושה ולברית בין הבתרים, מאבדת את זכותה על הארץ ומעמידה את עצמה באותו מישור שבו נמצאים שאר העמים באזור. זה ההסבר מדוע לממשלות ישראל יחס מנוכר אל ארץ ישראל כאילו אינה מכירה בבעלות בלעדית של העם היהודי ולכן כך גם יראו אותנו הגויים. אף על פי כן- עצם קיום המדינה היהודית, הנה הסימן המובהק לתחילת הגאולה. ההארה האלוקית הזאת תאפשר להקים מחדש את המדינה היהודית אשר במרכזה יעמוד בית המקדש, וזאת תקום ברוח נביאי ישראל ולא תהיינה יותר פורענויות ושואות.

מנקודה זאת נחזור לעניין המרכזי כיום: העם היהודי אינו בשל מבחינה רוחנית כדי להבין את משמעות הגאולה ולכן נדרש ממנו להתחזק באמונתו קודם להגשמת הגאולה, זאת הבעיה הקרדינלית העומדת על הפרק ברגע זה. מתי נדע כי העם מסוגל לקבל את הגאולה? כאשר העם יוכיח כי הוא נותן את כל בטחונו בקב"ה, ביטחון אישי ובטחון לאומי. לשם דוגמא- בטחון בצור ישראל וגואלו אינה התכונה הבולטת במנהיגות הציונית הנוכחית דבר המסביר את הניתוק בין הציונות הלאומית ובין מימוש זכויותינו ההיסטוריות על פי הברית בין הבתרים. ויפה תיאר את המצב משוררנו הלאומי אורי צבי גרינברג (אצ"ג) המדמה את מנהיגי העם כ"רוכלים" הנועלים את שערי הארץ בפני הגאולה ("באזני ילד אספר" - תר"ץ). בכל המקרים בהם שוחררו חלקים נרחבים מארץ ישראל, סירבו המנהיגים לראות זאת כסימן מהקב"ה אלא התייחסו אל אדמת הקודש כאל פיקדון למולך השלום. אין ספק כי הזלזול בקדושת הארץ גובה מאתנו - העם היהודי את המחיר היקר ביותר האפשרי. מלחמת יום הכיפורים הנה דוגמה המראה מה קורה לעם שאנן ששם את כל מבטחו בעצמו ולא באלוהיו. אז עמדה המדינה בסכנה גדולה לקיומה, ורק במזל הצליחה להתגבר על כל אויביה אולם לא השכילה ללמוד את המסר שה' רוצה שנבין לאחר המלחמה הנוראה.

במלחמת יום כיפור באה לידי ביטוי אכזבת ה' מישראל על שרחקו משמירת קדשי ישראל, השבת והמצוות. עיתוי המלחמה בימים הקדושים ביותר לעם היהודי, יום כיפור שחל בשבת, מצביע על חילול השבת בפרהסיה הנעשה בידי העם ועל כעל הסיבה המרכזית לזעמו של ה', שלא סלח לעם ודורש מהעם כפרה לאומית כשם שהיחיד מכפר על חטאיו כלפי המקום בצום יום הכיפור. יום הכיפור הלאומי שלנו היה כואב מאוד אולם זהו רק אות וסימן כדי להזהירנו שהמחיר על ביזוי הקודש וחילול שבת יהיה טראומטי וכואב עד מאוד. למעשה יש לראות את עניין הכפרה כחלק מתהליך הגאולה שבלעדיו לא תוכל להתממש. 

נגד העם היהודי עומדת תמיד הדרישה להתעלות והזדככות למען שיהיה מסוגל להבדיל בין הטוב ובין הרע, בזאת הוא נבדל משאר אומות העולם ומצדיק את מעמדו כעם קדוש. מעמד זה לא נוצר בזכות צדיקותו של העם אלא בזכות האבות שגם כרתו את הברית עם ה', ברית שהעם אינו יכול לבטלה משום שהיא מחייבת את כל העם היהודי לכל הדורות. לאור היותו העם הנבחר ע"י ה', על ישראל לתת דוגמת מופת ולעמוד בסטנדרטים הגבוהים ביותר, לכן תמיד ה' מקפיד עם ישראל הקפדה יתרה. על ישראל לעמוד בהצלחה בכל הציפיות וזה יהיה המבחן בעיני הגויים לכוחו וקיומו של הקב"ה. מכאן ברור כי לעם ישראל אין רשות לנטוש את דרך אבותיו מדורי דורות וכל ניסיון להתחמק מביצוע המטלות שהופקדו בידיו מביא פורענויות רבות שימשכו עד שיחזור למסלול הנכון. אני מאמין כי כל אשר עושה ה' בעולם אינו מקרי ונעשה על פי כללי הצדק העולמי ומהלכיו מוכוונים כך שיביאו באמצעות שליחיו, להפצת תורת ה' בעולם והטמעת האמונה בקרב כל בני האדם.

שאיפת העם הנה להתקרב אל הקב"ה. אולם תהליך ההתקרבות הנו תהליך ארוך ומתמשך שאינו מושג בקפיצת דרך אחת אלא בעבודה קשה של דורות רבים ומותנה בשיפור רמת המוסר של כלל האנושות. יכול להיות שחלק ממעשי ה' אינן ניתנים להבנה אנושית ויתעוררו שאלות אמונה אצל רבים, אולם מבט לאחור בכל מהלכי ההיסטוריה העולמית מלמד על קו ברור והגיוני המוביל למטרה מאוד מוגדרת וכל סטייה ממנו הייתה יכולה להיות הרת אסון ליהדות ולחברה האנושית כולה. מדוע דווקא הטובים נותנים את נפשם על קידוש השם? התשובה נובעת מהשאלה, שהרי חיילינו בגבול והאזרחים התמימים שנתנו נפשם לבורא, אינם משלמים על חטאים שעשו או לא עשו. הם מכפרים בצדיקותם על העם כולו שהרי נכתב שהשם הנו "אל קנא ונוקם" ואל לנו להעלות ספק בדבר.

אמנם זה נראה לא צודק אולם זה ההבדל בין צדק אנושי לצדק המוחלט. לעם ישראל אסור בשום אופן לסטות כהוא זה מדרך התורה אחרת המחיר יהיה יקר מאוד ולדורות!  לכן כל המבינים את מנגנון החשיבה הזה- לא יסבלו ממשברי אמונה גם לאחר אסונות איוב הקורים אותנו רבות. פורענויות ואסונות מוזכרים מספר פעמים במקורות, כמו בפרשת כי תבא (ראה לעיל) וכן גם בפרשת בחוקותי: "ואבדתם בגויים ואכלה אתכם ארץ אויביכם והנשארים בכם יימקו בעוונם בארצות אויביכם ואף בעוונות אבותם אתם ימקו... או אז  ייכנע לבבם הערל  אז ירצו את עוונם ... ואף גם זאת בהיותם בארץ אויבכם לא מאסתים ולא גאלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלוהיכם" (ויקרא כ"ו, ל"ח-מ"ד). זה מחזק את התיזה כי השואה היא חלק מעונש הנמשך לאורך דורות שהטיל עלינו ה' בשל חטאינו עוד לפני חורבן בית שני. הגלות והשיבה מוזכרים שוב בדברי משה בפרשת ואתחנן :"והפיץ ה' אתכם בעמים...ובקשתם משם את ה' אלוהיך ומצאת...ושבת עד ה' אלוהיך " (דברים ד כז), אולם כפיצוי לכל הסבל תבוא בעקבות הגלות הגאולה. גם נבואת יחזקאל (כ לה) "והוצאתי אתכם מן העמים ... והבאתי אתכם אל מדבר העמים ונשפטתי אתכם שם פנים אל פנים" מסבירה מדוע העונש לעם הוא כל כך קשה, כי הקב"ה שופט קודם כל את עצמו בזה שהוא מטיל עונש כבד על עם ישראל. למרבה הצער, אין דרך קלה יותר בשביל להציל את עם ישראל במצב הנוכחי. זה גם מסביר מדוע הטובים שבנו הם העולים על המוקד שהרי זהו עונשנו להרבות בצער וכאב אולם לא עד כדי פגיעה בנצח ישראל. העם יורד ירידה תלולה כדי להמריא בתנופה עם כוחות חדשים לקראת העלייה - הגאולה.

ואכן הראי"ה כתב על פירוש המדרש לפסוק "שמנת עבית כסית" (שירת האזינו) כי "מקובלים אנו שמרידה רוחנית תהיה בארץ ישראל ובישראל" השלווה הגשמית שתבוא לחלק מן האומה, תקטין את נשמתם ושאיפתם לאידיאלים, וממילא ירד הרוח וישקע. עד אשר יבוא סער ויהפך מהפכה ויראה כי חוסן ישראל הוא בקב"ה ובתורתו (אורות ע' פד). עלפי דברי הראי"ה יש להבחין בשלושה שלבים במהלך הגאולה של עם ישראל: השלב הראשון הוא התעוררותה של האומה שמצד אחד יהיו בה אידיאלים ובניין ומצד שני תלויה במרידה בערכי היהדות ותורת ישראל.

לאחר ההצלחה ההתחלתית יבוא השלב השני של שקיעת האידיאליים ולאחריה יבוא השלב השלישי. אז תהיה מהפכה רוחנית ותשובה לאמונה ותורת ישראל. דבריו אלו נכתבו לפני יותר ממאה שנה אולם הם נכונים להיום ולפיו נמצאים אנו בשלב השני שלו. אולם תהליך הגאולה מתואר לפרטיו לראשונה בפרשת בחוקותי (ויקרא כו). הגאולה כפי שאנו לומדים היא התחייבות הקב"ה לעם ישראל. הקב"ה יודע כי עם ישראל יעזוב את דרכיו וילך בעקבות אלוהים אחרים. הקב"ה אף מתאר בפירוט זוועתי את עונש הגירוש והסבל בארצות גלותנו "ורדף אותם קול עלה נידף ונסו מנוסת חרב ונפלו ואין רודף" (שם שם לו) וניכר כי עונשים אלו הנם בעצם הענשה עצמית כי העם הוא חלק מהקב"ה. עובדתית, חלקה הראשון של הנבואה כבר התגשם, הארץ שממה והעם הוגלה. ארץ האויב אכלה את העם היהודי והנותרים בגלות שילמו את עוון אבותיהם שחטאו עוד בארץ ישראל. עכשיו אנו בשלב של "וזכרתי להם ברית ראשונים" (ויקרא כו מה). ברית ראשונים זאת הגאולה, ברית ראשונים זאת ההבטחה, ברית ראשונים זה הייעוד הנצחי של עם ישראל: להפיץ את שם ה' בקרב העמים.

האישה בגאולה

הנשים ידועות בעצמת הלהט והאמונה שלהן בצדקת הדרך האלוקית. לכן הן אשר תתווינה את דרך הגאולה והגברים יתחזקו בעקבותן ויאמצו לבבם. אפשר למצוא אותן בחזית ההתיישבות ובאזורי הספר. ואפשר למצוא אותן מאחורי הרבה החלטות מאחורי הקלעים בעניינים חשובים. כמו שרה ורבקה שתי האמהות שעמדו כנגד שני האבות וכך גם בזמננו אנו, שבלעדיהן המהפכה הציונית לא הייתה מתרחשת כלל. זה נכון גם לחברה הלא תורנית כפי שראינו בזמן היישוב הציוני ומלחמת השחרור. לדעתי, אין להתעלם גם מהצד האחר כאשר מול האחריות והגבורה של נשים בשמירת ערכי המוסר והיהדות, ניצבות מנגד חסרות האמונה. דווקא אצלן בולטת יותר החולשה ובעקבותיה החרדה המשפיעה קשות על העם כולו. לכן בעולם של ספיקות קשות באמונה, לאישה תפקיד של קטליזטור בשני הכיוונים-  והשפעתן רבה לחיוב או לשלילה.

הרבי מליובאוויטש הגדיר את מעמד האישה בצורה מהפכנית. לא עוד "עזר כנגדו" במובן של טפל ועיקר אלא היא "עיקר הבית" – הבית הוא תחום ממשלתה. לאישה בזמן הגאולה לפי המודל המוצע כאן, יהיה תפקיד מוביל בתחומי החינוך ועיצוב הבית, כאשר תממש את הפוטנציאל העצום הגלום בה. כמו תפקידן האימהי, כך גם יהיה חלקם בתחום הרווחה: הענקת אמפטיה ותמיכה בונה לנזקקים זקנים ונוער, בעיקר באמצעות תנועת ההתנדבות הלאומית -השירות הלאומי. הן יחזקו את הביטחון של הפרט בחברה, וילחמו בתופעת הניכור הפחד והשנאה. אוכלוסייה פגועה וסובלת מסביבה לא תומכת למשל, תמצא מזור בעזרת תנועת ההתנדבות שתעשה הכל לתיקון שורשי הבעיה בעזרת פעילות יום יומית.

והמעורבות הזאת היא המפתח להצלחה של דרך הגאולה הבאה לתקן את החברה מלמטה. זאת תשלים את פעולת המנהיגות ואנשי הציבור שיתקנו את החברה מלמעלה באמצעות החוק והממסד. חשוב להכיר בעובדה שכיום בנוסף לסביבה החברתית הקלוקלת מופעל על הפרט לחץ כבד כתוצאה מהמצב הכלכלי הקשה ומצב הביטחון המופקר אשר מהווה גורם מרכזי בשינוי אופי המשפחה. מצד שני אין לשלול יציאה של הנשים לעבודה מחוץ לבית ומכיר אני ביכולת של נשים רבות לנהל חיי משפחה למופת במקביל לעבודה והקריירה. כמובן שיש להקפיד ללכת בשביל הזהב כדי שהקריירה לא תהפוך למטרה בפני עצמה תוך שינוי סדרי העדיפויות של המשפחה. ראוי לצפות כי בתקופת הגאולה הפתיחות כלפי הנשים לא תקטן ורק תגדל, כדי שנשים תוכלנה לקבל הזדמנויות שוות בתחומים רבים בחיי החברה והכלכלה. הרב הרצוג ואחרים לא ראו מניעה שנשים ישרתו בתפקידים ציבוריים לזמן קצוב- מינוי שאינו נחשב לשררה. ובלבד שבמסגרת תפקידה לא ייעברו גדרי הצניעות. ואני בטוח שבמרבית המקרים נצא נשכרים ממעורבות הנשים בתפקידים הדורשים אמון ואמינות.  

גברים החושבים שהאישה היא רכושם הפרטי טועים בגדול, ולזאת יש לשים קץ. מי שפוגע בנשים גם אם זה בעל או קרוב משפחה אחר, יצטרך לשלם את המחיר המלא למעשיו. אם על מקרה פשע רגיל עבריין פעם ראשונה ייצא זכאי בגלל הספק, במקרה של אלימות כנגד נשים הפעם הראשונה תהיה גם הפעם האחרונה. אסור להסתיר מקרי אלימות נגד נשים בתוך המשפחה. כאשר החברה שותקת היא נותנת הכשר לאלימות. הרמוניה במשפחה זה דבר חשוב בתנאי שתהיה אמיתית וכנה. לתת כבוד לאישה זה ערך יסוד בכבוד האדם, ואת זה יש להסביר לכולם, כי עד היום לא הוטמעה עובדת החיים הבסיסית הזאת. גדולי התורה והצדיקים ידועים כמי שכבדו את אשתם יותר מאשר את עצמם ועלינו לקחת דוגמא מהם. הפתיחות החברתית כיום נותנת לנשים כלים טובים יותר בהתמודדות מול קשיי החברה, אולם גם דורשת מהן יותר. נשים משלמות ביותר לחץ המוטל עליהן, אולם בתמורה הן לומדות ומשיגות השכלה גבוהה, יוצאות לעבודה בחוץ, אף מפרנסות את אותם גברים העסוקים בלימוד תורה. האישה האידיאלית היא זאת ההולכת בעקבות בנות צלפחד, משלבת חכמה עם צניעות. לנשים אלו יש חלק ונחלה בחיי הרוח והמעשה, הן זוכות לתרום גם במילוי תפקידים ציבוריים למען החברה והעם. אני קורא ליותר פתיחות בנושא המעמד האישי של הנשים, במקביל לדרישתי להחמרה עם אותם הגברים המופקרים חסרי אחריות. מסורבות גט ועגונות יש לשחרר, וניתן לעשות זאת במסגרת הלכתית. הנושא הזה נידון פעמים אין ספור וידועים הבדלי הגישות בין המחמירים ובין האמיצים. צריך הרבה אומץ ציבורי כדי להחליט על החלטות כמו ביטול קידושין למסורבות ועגונות מספק, וזאת כמוצא אחרון. הראי"ה קוק לימד אותנו כי "אסור ליראת שמיים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה יראת שמיים טהורה". "יראת שמיים" שכזו היא יראה פסולה (סוף אורות הקודש ג', ראש דבר כג וכז).

המעפילים

אחד החששות המקננות בלבי הוא הרצון לפעולות נמהרות עוד לפני שהגיע זמנן. בפרשת שלח, אחרי שהעם הכיר בחטא הגדול של המרגלים, ניסה לתקן במשהו את החטא ע"י עליה עכשיו לארץ ישראל. משה מזהיר אותם שלא לעשות זאת "אל תעלו כי אין ה' בקרבכם ולא תינגפו לפני אויבכם" (במדבר יד מב). ואכן העם לא היה מוכן אז נפשית ואידיאולוגית לעליה לארץ ישראל. הוא היה צריך את ה 40 שנה במדבר כדי להתחשל ולהתחזק בכוח ובאמונה וכנראה היו סיבות נוספת לעיכוב. מקרה דומה אנו חווים בימנו אנו: העם היה בגלות אלפיים שנה, גלות שבנתה את העם רוחנית וחברתית וגיבשה את מסורת חלקי העם הרבים. במאה השנים האחרונות, העם חזר לציון טיפין טיפין ובלי להתייחס לקיום השבועה שלא יעלו בחומה, אין להתפלא כי המעפילים והחלוצים הראשונים לא היו דווקא שומרי תורה. אולם הם לקחו חלק היסטורי מרכזי בתקומת ישראל. הם הכינו את הארץ לקראת הגאולה, תפקיד שבא אליהם מן השמיים למרות ובגלל שהיו מורדים במסורת.אין הגאולה באה מייד מאחר ואנו עדיין משלמים את חובות חטאי העבר ע"י הגלות וההשפלה הלאומית. אולם כשיבוא היום ונשתחרר מן הגלות, הגלות הפיזית והגלות הרוחנית, נוכל גם להיכנס לארץ הרוחנית. עד אז אין טעם ואף אסור להשלות את עצמנו כי נוכל לקצר את מסלול ייסורינו בלי לעשות תשובה אמיתית. אנו צריכים לעבור את השלב הנוכחי בכל מקרה, זה חלק מהרפואה שלנו, חלק מהמסלול ההכשרה שעלינו לעבור. ביטול שלבים אלו ע"י מעשה "מעפילים" לא בא בכלל בחשבון כאן ועלול להביא לאובדננו. אם נקים כיום את מדינת הגאולה, גם אם נאכוף על כל העם את המצוות, היא לא תוכל לשרוד: ללא אמונה בתורה ובדרך הארץ תתפורר והמדינה תתפרק. העולם עדיין לא מודע לתפקיד העולמי השמור לעם היהודי, הגויים עדיין אויבים לנו ומרובים באזור. כאשר הגאולה תגיע, כולם כבר יראו זאת בבירור וללא ספיקות. אין זה אומר כי אין לעשות דבר היום כדי לקרב את הגאולה. להפך, יש לחזק את האמונה בקרב העם "וכל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו". החינוך הוא הדבר החשוב ביותר שניתן לתרום בו כיום. החינוך לנוער והחינוך לעם.  

בית הבחירה

מרכז העולם הוא ירושלים, וליבה של ירושלים זה הר הבית. המקדש עצמו נבנה לפי המסורת בנקודת הבריאה הראשונית- "אבן השתיה". מצבנו הלאומי משתקף היטב במצב ומעמד הר הבית. המצב כיום בו מסגד עומד במקומו של בית המקדש והכניסה מותרת רק למוסלמים מבטא היטב את השפל הלאומי בו עדיין אנו נמצאים. בניגוד למצב היום, בזמן הגאולה בניית בית המקדש והחזרת העבודה הם הראשונים בחשיבותם. שליש מהמצוות קשורים לעבודת המקדש, וקיומו הוא אחד מעיקרי היהדות ובסיס הקשר בין עם ישראל לאלוהיו. מצוות רבות תלויות ומיועדות לבית הבחירה שם שוכן קודש הקודשים וכאשר הוא חרב- אין ביכולתנו למלא אחר מצוות חשובות אלו, למרות שיש לנו מדינה ריבונית. עובדה זאת רק מזרה עוד מלח על פצעינו ולמרות העצמאות – אין אנו חופשיים ובני חורין. כבר נאמר: "העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב" (חגי א). מצד אחד, מדינתנו היא כיום חילונית- מנותקת מזיקה לדת היהודית, על סדר יומה לא נמצא נושא הזיקה להר הבית ומצוות בית המקדש. מצד שני אנו בתקופת ראשית הגאולה והעובדה שאין בלבנו רוממות אל ולא חזון הגאולה רק מעידה על קרבתנו למקדש השלישי. על פי ההלכה, אם אין כורח חיוני לעלות- לא עולים למקום המקדש, אולם אנו מתעלמים מהעובדה שהאיסור ההלכתי על גויים להיכנס למתחם הר הבית חמור הרבה יותר. ובוודאי שבזמן הגאולה לא תותר כניסת זרים ואם כך גם השקץ שהציבו יהיה לא רלוונטי יותר ולא יפריע להקמת בית הבחירה. עד היום חששו המוסדות הלאומיים מהאפשרות שיוקם בית המקדש. בן גוריון נבעת מהרעיון ודאג להרחיק את הסיכוי לכיבוש ושליטה על העיר העתיקה והר הבית. לדידו שלטון על הר הבית זה פרובוקציה נגד ערבים ועידוד לתנועת מלכות ישראל שהיתה מקור סיוטיו. מאז לא השתנתה המדיניות הממסדית. מבחינה זאת אנו עדין מצויים בגלות- במובן הפיזי והרוחני גם יחד. רק ברגע שעם ישראל ישלוט באופן מעשי על הר הבית יהיה זה ביטוי לתחילת הגאולה בארץ ישראל.

ואימתי יש חובה להקים את בית המקדש? חז"ל (סנהדרין כ' ב') לימדו כי "שלוש מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכריע זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה", ולמדים אנו כי שלוש המצוות צריכות להתבצע לפי הסדר הזה. קודם למנות את המלך ורק לאחר שהניח לנו מכל אויבנו- יש לבנות את בית הבחירה. אם כי על פי הרמב"ם ההוכחה מיהו מלך תלויה דווקא בבניין בית המקדש. האם הסדר הזה של דחיית בניית המקדש לסיום, מעכב את הקרבת הקורבנות? התשובה היא לא. ניתן להתחיל עם הקורבנות גם לפני בניין בית המקדש זאת מפני שמצוות בניין בית המקדש היא מצווה מיוחדת נוספת על מצוות הקרבת הקורבנות. וכיצד יבנה המקדש? יש האומרים שבית המקדש ירד מושלם מהשמים, ויש האומרים כי יבנה בידי אדם. בנבואת יחזקאל מוטל על האדם לבנות את הבית: "ואתה בן אדם הגד את בני ישראל את הבית...הודע אותם וכתב לעיניהם ועשו אותם" (יחזקאל מ"ג י'-י"ג). כך גם הרב צבי קלישר בספרו "דרישת ציון" מוכיח כי על האדם לבנות את הבית. על פי הרמב"ם לצורך בניית בית המקדש מותר לעלות להר הבית אפילו בטומאה (הלכות בית הבחירה ז' כ"ג).

האמונה

למדנו ממסכת אבות כי "כל אהבה שהיא תלויה בדבר – בטל דבר, בטלה אהבה, ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם" (אבות ה כ). כך היא האמונה בקב"ה- אינה תלויה בדבר. האמונה צריכה להיות שרירה וקיימת בכל תנאי גם בזמנים קשים של הסתר פנים לכאורה לא רק בזמני רווחה ושלום. היחס בין האדם לבוראו הינו יחס של יראה ואהבה, יראה משופט עליון בוחן כליות ולב יחד עם אהבה לעושה הצדק והרחמים. מאחר והכל עומד במשפט ולכל מאורע יש משמעות (אם כי לא תמיד נהירה לנו), עלינו לקבל את המציאות בהבנה. מצבים קשים כמו השואה- אחד המאורעות הקשים והמשפילים ביותר שהעם היהודי עבר, הנם חלק ממשפט הקב"ה כפי שכתוב בתורה וניבאו גם נביאי ישראל, ואל לנו להאשים בזאת לא את הקורבנות ולא את העם, הם אינם אשמים. זהו חלק מתהליך היסטורי שהחל עוד בתקופת חורבן הבית ושורשיו קיימים מאז יציאת מצריים. האמונה בקב"ה נרכשת על ידי לימוד וחינוך בשלב ראשון ומתחזקת עם רכישת היכולת לבחון ולנתח באופן עצמאי את יחסי הגומלין אדם-הקב"ה. בסופו של דבר, כל ברואי האדם מצווים להאמין בקב"ה וחלק מתפקידו של עם ישראל הוא להנחיל את האמונה בבורא העולם לכל הגויים. האמונה של עם ישראל מתבטאת באופן מעשי בשמירת המצוות ובראשם מצוות הברית- שמירת השבת וכן אהבת האדם. 

 Next